דרשת הארכיבישוף פיירבטיסטה פיצבלה בלוויה של יוחנן אליחי

אחינו יוחנן איננו!

קשה לדמיין את הקהילות הקתוליות הדוברות עברית ללא יוחנן. הוא היה כאן מההתחלה, לא נוכחות בלבד אלא ראש חושב, לב פועם, נשמה מלווה וכמובן לשון מנסחת בעברית קולעת את מי אנחנו נקראים להיות כעדי ישוע בחברה היהודית הישראלית, וכיצד להגיד את זה בעברית תקינה. אוסיף ואומר: לא רק כיצד להגיד אלא גם כיצד לשיר, לשבח ולהודות... איש השפה העברית ואיש הזמרה הארצישראלית. מאז שנות ה-50 במאה הקודמת, מרגע לידתן, הוא ליווה את הקהילות כמיילדת. הוא עודד ותמך, סתר וגינה, דחף ומשך, בכל צעד היה שם והיה לו מה לומר. קשה לחשוב שכעת הוא איננו.

אהבתו לארץ הזאת וכל תושביה, נאמנותו לעם ישראל ותשוקתו לשפה העברית ולשפה הערבית עיצבו את חיי האיש שגם נשאר עד הסוף נאמן למשיח ולכנסייתו. אוכל לציין שלושה מאפיינים לאישיותו כשאני זוכר אותו יושב מולי ומביט בי במבטו החודר:

יוחנן היה איש אוהב. חייו נמסרו לקריאה לעזוב את מולדתו, להשריש את עצמו בארץ הזאת, לחדור לעומק נִשמתה ולאמץ לו עם ואפילו מדינה שאיתם הזדהה עד סוף ימיו. ב-1946 הוא הגיע פעם ראשונה למזרח התיכון וכך החל במסע שנמשך עד יומו האחרון. אז רק עבר בארץ ברכבת שהסיעה אותו ממצרים ללבנון (קשה להאמין שעד לפני כמה עשרות שנים דבר כזה היה אפשרי ושמישהו בן זמננו עשה אותו, דבר שלעינינו היום נחשב כבלתי אפשרי), אולם שנה לאחר מכן הוא בא כצליין. לאחר שני ביקורים נוספים, כבר כחבר באחוות האחים הקטנים של ישוע, הוא בא ב-1956 כדי להישאר כאן. אולם חייו בישראל שנמשכו 64 שנים החלו באופן רוחני מוקדם הרבה יותר. הוא הזכיר שוב ושוב שרגע התפנית בחייו היה כשהתבונן בתמונות התלויות מחוץ לשגרירות האמריקאית בפריז לאחר השחרור מהכיבוש הנאצי, תמונות שסיפרו על זוועות השואה. הוא היה אז בן 18. הוא הסביר תמיד: "למה אני פה? דווקא בגלל זה". בן ה-18 חווה שם את חוויית הסנה הבוער ושם השיב "הנני". יוחנן ראה את המציאות המתפתחת בארץ ומתוך אהבה עמוקה לעם ישראל, ידע גם להיות ביקורתי במיוחד בשנים האחרונות כאשר האירועים במאבק הקשה שמתנהל כאן העיקו עליו עד מאוד. הוא אף הקדיש את עצמו לניסיון לבנות גשרים במפעלו המרהיב של הוראת השפה הערבית לדוברי העברית ובתיעודו את הניב הפלסטיני של השפה הערבית. עד היום הוא לא הצליח להביא שלום (ואין ספק שהוא ימשיך במפעלו ממקומו החדש), אולם כאיש אוהב הוא לא נטש את אהבתו גם כאשר הפגמים באהובתו היו גלויים לעין וגרמו לו כאב גדול.

יוחנן היה איש נאמן. לעיתים קרובות הנאמנות מתגלה ברגעי כאב ותחושת אכזבה. היו רגעים רבים כאלה בחייו הארוכים של יוחנן. מי שאוהב הרבה גם יודע כאב הרבה. ראשית כל, גילוי זוועות השואה עוררו שאלות רבות אודות המורשת הנוצרית שממנה הוא ינק. יוחנן פעל רבות לטפח מודעות לאחריות הכנסייה לגבי ההיסטוריה הלא פשוטה שלה עם העם היהודי. למרות הביקורת והמאבק להביא לשינויים, יוחנן היה נאמן לכנסייה עד יומו האחרון. דיברנו הרבה איתו בנושא הזה. היה סבלן איתי. היה לי קשה בהתחלה, כאיש שבא מתרבות קתולית מובהקת, להבין מה שבשבילו היה כבר ברור מזמן: אחריותנו כנוצרים על מה שקרה. אבל לא התעקש ללמד אותי רק על ההיסטוריה הקשה ועל האחריות שלנו, אלא גם על השינוי שהיה בתוך הכנסייה החל משנות החמישים, והציף אותי עם מסמכים של הגמונים שונים בכנסייה... היה גם מלא תקוה (ולפעמים אכזבה) כשמסמכים שונים על נושא השואה ויחסי יהודים-נוצרים היו יוצאים.

גם בקרב הקהילות הדוברות עברית הוא לא תמיד הרגיש שהבינו אותו. החזון שהוא פרש לפני שומעיו לא הלהיב את כולם ובשנים האחרונות הוא הביע לא פעם נימה של עייפות ואכזבה, אולם זה לא מנע ממנו להגיע בימי ראשון ובחגים לסעודת האדון בקהילת ירושלים, להשתתף בה ולהביע דברי קרבה ואהדה למשתתפים אתו.

יוחנן היה איש ה-"אשרי". שמענו את המקרא מספר הבשורה על פי מתי שנוטים להשמיע בלוויות. משפטי ה-"אשרי" של ישוע מוכרים לנו מאוד. הפסוקים כמובן מתארים את ישוע עצמו, עני-הרוח, האבל, העניו, הרעב והצמא לצדק, הרחמן, בר-הלבב, רודף השלום. המאמין בישוע יודע שבחוקת החיים על פי תורתו של ישוע, הוא אמור להפנים את התכונות האלה – להתאים את עצמו לאותו צלם כדמות של ישוע המתגלה בפסוקים בדרשה על ההר. אני יודע שיוחנן אכן התבונן במורו ורבו המתגלה על ההר, האיש שאליו מסר את חייו כתלמיד. אולם עבורנו, שהכרנו אותו ולמדנו ממנו, יוחנן היה אף שליח של אדונו. לא קל לחיות על פי החוקה הזאת ואין ספק שגם ליוחנן לא היה קל, אולם במקרה שלנו היום, אני יכול לומר שאיבדנו עד חי של ה-אשרי, דמות של תלמיד אוהב ונאמן... והרווחנו בשמים עוד אדם המתפלל למען הקהילות שלנו, למען הכנסייה כולה, למען עם ישראל וארץ ישראל.

עוד מילה על ה-״חלום״ שלו.

אלה שהיו קרובים אליו ידעים שיוחנן היה איש של ״חלום״, משנות נעוריו עד יומו האחרון. לא הפסיק לחלום.

בסופו של דבר, הוא היה בן דורו. דור שהיה עד לקטסטרופה של מלחמת העולם השנייה והשואה, אבל גם עד של התקופה לאחר מכן. ומה שאיפיין את התקופה ההיא היה הדחף לשינוי. רצו אז לשנות את החברה ולבנות עולם אחר ושונה, כדי שמה שקרה לא יקרה עוד. גם בכנסייה היה אותו דחף: לשנות את פני הכנסייה (10 שנים לאחר מכן ראינו את מועצת הוותיקן השנייה). כפי שאמרתי בהתחלה, הוא רצה להזדהות עם עַם ישראל, אבל הוא גם הזדהה עם התנועות האלה.

יוחנן הגיע לארץ עם התקווה הזאת ועם הדחף הזה: לשנות ולבנות. ועם התקווה הזאת התחיל לבנות יחד עם חברים אחרים, את הקהילות הדוברות עברית. הוא רצה כנסייה מושרשת בתוך עם ישראל, דוברת עברית. לא רק כנסייה שמביעה במילים עבריות את האמונה הנוצרית (רוב המילים הנוצריות שאנחנו משתמשים בהן היום הוא המציא, כמו למשל הוחדה...), אלא כנסייה שמביעה את המושגים הנוצרים בדרך מובנת ומוקבלת לקהל היהודי. זו הייתה הדרך שלו להביע הזדהות, קרבה ואהבה לעם ישראל.

מה נשאר מה-"חלום"? לא יודע. ההיסטוריה תֹאמר לנו. אבל הוא משאיר לנו ירושה חשובה מאוד. לא יודע אם תוכן החלום יתממש מוקדם או מאוחר, אבל כן אני יודע שעלינו ללמוד ממנו לחלום. החלום הוא בסיס לכל תקווה, דחף לבנייה, ראייה קדימה... אני שואל את עצמי אם אנחנו היום מסוגלים לחלום או אם יש לנו אותו הדחף והשאיפה שיאפיינו את הדור שלו.

הנה הירושה של יוחנן. אולי לא נוכל להזדהות לחלוטין עם החלום שלו, כי זמננו היום שונה לגמרי. אבל כן יכולים להתחייב להמשיך לחלום.

כן יוחנן, תמשיך להציק לנו כדי שלא נתיישב ושתמיד יהיה לנו דחף, תקווה, רצון לשנות, לבנות עם אותה נאמנות ואהבה שהראית לנו במשך כל חייך הפוריים.

יהי זכרך מקור ברכה! 

הנה הלינק לטקס ההלוויה במנזר אחיות ציון בעין כרם:

הלוויה

ולטקס הקבורה במנזר הביקור בעין כרם:

קבורה