האפיפיור פרנציסקוס מינה את הארכיבישוף פיירבטיסטה פיצבאלה לפטריארך של ירושלים

אהוביי,

לפני ארבע שנים, בסוף תקופת כהונתי כקוסטוס של ארץ הקודש, האב הקדוש רצה למנות אותי למנהל מטעמו עבור הפטריארכיה הלטינית של ירושלים.

באותה העת, רציתי לפרש את המינוי, שעדיין לא מפסיק להדהים ולהפתיע אותי, לאור הפועל "לחזור": כמו התלמידים מעמאוס, שעה שהיו מוכנים ומזומנים לעזוב את ירושלים לאחר אירועי הפסחא, כך גם אני הוזמנתי לחזור לירושלים, לחדש את המסע, לגלות מחדש את הקהילה, לחזק את המחויבות. ואכן, עברו עליי בקרבכם שנים – לא תמיד קלות, לעתים מעייפות – של שיקום, של כינוס ושל מחויבות עמוקה. יחד ניסינו לפתור כמה בעיות בהגמוניה שלנו, כדי שעדותה ושליחותה ייעשו גמישים וברורים יותר.

כשחשבתי שתפקידי בירושלים תם, קיבלתי הזמנה חדשה מהאפיפיור פרנציסקוס, שרוצה שאשרת כפטריארך. וכך הפעם, אם כן, אני מתבקש "להישאר".

אני לא יכול להימנע מההזדמנות לעמוד על טיבו של הפועל הזה. זהו פועל של סבלנות בוגרת, המתנה ערנית, נאמנות רצינית ויומיומית, לא רגשנית וחולפת. זוהי, לפני הכול, הזמנתו של האדון לשליחים לפני עלייתו השמיימה: להם, עדיין המומים ומבולבלים, מתפתים ללכת לדרכם או לפתור הכול תכף ומיד, כמעט לכפות לעתים את ידו של אלוהים, ישוע אומר: "שְׁבוּ בָּעִיר עַד שֶׁתִּלְבְּשׁוּ עֹז מִמָּרוֹם" (לוקס כד:49). והם נשארו ולמדו שהגשמת מלכות האלוהים לא נמצאת בידיהם, היא באה ממרום, נקראת ומצופית בסבלנותן של האמונה והתקווה.

וכך, גם אני נשאר ללכת בקרבכם ועמכם באמונה ובתקווה, מצפה לעוז ממרום. ראשית כל, ארצה ללכת עם הכוהנים, המקודשים והמקודשות, הדיאקונים ופרחי הכהונה: אני מקדיש עצמי יחד עמם לשירות הכלל, כדי להעיד וללמוד על גדולתו של אלוהים וזמניו, על סבלנות הנטיעה, על הציפייה מלאת-התקווה והבטוחה בפירות הרוח.

אולם, כפי שהדברים מופיעים בספר הבשורה על פי יוחנן, "לשבת", "להישאר", זהו גם פועל של אהבה, פועל האהבה האמתי שנלמד בחדר הסעודה האחרונה ובגת שמנים. עבורי, זוהי המשמעות הקשה מכל. בתקופה שהולכת ומתאפיינת בהתחמקויות ובבריחות, בזריזות ובחיפוש אחר רגשות חזקים יותר ויותר, זו נראית הזמנה כמעט מיושנת, עתיקה ובלתי אפשרית.

אכן, בעיות חדשות וישנות מכות בנו: פוליטיקה צרת-אופקים שאינה מסוגלת לבוא לידי חזון ולאזור אומץ; חיים חברתיים מתפוררים ומפולגים; כלכלה שמרוששת אותנו יותר ויותר ולבסוף המגפה הזו, שכופה מקצב איטי שסותר את החיים שאליהם התרגלנו. אני חושב גם על בתי הספר שלנו, שנמצאים במצוקה גדולה אף יותר, על הקהילות הכנסייתיות שלנו, שלעתים נמצאות במצב שביר מאד, ובקיצור – על הבעיות הרבות מבפנים ומחוצה לנו שידועות לנו היטב. אולם, כל זה מלמד אותנו בכאב אך – אני מקווה – ביעילות שעל צעדיו ומקצבו של האדם להשתנות, אם ברצונו להושיע את עצמו ואת העולם.

אל לנו להתייאש. במהלך ארבעת השנים האחרונות חוויתי על בשרי שיחד עם הבעיות הרבות, יש לנו גם את המשאבים, הרצון והכוח להביט קדימה בביטחון, את המסוגלות לחיות את העמימות של הזמן הזה בתקווה נוצרית. 

ולכן, אני גם מרגיש שההזמנה שמופנית אליי ואל כנסייתנו היא לא "להישאר" במקום כלשהו, אלא מעל הכול בגישה נפשית מסוימת, בזמינות מלאת-חיים: להישאר נאמנים למתנת המשיח ולמתנת עצמנו עבור ישועת העולם.

אני יודע שמצפים לנו רגעים קשים והחלטות מורכבות, אך אני סמוך ובטוח שיחד נוכל להביט אל המחר בביטחון, כפי שעשינו עד כה.

לכן, אני מבטיח לכול את רצוני לשרת כל אחד, את עמנו ואת כנסייתנו, לאהוב אתכם ככל הניתן באותה האהבה שבחדר הסעודה האחרונה ובגת שמנים, לשים לרשותכם את שאני ואת שברשותי. ואני מבקש מכם להישאר עמי באותה הזמינות, באותה ההחלטה

.

הפאליום, שיסמל את שליחותי החדשה בקרבכם ברגעיה הנאצלים ביותר, מזכיר לנו שבטבילה כולנו נבחרנו לקחת על עצמו את עול הצלב, את כובד משקלו ואת הדר כבודו של הצלב, שהוא אהבה המוענקת עד המוות ומעבר לו.

הרוח מזמינה אותנו להביט אל העתיד האלוהי שיבוא בעוד ימים לא מעטים, שכבר נמצא בקרבנו. אם כן, הבה נאפשר לרוח להנחות אותנו ברגעי ההתחלה החדשה הזו עבור כנסיית ירושלים אהובתנו. ויהי רצון שמגינתנו, מלכת ארץ הקודש, תתפלל עבורנו.

אני שולח את איחוליי הלבביים ומברך אתכם בשם האדון.

+

פיירבטיסטה פיצבאלה

הפטריארך הלטיני של ירושלים

24 באוקטובר 2020