יום המהגרים 2024

במיסה החגיגית, ההגמון רפיק נהרה התייחס לשנה לא פשוטה שעברה על כולנו: הוא הזכיר את המהגרים שנהרגו או נחטפו בשבעה באוקטובר, את עדותם הנאמנה של אלה שבחרו להישאר עם מעסיקיהם, גם בסיכון חייהם עצמם, ואת סבל כל העמים המעורבים במלחמה הנוכחית. הוא דיבר על דגש על "פינוי מקום לזולת בקרבנו " (inclusion) במסריו של האפיפיור ליום המהגר, וכמרכיב חיוני בחיינו כתלמידי המשיח. התפללנו יחד עבור קהילות המהגרים ומבקשי המקלט, ובתקווה לשלום.

לאחר המיסה, התקיים מופע ששגוני של הקהילות השונות, בו קבוצות הדגימו ריקודים מסורתיים ממולדתם, בעושר מרהיב של סגנונות ריקוד ולבוש מרחבי העולם. לסיום התאספנו לארוחה משותפת, שבה כל קהילה הביאה את המטעמים המיוחדים שלה, וכולם שמחו לטעום ולבלות זמן חגיגי יחד.

הנה הדרשה של הבישוף רפיק נהרה:

השנה, יום המהגר מיוחד, באמצע מלחמה מתמשכת ומתעצמת, שגרמה לפגיעה לא תאומן בכל כך הרבה אנשים: פלסטינאים, ישראלים ולבנוניים; גם המהגרים שילמו את חלקם. אני חושב על המהגרים שנחטפו או איבדו את חייהם בשבעה באוקטובר, וגם על אלה שעמדו מול סכנת הרג ובחרו להישאר עם מעסיקיהם ולא להשאיר אותם לבד, גם במחיר סיכון חייהם עצמם. המעשים האלה הם עדות יוצאת דופן של נאמנות עבור משפחות מעסיקיהם הישראלים, ויישארו כעדות בעיני כולם.  

היום, במיסה, אנחנו רוצים להתפלל שיבוא סופו של המצב הדרמטי הזה: למען כל האבלים הרבים, למען כל אלה שהפכו ועדיין הופכים לנכים בגלל המלחמה, למען משפחות החטופים, למען מאות אלפי האנשים שאיבדו את בתיהם ואת כל רכושם בעזה, לבנון וישראל, וגם עבור כל אלה שפונו מבתיהם ואינם יכולים לשוב מפחד האלימות.  

בהתחשב במצב ארצנו היום, יש חשיבות מיוחדת למסר האפיפיור פרנציסקוס ליום המהגר 2024 לא רק עבור המהגרים ומבקשי המקלט, אלה עבור כולם. במסר זה, האפיפיור מזמין את כל הכנסייה "לגלות מחדש את טבעה כהולכת בדרך, כעם האלוהים העושה את דרכו ועולה לרגל לאורך ההיסטוריה, היינו יכולים לומר "מהגר", אל מלכות השמים". האפיפיור מתאר בכוונה את הכנסייה כ"מהגרת". עבורו, על כל אחד מאיתנו, נוצרים, לראות את חיינו כהליכה בדרך, ועלינו לראות את עצמנו כמהגרים עלי אדמות, עם כל החוויות המאתגרות הנובעות ממעמד זה. אני שוב מצטט את המסר: "לעיתים קרובות, מהגרים בורחים מדיכוי, התעללות, חוסר ביטחון, אפליה, וחוסר הזדמנויות להתפתח. בדומה לעם ישראל במדבר, מהגרים פוגשים מכשולים רבים בדרכם: הם סובלים צמא ורעב; הם תשושים מעבודת פרך וממחלות; הם חווים את פיתוי הייאוש". מילים אלו מתהדהדות באופן מיוחד באוזנינו השנה. רבים מאנשי המקום כאן חווים בארצם את אותם הקשיים שמהגרים ומבקשי מקלט, לצערנו, חווים מאז ומתמיד.  

יחד עם זאת, כפי שקורה לעיתים קרובות בחיים, הרגעים החשוכים מגלים לנו שיש סביבנו אנשים טובים רבים, שאנחנו אולי טרם הכרנו, ושהם רק המתינו להזדמנות כדי לעזור ולתמוך. קשיינו מתבררים כהזדמנות לגלות את האנשים הנפלאים האלה, שהם לעיתים נוצרים עם אמונה עמוקה, אבל גם יכולים להיות אנשים עם רצון טוב שאינם שותפים לאמונתנו. הם פשוט מודרכים על ידי מצפונם החד ושומעים לליבם; על כן, כשהם מביטים באדם, הם רואים קודם כול אדם הזקוק לעזרה, ולא אדם בצבע מסוים, השייך לדת או למעמד חברתי זה או אחר. במובן מסוים, הדרך שבה אדם מתייחס לזרים היא מבחן האותנטיות גם של תכונותיו האישיות וגם של אמונתו. כשאני אומר כאן "זרים", אני לא מתכוון רק לאלה שהם בעלי אזרחות אחרת, אלא לכל מי שאינו שייך לסביבתנו החברתית, התרבותית או הדתית.  

הבשורה שקראנו היום דנה ביכולת הזאת להיפתח לאחרים ולקבל אותם. ישוע יצר קהילת תלמידים שחשו מיוחדים בשל קרבתם לאדון. הם חשו אחריות להגנת הקהילה הטרייה שלהם, אבל במקרים אלה קיימת תמיד סכנה של הפיכת הקהילה לקבוצה צרה וסגורה. היום אנחנו רואים את התלמידים מאותגרים ונלכדים בתוך שאיפתם למצוא חן בעיני ישוע ולהפגין לו את נאמנותם המוחלטת: "רַבִּי, רָאִינוּ אִישׁ מְגָרֵשׁ שֵׁדִים בְּשִׁמְךָ שֶׁאֵינֶנּוּ הוֹלֵךְ אַחֲרֵינוּ וּמָנַעְנוּ בַּעֲדוֹ, כִּי אֵינוֹ הוֹלֵךְ אַחֲרֵינוּ." התלמידים נראים כקנאים לישוע, חוששים משימוש לא נכון בשמו; אבל אולי בסתר ליבותיהם, הם בעצם קנאים לעצמם, פוחדים לאבד את השליטה הייחודית על הכוח שישוע מסר להם לריפוי החולים ולגירוש שדים. לעיתים קרובות, במודע או לא במודע, כשאנשים דוחים אנשים אחרים, או אפילו פועלים באלימות נגדם, בשם קנאותם לאלוהים, המניע אינו אלוהים אלה רצונם שלהם לשלוט באחרים. ישוע אינו תומך בתלמידיו בגישתם הסגורה, אלא הוא מזמין אותם להיות יותר פתוחים להכללת הזולת: "אַל תִּמְנְעוּ בַּעֲדוֹ...כִּי מִי שֶׁאֵינוֹ נֶגְדֵּנוּ, אִתָּנוּ הוּא." במקרא הראשון, אנחנו רואים את אותו הפיתוי אצל יהושוע, תלמידו הקנאי של משה, כאשר הוא רצה לעצור את שני הזקנים, אלדד ומידד, כי הם ניבאו במחנה ולא באוהל המועד עם שאר הזקנים, ומשה נזף בו: "הַמְקַנֵּא אַתָּה לִי? וּמִי יִתֵּן כָּל עַם יְהוָה נְבִיאִים כִּי יִתֵּן יְהוָה אֶת רוּחוֹ עֲלֵיהֶם!" 

מאז 2018, כאשר האפיפיור פרנציסקוס מדבר על המהגרים, הוא משתמש תמיד בארבעה פעלים: לקבל, להגן, לעודד, ולשלב. ארבעה פעלים אלה הם פנים שונות של גישה אחת שעלינו לאמץ: "פינוי מקום לזולת בקרבנו" (inclusion). האפיפיור רוצה שנהיה אנשים המחפשים תמיד איך לקבל, לשתף את האחרים בתוך הקהילה עד כמה שאפשר, ושלא נהיה אנשים החסומים על ידי פחד, שרואים באחרים סכנה לזהותנו ולנוחיותנו.  

השנה, בהקשר המלחמה, אנחנו מבינים שמילים אלה אינן מתייחסות רק למהגרים ולמבקשי מקלט. כל המדינה שלנו סובלת משנאה, פחד, נידוי, וחשד הדדי בין ערבים ליהודים, וגם בתוך כל אחת מהקהילות האלה. הצורך לקבל ולהרגיש מקובלים הוא חזק מתמיד, בכל אחד מאתנו, כמו הצורך להגן ולהרגיש מוגנים, אבל האנשים כבולים על ידי פחד וטינה. יותר ויותר, אנחנו מגבילים את המאמץ לקדם ולשלב רק לאלה אשר בצד שלנו, כי כל אחד רואה בשני איום על קיומו. בנסיבות אלה, מהגרים מרגישים פגיעים יותר, מעורכים ומקובלים רק בגלל העבודה שהם מספקים, בלי הרבה תשומת לב לכבודם כבני אדם, הזכאים לאהבה, כבוד, והבנה.  

אחיי ואחיותיי, כשהמצב נהיה קשה סביבנו, עלינו לזכור שחיינו בידי אלוהים, ו"שֶׁכָּל הַדְּבָרִים חוֹבְרִים יַחַד לְטוֹבַת אוֹהֲבָיו, הַקְּרוּאִים עַל-פִּי תָּכְנִיתוֹ". אנחנו כאן היום כדי להתפלל יחד, לחלק את כאבנו ואת שמחתנו, ולחזק אחד את השני בעדותנו המשותפת למשיח בארץ קודש זו. רובכם בחרתם להגיע לארץ הזאת במטרה להתפרנס ולפרנס את משפחותיכם, שהיא מטרה נעלה ומובנת. אבל מעבר לתוכנית זו שלכם, אלוהים רצה שתגיעו כדי לתת עדות לאהבתו בקרב האוכלוסיות השונות החיות כאן, דרך שירותכם הנאמן והמסור. לא הכול קל, אבל אנחנו מבקשים מהאלוהים שישמור עליכם ויחזק אתכם וישמור אתכם נאמנים לטבילתכם בתוך כל הקשיים. דעו שאנחנו אוהבים אתכם ומודים לאלוהים על נוכחותכם. ובבקשה מכם, התמידו בתפילתכם למען הכנסייה המקומית, שאתם חלק אינטגרלי וחשוב ממנה. יברך ה' את כולכם.