לאורו של האדון

פרק שלישי

לאורו של האדון

63. ניתן להעלות מספר תיאוריות בנוגע למהותה של הקדושה, לכל אחת מהן יהיו הסברים ואבחנות משל עצמה. חשיבה זו עשויה להועיל, אך דבר אינו מועיל כפנייה לדבריו של ישוע ולאופן בו הוא לימד את האמת. כשהוא העניק לנו את ברכות ה"אשרי", ישוע הסביר בפשטות רבה מה משמעותו של הביטוי "להיות קדוש" (הש' מי ה:12-3; לוקס ו:23-20). עבור הנוצרי, ברכות ה"אשרי" הן מעין תעודת זהות. כך שאם ישאל פלוני: "מה יש לעשות כדי להיות נוצרי טוב?", התשובה לכך ברורה. עלינו לעשות – כל אחד בדרכו שלו – את מה שישוע אמר לנו בדרשה על ההר. [66] בברכות ה"אשרי" אנחנו מוצאים את דיוקנו של האדון, בו אנו נקראים להגות בחיי היומיום שלנו.

64. המילים "אשרי" או "ברוכים" נעשות, אפוא, מילים נרדפות ל"קדושים". כך באה לידי ביטוי העובדה שהנאמנים לאלוהים ולדברו זוכים בנתינה העצמית שלהם לאושר אמתי.

לשחות בניגוד לזרם

65. על אף שדבריו של ישוע עשויים להיראות פיוטיים בענינו, אין ספק שהם נוגדים את האופן בו הדברים קורים בדרך כלל בעולמנו. גם אם המסר של ישוע מושך בענינו, העולם דוחף אותנו לדרך חיים אחרת. ברכות ה"אשרי" אינן נדושות כלל ובוודאי שאינן קלות לביצוע. אדרבה, אנחנו יכולים לקיימן רק אם רוח הקודש ממלאת אותנו בכוחה ומשחררת אותנו מהחולשה, מהאנוכיות, מהשאננות ומהגאווה שלנו.

66. הבה נאזין שנית לישוע, עם כל האהבה והכבוד שראויים לאדון. הבה נאפשר לדבריו לערער אותנו, לאתגר אותנו ולדרוש שינוי אמתי בדרך בה אנחנו חיים. אחרת, הקדושה תישאר מילה ריקה. עתה, נפנה לברכות ה"אשרי" שבספר הבשורה למתי (הש' מתי ה:12-3). [67]
"אַשְׁרֵי עֲנִיֵּי הָרוּחַ, כִּי לָהֶם מַלְכוּת הַשָּׁמַיִם"

67. הבשורה מזימנה אותנו לבחון את מעמקי ליבנו, לראות במה אנו שמים את מבטחנו בחיים אלו. לרוב, העשירים שמים את מבטחם בעושרם וחושבים שאם עושרם מאוים, כל המשמעות של חייהם עלי אדמות עשויה להתמוטט. ישוע עצמו אומר לנו זאת במשל העשיר הטיפש: הוא מדבר על איש עשיר שהיה מאד בטוח בעצמו, אך בה בעת טיפש, שכן הוא לא העלה בדעתו שהוא עלול למות עוד באותו היום (הש' לוקס יב:21-16).

68. העושר אינו מבטיח דבר. אכן, כשאנחנו חושבים שאנחנו עשירים, אנחנו עלולים להיות מרוצים מעצמנו ולא להשאיר מקום לדבר האלוהים, לאהבת הזולת או להנאות מהדברים המשמעותיים ביותר בחיים. כך, אנחנו מפספסים את האוצר הגדול מכל. לכן, ישוע מכנה את העניים ברוח, שליבם עני ואליו האדון יכול להיכנס פעם אחר פעם ברעננותו הנצחית, "מבורכים".

69. העוני הרוחני הזה קשור באופן הדוק למה שאיגנטיוס מלויולה כינה "אדישות קדושה", אדישות שמביאה לידי חירות פנימית מזהירה: "עלינו לאמן את עצמנו להיות אדישים בגישתנו לכל הדברים הברואים, בכל מה שמותר לרצוננו החופשי ולא אסור לו. כך שמצידנו, לא נכווין את ליבנו את עבר הבריאות על פני החולי, העושר על פני העוני, הכבוד על פני הבוז, החיים הארוכים על פני הקצרים וכך בכל היתר". [68]

70. לוקס לא מדבר על עניי "הרוח", אלא פשוט על העניים (הש' לוקס ו:20). כך, גם הוא מזמין אותנו לחיות חיים פשוטים ומצומצמים. הוא קורא לנו לקחת חלק בחייהם של הנזקקים ביותר – החיים שחיו השליחים – ובסופו של דבר לשנות את צלמנו לצלמו של ישוע, שעל אף היותו עשיר "נַעֲשָׂה עָנִי" (קורינתים ב' ח:9).

להיות עני בלב: זוהי קדושה.

"אַשְׁרֵי הָעֲנָוִים, כִּי הֵם יִירְשׁוּ אֶת הָאָרֶץ"

71. אלו מילים חזקותף בייחוד בעולם שמקדמת דנא היווה קרקע פרויה לעימותים, סכסוכים ולעיונות מכל הצדדים, בו אנחנו לא מפסיקים לתייג את הזולת על סמך דעותיו, מנהגיו ואף על פי האופן בו הוא מדבר ומתלבש. בסופו של דבר, זוהי ממלכת הגאווה וההבל, בה כל אחד חושב שעומדת לו הזכות לשלוט בזולת. אף על פי כן – גם אם הדבר נראה בלתי אפשרי – ישוע מציע דרך אחרת לפעול: דרך הענווה. לכך אנו עדים בהתנהגותו עם תלמידיו. זה מה שאנו רואים בכניסתו לירושלים: "הִנֵּה מַלְכֵּךְ יָבוֹא לָךְ [...] עָנִי וְרֹכֵב עַל-חֲמוֹר" (מתי כא:5; זכריה ט:9).

72. המשיח אומר: "לִמְדוּ מִמֶּנִּי, כִּי עָנָו אֲנִי וּנְמוּךְ רוּחַ; תִּמְצְאוּ מַרְגּוֹעַ לְנַפְשׁוֹתֵיכֶם" (מתי יא:29). אם אנחנו כועסים ללא הרף וחסרי סבלנות כלפי הזולת, נמצא את עצמו ריקים ומחוסרי כוחות. אולם, אם נביט בחמלה, בענוה וללא תחושת עליונות על הפגמים והמגבלות של הזולת, נוכל לסייע לו ולא לבזבז כוחות על תלונות חסרות תכלית. תרז הקדושה מליזייה אומרת לנו ש"אהבה שלמה היא להתמודד עם טעויות הזולת ולא להזדעזע מפגמיו". [69]

73. פאולוס מדבר עם הענווה כפרי של רוח הקודש (הש' גלטיים ה:23). הוא אומר שאם טעות של אח או אחות מטרידים אותנו, עלינו לנסות לתקן את התנהגותם, אך ב"בְּרוּחַ שֶׁל עֲנָוָה". פאולוס אף מוסיף ומזהיר: "שֶׁלֹּא תָּבוֹא גַּם אַתָּה לִידֵי נִסָּיוֹן" (גלטיים ו:1). גם כשאנחנו מגנים על האמונה והדעות שלנו, עלינו לעשות זאת בענווה (הש' כיפא א' ג:16). גם על אויבנו לזכות ליחס של ענווה (הש' טימותיאוס ב:25). בכנסייה, שגינו לעתים קרובות מידי בכך שלא קיבלנו דרישה זו של דבר האלוהים.

74. ענווה היא ביטוי נוסף לעוני הפנימי של מי ששמים את מבטחם באלוהים לבדו. אכן, במקרא, אותה המילה – "ענוים" – מתארת בדרך כלל הן את העניים והן את חסרי הגאווה. יש מי שעשוי להתנגד: "אם אהיה כל כך עניו, הם יחשבו שאני טיפש, שוטה או נמושה". לפעמים הם עשויים לחשוב כך – ניחא! טוב תמיד להיות עניו, שכן אז רצונותינו העמוקים ביותר יבואו על סיפוקם. הענוים "ירשו את הארץ", מכיוון שהם חוזים בהגשמתם הבטחות האלוהים בחייהם. בכל מצב, תקוותו של העניו היא באדון, ומי שתולה בו את תקוותו יירש את הארץ ויזכה למלוא השלום (הש' תהילים לז:11,9). מצידו, האדון בוטח בהם: "וְאֶל-זֶה אַבִּיט אֶל-עָנִי וּנְכֵה-רוּחַ וְחָרֵד עַל-דְּבָרִי" (ישעיה סו:2).

להגיב בענווה ובנמיכות רוח: זוהי קדושה.

"אַשְׁרֵי הָאֲבֵלִים, כִּי הֵם יְנֻחָמוּ"

75. העולם אומר לנו את ההפך הגמור: בידור, תענוג, הסחת דעת ובריחה הופכים את החיים לטובים. האדם הארצי מתעלם מבעיות של חולי וסבל במשפחה ובכל סביבתו, הוא מסיט את המבט. העולם הזה לא רוצה להתאבל, הוא מעדיף להתעלם ממצבים כואבים, לכסות אותם או להסתיר אותם. מאמץ רב מושקע בבריחה ממצבים של סבל, מתוך אמונה שניתן להסתיר את המציאות. אבל הצלב לעולם לא ייעדר.

76. מי שרואה את הדברים לאשורם ומזדהה עם הכאב והסבל, מסוגל לגעת במעמקי החיים ולמצוא שמחת אמת. [70] הוא מנוחם, לא בעולם אלא בישוע. אלו שעושים זאת לא חוששים להשתתף בסבלם של אחרים; הם לא בורחים ממצבים כואבים. הם מגלים את משמעות החיים בסיוע לסובלים, בהבנת צערם ובמתן מרגוע לכאבם. הם מרגישים שהזולת הוא בשר מבשרם ולא חוששים להתקרב ואף לגעת בפצעים. בשל האופן בו הם חשים חמלה כלפי הזולת, כל מרחק ביניהם נעלם כליל. כך יש ביכולתנו לאמץ את קריאתו של פאולוס הקדוש: "בְכוּ עִם הַבּוֹכִים" (רומים יב:15).

לדעת כיצג להתאבל עם הזולת: זוהי קדושה.

"אַשְׁרֵי הָרְעֵבִים וְהַצְּמֵאִים לְצֶדֶק, כִּי הֵם יִשְׂבָּעוּ"

77. רעב וצמא הן חוויות עוצמתיות מכיוון שהן מערבות את הצרכים הבסיסיים שלנו ואת הדחף שלנו לשרוד. יש מי שכמה לצדק ועורג לצדקה באותה העוצמה. ישוע אומר שהם יבואו על סיפוקם, מכיוון שבמוקדם או במאוחר – הצדק יגיע. באפשרותנו לשתף פעולה כדי לקיים זאת, גם אם לא תמיד נזכה לראות את מאמצינו נושאים פרי.

78. ישוע מקדם צורת צדק שונה מזו של העולם, שלעתים קרובות ספוג באינטרסים קטנוניים ובמניפולציות שונות ומשונות. הניסיון מעיד על הקלות בה ניתן לטבוע בשחיתות, להיקלע לפוליטיקה יומיומית של "תן וקח", בה הכול הופך לעניין עסקי. מה רב מספרם של הסובלים מעוול, שעומדים מגד בחוסר אונים בשעה שאחרים מחלקים ביניהם את הטוב שבחיים הללו. יש מי שמוותר על המערכה למען צדק אמתי ומעדיף ללכת בעקבות המנצחים. אין לכך דבר עם הרעב והצמא לצדק שישוע מדבר עליהם.

79. צדק אמתי מתקיים בחייהם של אנשים כשהחלטותיהם צודקות. הוא בא לידי ביטוי במרדף שלהם אחר צדק לעניים ולחלשים. אמנם נכון שהמילה "צדק" עשויה להיות מילה נרדפת לנאמנות לרצון האלוהים בכל פן בחיינו, אך אם נעניק למילה משמעות רחבה מידי נשכח את העובדה שהצדק מתגשם בעיקר ביחס לפגיעים ביותר: "דִּרְשׁוּ מִשְׁפָּט אַשְּׁרוּ חָמוֹץ שִׁפְטוּ יָתוֹם רִיבוּ אַלְמָנָה". (ישעיה א:17).

לרעוב ולצמוא לצדק: זוהי קדושה.

"אַשְׁרֵי הָרַחֲמָנִים, כִּי הֵם יְרֻחָמוּ"

80. לרחמים שני פנים. כלולים בהם נתינה, סיוע ושירות לזולת, אך הם כוללים בנוסף גם סליחה והבנה. מתי מסכם זאת ב"כלל הזהב": "לָכֵן כָּל מַה שֶּׁתִּרְצוּ שֶּׁיַּעֲשׂוּ לָכֶם בְּנֵי הָאָדָם, כֵּן גַּם אַתֶּם עֲשׂוּ לָהֶם" (מתי ז:12). הקטכיזם מזכיר לנו שאת הכלל הזה יש ליישם "בכל מצב", [71] בייחוד כשאנחנו "עומדים בפני מצבים שמערערים את השיפוט המוסרי ומקשים על קבלת החלטה". [72]

81. להעניק ולסלוח משמעם לשכפל בחיינו מידה קטנה משלמותו של אלוהים, שמעניק וסולח מעל ומעבר לכל מידה וגבול. לכן, בספר הבשורה ללוקס, אנחנו לא שומעים את המילים "הֱיוּ שְׁלֵמִים" (מתי ה:48), אלא "הֱיוּ רַחֲמָנִים כְּשֵׁם שֶׁאֲבִיכֶם רַחֲמָן הוּא. אַל תִּשְׁפְּטוּ וְלֹא תִּשָּׁפְטוּ. אַל תַּרְשִׁיעוּ וְלֹא תֻּרְשְׁעוּ. סִלְחוּ וְיִסָּלַח לָכֶם. תְּנוּ וְיִנָּתֵן לָכֶם; מִדָּה יָפָה, דְּחוּסָה, גְּדוּשָׁה וְשׁוֹפַעַת יִתְּנוּ בְּחֵיקְכֶם". (לוקס ו:38-36). לוקס ממשיך ומוסיף מילים שאין להתעלם מהן: "כִּי בַּמִּדָּה שֶׁאַתֶּם מוֹדְדִים יִמָּדֵד לָכֶם" (לוקס ו:38). אמת המידה בה אנו משתמשים להבנה ולסליחה כלפי הזולת, תהיה אמת המידה לסליחה שנקבל בעצמנו. אמת המידה בה אנו משתמשים לנתינה, תהיה אמת המידה למה שנקבל. אל לנו לשכוח זאת.

82. ישוע לא אומר "אשרי המתכננים נקמה". הוא מברך את הסולחים ואף עושים זאת "עַד שִׁבְעִים וָשֶׁבַע" (מתי יח:22). עלינו לראות את עצמנו כצבא המְּחוּלִים. על כולנו הביטו בעיניים מלאות ברחמי האלוהים. אם ניגש לאדון בכנות ונאזין בקשב, ייתכן שנשמע לעתים את גערתו: "הַאִם לֹא הָיִיתָ צָרִיךְ גַּם אַתָּה לְרַחֵם עַל חֲבֵרְךָ הָעֶבֶד כְּשֵׁם שֶׁאֲנִי רִחַמְתִּי עָלֶיךָ?" (מתי יח:33).

לראות ולפעול ברחמים: זוהי קדושה.

"אַשְׁרֵי בָּרֵי לֵבָב, כִּי הֵם יִרְאוּ אֶת אֱלֹהִים"

ברכות ה"אשרי" מדברות על מי שליבם פשוט, טהור וחסר כל רבב, מכיוון שהלב שמסוגל לאהוב לא מאפשר דבר שעשוי לפגוע, להחליש או לסכן את אותה האהבה. המקרא משתמש בלב כתיאור לכוונות האמתיות שלנו, לדברים שאנו באמת מחפשים ורוצים, מבעד לכל מראית עין. "כִּי הָאָדָם יִרְאֶה לַעֵינַיִם וַיהוָה יִרְאֶה לַלֵּבָב" (שמואל א' טז:7). אלוהים רוצה לדבר אל ליבנו (הש' הושע ב:16); שם הוא רוצה לכתוב את תורתו (הש' ירמיה לא:33). בקצרה, הוא רוצה לתת לנו לב חדש (הש' יחזקאל לו:26).

84. "מִכָּל-מִשְׁמָר נְצֹר לִבֶּךָ" (משלי ד:23). לדבר שהוכתם בשקר אין ערך בעיני האדון. הוא "יִרְחַק מִמִּרְמָה וְיַט מִמַּחְשְׁבוֹת נְבָלִים וְיָסוּר בִּקְּרוֹב הָרָשַׁע" (חכמת שלמה א:5). האב, "הָרוֹאֶה בַּמִּסְתָּרִים" (מתי ו:6), מזהה את כל מה שטמא וצבוע, נוכח רק למראית עין ובאופן שטחי, כפי שעושה זאת גם בנו, שיודע את "מַה שֶּׁבָּאָדָם" (הש' יוחנן ב:25).

85. אין ספק שלא תיתכן אהבה ללא מעשי אהבה, אך הברכה הזו מזכירה לנו שהאדון מצפה מאתנו מחויבות לאחינו שנובעת מהלב. שהרי, "אִם אֲחַלֵּק אֶת כָּל רְכוּשִׁי לִצְדָקָה וְגַם אֶתֵּן אֶת גּוּפִי לִשְׂרֵפָה וְאֵין בִּי אַהֲבָה - לֹא יוֹעִיל לִי דָּבָר" (קורינתים א' יג:3). גם בספר הבשורה למתי אנו רואים שמה שיוצא מלב האדם הוא שמטמא אותו (הש' מתי טו:18). כי מן הלב נובעים רצח, גניבה, עדות שקר ושאר מרעין בישין (הש' מתי טו:19). מכוונות הלב נובעות ועולות התשוקות וההחלטות העמוקות ביותר שמכתיבות את פעולותינו.

86. לב שאוהב את אלוהים ואת הזולת באמת – ולא מן השפה אל החוץ – הוא לב טהור (הש' מתי כב:40-36). בשיר ההלל לאהבה, פאולוס הקדוש אומר ש"עַכְשָׁו רוֹאִים אָנוּ בְּמַרְאָה, בִּמְעֻרְפָּל" (קוריתנים א' יג:12), אך במידה בה האמת והאהבה תמלוכנה, נוכל לראות "פָּנִים אֶל פָּנִים". ישוע מבטיח שברי הלבב "יִרְאוּ אֶת אֱלֹהִים".

לשמור על לב טהור מכל מה שפוגם באהבה: זוהי קדושה.

"אַשְׁרֵי רוֹדְפֵי שָׁלוֹם, כִּי בְּנֵי אֱלֹהִים יִקָּרֵאוּ"

87. ברכה זו מעוררת אותנו לחשוב על מצבי העימות הבלתי-נגמרים בעולמנו. אולם, לעתים קרובות אנחנו מהווים בעצמנו מקור לסכסוך או לאי-הבנה. לדוגמה, ייתכן שאשמע דבר-מה על פלוני ואחזור על כך. ייתכן שאף אֲיַפֶּה מעט את הדברים ואמשיך להפיץ אותם. ככל שהדבר מזיק, כך הנהתי ממנו מרובה. עולם הרכילות, משכנם של אנשים שליליים והרסניים, לא מביא לשלום. אנשים אלו הם אכן אויבי השלום, ברכת ה"אשרי" לא שורה עליהם בשום מובן ואופן. [73]

88. רודפי שלום, אכן "בונים" שלום; הם בונים שלום וידידות בחברה. לזורעים שלום ישוע מבטיח הבטחה מופלאה: "בְּנֵי אֱלֹהִים יִקָּרֵאוּ" (מתי ה:9). הוא אמר לתלמידיו שלכל בית אליו הם יכנסו, עליהם לומר "שָׁלוֹם לַבַּיִת הַזֶּה!" (לוקס י:5). דבר האלוהים קורא לכל מאמין לפעול למען השלום, יחד "עִם כָּל הַקּוֹרְאִים אֶל יהוה בְּלֵב טָהוֹר" (טימותיאוס ב' ב:22), שהרי "לְעוֹשֵׂי שָׁלוֹם פְּרִי הַצֶּדֶק נִזְרָע בְּשָׁלוֹם" (יעקב ג:18). ואם ישנן פעמים בהם תוהים בקהילותינו מה נדרש לעשות – "נַחְתֹּר נָא אֶל דְּבָרִים שֶׁמְּבִיאִים לִידֵי שָׁלוֹם, וְאֶל דְּבָרִים שֶׁבְּאֶמְצָעוּתָם יִבְנֶה אִישׁ אֶת רֵעֵהוּ" (רומים יד:19), שכן האחדות עדיפה על העימות. [74]

89. לא קל לבנות את שלום הבשורה הזה, שלא מדיר איש, אלא מקבל אף את המוזרים, הבעיתיים, המורכבים, השונים, הנידחים ואף את האדישים. זוהי עבודה קשה.; היא דורשת את פתיחות המחשבה ואת פתיחות הלב מכיוון שהיא לא מנסה ליצור "הסכמה 'על הנייר' או שלום בר-חלוף עבור מיעוט שנוי במחלוקת", [75] או מיזם "על ידי המעטים למען המעטים". [76] כמו כן, אין באפשרותו להתעלם או לבטל את הסכסוך. אדברה, עליו "להתמודד חזיתית עם הסכסוך, לפתור אותו ולהפוך אותו לחוליה בשרשרת של תהליך חדש". [77] עלינו להיות רודפי שלום, שכן בניית השלום היא מלאכה שדרושת שלווה, יצירתיות, רגישות ומיומנות.

לזרוע שלום בכל סביבתנו: זוהי קדושה.

"אַשְׁרֵי הַנִּרְדָּפִים בִּגְלַל הַצֶּדֶק, כִּי לָהֶם מַלְכוּת הַשָּׁמַיִם"

90. ישוע עצמו הזהיר אותנו שהדרך שהוא מציע לנו הולכת "נגד הזרם" ואף גורמת לנו לאתגר את החברה באורחות חיינו. כתוצאה מכך, אנו הופכים למטרד. הוא מזכיר לנו מה רב היה – ועודנו – מספרם של הנרדפים רק בשל מאבקם למען הצדק, בשל העובדה שהם מתייחסים ברצינות למחויבותם לאלוהים ולזולת. אלא אם ברצוננו לשקוע לבינוניות קודרת, אל לנו להשתוקק לחיים קלים, "כִּי הֶחָפֵץ לְהַצִּיל אֶת נַפְשׁוֹ יְאַבֵּד אוֹתָהּ" (מתי טז:25).

91. בחיי הבשורה, אנחנו לא יכולים לצפות שהכול יהיה קל, מכיוון שלעתים קרובות הצמא לשררה ולענייני העולם הזה עומדים בדרכנו. הקדוש יוחנן פאולוס השני העיר על החברה שהיא "מנוכרת אם צורות הארגון החברתי, הייצור והצריכה שלה מקשים על הענקה-עצמית ועל כינונה של סולידריות בין בני אדם". [78] בחברה שכזו, הפוליטיקה, תקשורת ההמונים, מוסדות הכלכלה, התרבות ואף הדת הופכים לסבוכים כל כך עד שהם מהווים מכשול להתפתחות אנושית וחברתית אמתית. כתוצאה מכך, לא קל לחיות על פי ברכות ה"אשרי". כל ניסיון לעשות כן יזכה למבט שלילי, ליחס חושד ואף לזלזול.

92. רבים ככל שיהיו העייפות והכאבים שנחווה בחיים על פי מצוות האהבה וההליכה בדרך הצדק, הצלב עודנו מקור צמיחתנו והתקדשותנו. אל לנו לשכוח שכשהברית החדשה אומרת לנו שעלינו לסבול למען הבשורה, היא מדבר על רדיפות (הש' מעשי השליחים ה:41; פיליפים א:29; קולוסים א:24; טימותיאוס ב' א:12; כיפא ב' ב:20; ד:16-14; התגלות ב:10).

93. כאן אנחנו מדברים על רדיפה בלתי נמנעת, לא על רדיפות שאנחנו עשויים להמיט על עצמנו בשל יחס לא צודק לזולת. הקדושים אינם מוזרים ורחוקים, בלתי נסבלים בשל הגאווה, השליליות והמרירות שלהם. שליחי המשיח לא היו כאלה. ספר מעשי השליחים מדגיש פעם אחר פעם שהם מצאו חן "בְּעֵינֵי כָּל הָעָם" (מעשי השליחים ב:27; הש' ד:33,21; ה:13), גם בשעה שהרשויות הטרידו ורדפו אותם (הש' ד:3-1; ה:18-17).

94. רדיפות הן לא מציאות שהתקיימה בעבר בלבד, גם היום אנחנו חווים אותן, בין אם בשפיכות דמים – כפי שהדבר התקיים בחייהם של המרטירים של ימינו – או בדרכים עדינות יותר, בהשמצות ובשקרים. ישוע בירך אותנו אם "יְחָרְפוּ וְיִרְדְּפוּ אֶתְכֶם וְיַעֲלִילוּ עֲלֵיכֶם בִּגְלָלִי" (מתי ה:11). במקרים אחרים, הרדיפות עשויות להתבטא בלעג שמעוות את אמונתנו ומגחיך אותה.

לקבל את דרכה היומיומית של הבשורה, גם אם היא עשויה לעורר בעיות: זוהי קדושה.

הקריטריון הגדול

95. בפרק כ"ה בספר הבשורה למתי (פסוקים 46-31), ישוע מרחיב את דבריו על ברכת ה"אשרי" שהתייחסה לרחמנים. אם אנחנו חפצים בקדושה שמוצאת חן בעיני האלוהים, הטקסט הזה מציע לנו קריטריון ברור שנישפט על פיו: "כִּי רָעֵב הָיִיתִי וּנְתַתֶּם לִי לֶאֱכֹל, צָמֵא הָיִיתִי וְהִשְׁקֵיתֶם אוֹתִי, עוֹבֵר אֹרַח הָיִיתִי וַאֲסַפְתֶּם אוֹתִי, עָרוֹם ־וְהִלְבַּשְׁתֶּם אוֹתִי, חוֹלֶה הָיִיתִי וּבִקַּרְתֶּם אוֹתִי, בְּמַאֲסָר הָיִיתִי וּבָאתֶם אֵלַי" (פסוקים 36-35).

נאמנות לאדון

96. קדושה, אפוא, היא לא אבדן הכרה בלהט מיסטי. כפי שאמר זאת הקדוש יוחנן פאולוס השני: "אם אנחנו מתחילים שוב את דרכנו ממבט בפני המשיח, עלינו ללמוד לראותו בייחוד בפניהם של אלו שעמם הוא עצמו רצה להזדהות". [79] הטקסט במתי כה:36-35 הוא לא "הזמנה פשוטה לאהבה: זוהי קטע כריסטולוגי שמבהיר את רז המשיח". [80] בקריאה הזו, להכירו בעני ובסובל, אנו חוזים בלב ליבו של המשיח, ברגשותיות ובבחירותיו העמוקות ביותר, אלו שכל קדוש רוצה לחקות.

97. בהינתן הדרישות הבלתי מתפשרות של ישוע, זוהי חובתי לבקש מכל הנוצרים להכיר בהן ולקבל אותן ברוח של פתיחות אמתית, sine glossa, דהיינו ללא הערות, טרוניות ותירוצים שממעיטים מכוחן. אדוננו הבהיר שלא ניתן להבין או לחיות את הקדושה ללא הדרישות הללו, שהרי הרחמים הם "ליבה הפועם של הבשורה". [81]

98. אם אני פוגש באדם הישן ללא קורת גג בלילה קר, אוכל לראותו במטרד, כהולך בטל, כמכשול בדרכי, כמראה מחריד, כבעיה שעל הפוליטיקאים לפתור או אפילו כפיסת אשפה המושלכת במרחב הציבורי. מנגד, אוכל להגיב באמונה ובאהבה ולראות בו אדם שווה לי בכבודו, יציר נברא שנאהב עד אין קץ בידי אביו, צלם אלוהים, אח שנגאל בישוע המשיח. זוהי המשמעות שבלהיות נוצרי! האם יש כלל דרך להבין את הקדושה ללא הכרה חייה בכבודו של כל אדם ואדם? [82]
99. עבור הנוצרים, משמעות הדבר היא חוסר-נוחות תמידי בריא. הגם שסיוע לאדם אחד אכן מצדיק את כל מאמצינו, אין זה מספיק. הבישופים של קנדה הבהירו זו כשציינו שהתפיסה המקראית של שנת היובל כללה יותר מעשיית מעשים טובים גרידא, משמעותה הייתה ניסיון לשינוי חברתי: "כדי שגם הדורות הבאים ישוחררו, ברי שהיה על המטרה להיות כינון מחדש של מערכות חברתיות וכלכליות צודקות, כך שלא תהיה עוד הדרה". [83]

אידיאולוגיות שפוגעות בלב הבשורה

100. צר לי שלעתים אידיאולוגיות מובילות אותנו לשתי טעויות מזיקות. מחד גיסא, ישנה הטעות של הנוצרים שמפרידים את דרישות הבשורה הללו ממערכת היחסים האישית שלהם עם האדון, מאיחודם הפנימי עמו, מפתיחותם לחסדו. כך, הנצרות הופכת לסוג של עמותה, חפה מכל מיסתורין מזהיר שכה ניכר בחייהם של הקדושים פרנציסקוס מאסיזי, וינסנט דה-פול, תרזה מקלקוטה ורבים אחרים. עבור הקדושים הכבירים הללו, תפילה רוחנית, אהבת אלוהים וקריאה בבשורה לא פגמו בשום צורה במחויבותם הלהוטה והממשית לזולת; ההפך הוא הנכון.

101. הטעות האידיאולוגית המזיקה השניה נמצאת אצל אלה שחושדים במעורבות החברתית של הזולת, רואים בה עניין שטחי, ארצי, חומרי, קומוניסטי או פופוליסטי. כמו כן, הם עשוים להפוך אותה לעניין יחסי ולהציג נושאים שהם, לכאורה, חשובים יותר או לטעון שיש נושא או מטרה מוסרית אחת בלבד עליהם הם מגינים. לדוגמה, נכון שעלינו להגן באיתנות, בנחישות ובלהט על חיי החפים מפשע שטרם נולדו, שכן על כף המאזניים מונחים חיי האדם, הקדושים לעד, ואלה דורשים מאתנו אהבה לכל אדם, ללא קשר לשלב ההתפתחותי בו הוא נמצא; אולם, חייהם של אלה שנולדו זה מכבר, העניים, , הדלים, הדחויים והנדכאים, החלשים, החולים והקשישים החשופים להמתת-חסד סמויה, קורבנות הסחר בבני אדם, צורות העבדות החדשות וכל צורה אחרת של הדרה, קדושים באותה המידה. [84] איננו יכולים להחזיק באידיאל של קדושה שמתעלם מהעוול שבעולם בו ישנו מי שמתהולל, מבזבז בשפע ומקדיש את חייו למוצר הצריכה העדכני ביותר בשעה שאחרים מביטים מרחוק, חיים את כל חייהם בעוני מחפיר.

102. לעתים קרובות אנחנו שומעים שביחס לרלטיביזם ולפגמים של עולמנו, בעיית הפליטים, לדוגמה, היא נושא פחות ערך. יש קתולים שרואים בבעיית הפליטים נושא משני בהשוואה לשאלות ביו-אתיות "הרות גורל". אפשר להבין פוליטיקאי שאומר דברים אלו כדי לזכות בקולות, אך לא נוצרי שעבורו הגישה היחידה שמתקבלת על הדעת היא לעמוד במקומם של אחינו, שמסכנים את חייהם כדי לספק עתיד לילדיהם. האם אין ביכולתו להבין שזה בדיוק מה שישוע דורש מאתנו כשהוא אומר לנו שבקבלת פני הזר, אנחנו מקבלים את פניו שלו? (הש' מתי כה:25). בנדיקטוס הקדוש הבין זאת ואף על פי שהדבר עשוי היה "לסבך" את חייהם של הנזירים, הנחה שכל אורח המתדפק על דלתות המנזר יתקבל "כמשיח עצמו", [85] במחווה של הערכה. [86] את העניים והצליינים, כתב, יש לקבל "בתשומת הלב ובדאגה הגדולות ביותר". [87]

103. גישה דומה אנו מוצאים בברית הישנה: "וְגֵר לֹא-תוֹנֶה וְלֹא תִלְחָצֶנּוּ כִּי-גֵרִים הֱיִיתֶם בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם" (שמות כב:21). "וְכִי-יָגוּר אִתְּךָ גֵּר בְּאַרְצְכֶם לֹא תוֹנוּ אֹתוֹ. כְּאֶזְרָח מִכֶּם יִהְיֶה לָכֶם הַגֵּר הַגָּר אִתְּכֶם וְאָהַבְתָּ לוֹ כָּמוֹךָ כִּי-גֵרִים הֱיִיתֶם בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם" (ויקרא יט:34-33). לא מדובר ברעיון שאפיפיור כלשהו בדה מדמיונו או מגחמה רגעית. גם בעולמנו שלנו אנחנו נקראים ללכת בדרך החכמה הרוחנית שהתווה ישעיה הנביא, שהבהיר מה רצוי ומוצא חן בעיני אלוהים: "הֲלוֹא פָרֹס לָרָעֵב לַחְמֶךָ וַעֲנִיִּים מְרוּדִים תָּבִיא בָיִת כִּי-תִרְאֶה עָרֹם וְכִסִּיתוֹ וּמִבְּשָׂרְךָ לֹא תִתְעַלָּם. אָז יִבָּקַע כַּשַּׁחַר אוֹרֶךָ" (ישעיה נח:8-7).

הפולחן הרצוי בעיני אלוהים

104. אנחנו עשויים לחשוב שאנחנו נותנים כבוד לאלוהים רק בעבודת הקודש ובתפילות שלנו או פשוט בכך שאנחנו מקיימים נורמות מוסריות מסוימות. אכן, הבכורה שייכת למערכת היחסים שלנו עם אלוהים, אך אסור לנו לשכוח שהקריטריון המוחלט על פיו ישפטו חיינו הוא מעשינו עבור הזולת. התפילה יקרה מפז, שכן היא מזינה את המחויבות היומיומית לאהבה. עבודת הקודש שלנו רצויה לאלוהים כשאנחנו מקדישים את עצמו לחיים נדיבים ומאפשרים למתנת האלוהים, שמוענקת בתפילה, להתגשם בדאגתנו לאחינו ולאחיותינו.

105. באופן דומה, הדרך הטובה ביותר להבחין במידת הכנות של תפילתנו היא לשים לב לאופן בו חיינו משתנים לאורם של הרחמים. שכן, "הרחמים הם לא רק פעולה של האב, הם הופכים לאמת המידה להבחנה בילדיו האמתיים". [88] הרחמים הם "היסוד ועמוד התווך של החיים הנוצריים". [89] בעניין זה, ארצה לשוב ולומר שהרחמים לא מדירים את רגלי הצדק והאמת. אדרבה, "עלינו לומר שהרחמים הם מלוא הצדק וההתגשמות המזהירה ביותר של האמת האלוהית". [90] אלו הם "המפתחות לשמיים". [91]

106. כאן אני חושב על תומס אקווינס הקדוש, שתהה מהן הפעולות הנאצלות ביותר של האדם; אילו מעשים מדגימים בצורה הטובה ביותר את אהבתנו לאלוהים. תומס ענה ללא היסוס שיותר מעבודת הבורא, אלו הם מעשי הרחמים כלפי הזולת: "אנו עובדים את אלוהים בקורבנות ובמנחות חיצוניים, לא למען טובתו שלו, אלא עבור זו שלנו ושל רעינו. הרי, הוא לא זקוק לקורבנותינו, אך רוצה שאלו יוקרבו לו כדי לעורר את דבקותנו ובעבור טובת רעינו. מכאן שהרחמים, במובן בו אנו משלימים את חסרו של הזולת, הוא הקורבן הרצוי ביותר בפניו, שכן הוא תורם בצורה ישירה יותר לרווחתו של רעינו". [93]

107. הרוצים לכבד את האלוהים בחייהם, החפצים לגדול בקדושה, נקראים להתרכז במעשי הרחמים ולקיימם ללא לאות. אין ספק שתרזה הקדושה מקלקוטה הבינה זאת: "כן, יש לי פגמים וכשלונות אנושיים רבים [...] אבל אלוהים מתכופף לעברנו ומשתמש בנו – בי ובך – כדי שנהיה אהבתו וחמלתו בעולם. הוא נושא את חטאינו, את צרותינו ואת פגמינו. הוא תלוי בנו באהבתנו את העולם ובעדות על המידה בה הוא אוהב אותו. אם אנחנו מרוכזים מידי בעצמנו, לא ישאר לנו זמן לאחרים". [94]

108. נהנתנות וצרכנות עלולים להוביל למפלתנו. כשאנחנו עוסקים בכפייתיות בתענוגות שלנו, אנחנו מגיעים למצב בו אנו מרוכזים בעצמנו ובזכויותינו יתר על המידה; אנחנו מרגישים צורך נואש לזמן חופשי בו נוכל להינות. אם לא נטפח סוג מסוים של פשטות-חיים, אם לא נתנגד לדרישות הקדחתניות של החברה הצרכנית – שמותירה אותנו מרוששים ולא מסופקים, בחרדה לקבל את כל שניתן לקבל – אז נתקשה להרגיש ולהפגין דאגה אמתית לנזקקים. כך, כשאנחנו מאפשרים לעצמנו להילכד במלכודות של מידע שטחי, תקשורת מיידית ומציאות מדומה, אנחנו מבזבזים זמן יקר ונעשים אדישים לבשרם הסובל של אחינו ואחיותינו. אולם, גם במערבולת התרחשויות, קולה של הבשורה ממשיך להדהד, להציג בפנינו הבטחה לחיים אחרים, בריאים ומאושרים יותר.

* * *

109. עדותם העוצמתית של הקדושים מתגלה בחייהם, שהתעצבו על פי ברכות ה"אשרי" והקריטריון המוחלט. דבריו של ישוע מעטים וישירים, אך בה בעת מעשיים ותקפים לכולם, שכן מטרתה של הנצרות היא מעל הכול להתקיים במעשים. היא יכולה להיות, כמו כן, מושא למחקר ולהרהור, אך רק כדי לסייע לנו לחיות את הבשורה בצורה טובה יותר בחיי היומיום שלנו. אני ממליץ לקרוא מחדש את הטקסטים המקראיים הללו לעתים קרובות, להתייחס אליהם, להתפלל איתם, לנסות ולהגשים אותם. הם יתרמו לנו. הם יהפכו אותנו למאושרים באמת.

_________________________________________________

[66] הש' פרנציסקוס, דרשה בבית מרתה הקדושה, 9 ביוני 2014: L’Osservatore Romano, 10 ביוני 2014, עמ' 8.
[67] סדר הופעתן של הברכות השניה והשלישית משתנה בהתאם למסורות טקסטואליות שונות.
[68] איגנציוס הקדוש מלויולה, תרגילים רוחניים, תרגיל 23.
[69] תרז הקדושה מליזייה, כתב יד C, שורה 12.
[70] מימי אבות הכנסייה, הכנסייה הוקירה את מתנת הדמעות, כפי שניתן לראות בתפילה המופלאה " Ad petendam compunctionem cordis ". נאמר בה: "אל רחום וכל-יכול, אתה שהוצאת מים מן הסלע לעמך הצמא: הנבע דמעות של חרטה מלב האבן שלנו, למען נתאבל על חטאינו וברחמיך נזכה במחילתם" (הש' סדר המיסה הרומית, מה' 1962, עמ' 110).
[71] הקטכיזם של הכנסייה הקתולית, 1789; הש' 1970.
[72] הקטכיזם של הכנסייה הקתולית, 1787.
[73] השמצה והוצאת דיבה הן מעשי טרור: פצצה נזרקת, היא מתפוצצת והפוגע הולך לו לדרכו, רגוע ומרוצה. הדבר שונה לחלוטין מהאצילות של מי שמדבר עם חברו פנים-אל-פנים, ברוגע ובכנות, מתוך דאגה אמתית לשלומו.
[74] לעתים, הכרחי לדבר על קשיים של אח או אחות מסוימים. במקרים כאלה, ייתכן שמה שיימסר יהיה פירוש ולא דיווח עובדות אובייקטיביות. הרגשות עשויים לעוות ולשנות את העובדות ולהעבירן בערבוביה עם יסודות סובייקטיביים. כך, העובדות עצמן והאדם עצמו לא זוכים לכבוד הראוי.
[75] פרנציסקוס, איגרת Evangelii Gaudium (22 בנובמבר 2013), 218: AAS 105 (2013), 1110.
[76] פרנציסקוס, איגרת Evangelii Gaudium (22 בנובמבר 2013), 239: AAS 105 (2013), 1116.
[77] פרנציסקוס, איגרת Evangelii Gaudium (22 בנובמבר 2013), 227: AAS 105 (2013), 1112.
[78] יוחנן פאולוס השני, איגרת Centesimus Annus (1 במאי 1991), 41ג': AAS 81 (1993), 845-844.
[79] יוחנן פאולוס השני, אינציקליקה Novo Millennio Ineunte (6 בינואר 2001), 49: AAS 93 (2001), 302.
[80] יוחנן פאולוס השני, אינציקליקה Novo Millennio Ineunte (6 בינואר 2001), 49: AAS 93 (2001), 302.
[81] פרנציסקוס, בולה Misericordiae Vultus (11 באפריל 2015), 12: AAS 107 (2015), 407.
[82] אנחנו יכולים להיזכר בתגובתו של השומרוני הטוב לאדם שהותקף בידי שודדים ונעזב למותו (הש' לוקס י:37-30).
[83] הוועדה לעניינים חברתיים של מועצת הבישופים הקתולית של קנדה, מכתב פתוח לחברי הפרלמנט הטוב הכללי או הדרה: בחירתם של הקנדים (1 בפברואר 2001), 9.
[84] מתוך התייחסות לתורתה הנצחית של הכנסייה, האסיפה הכללית החמישית של מועצת הבישופים הקתולים של אמריקה הלטינים והקריבים הכריזה שבני האדם "קדושים תמיד, מרגע ההתעברות, לאורך כל שלבי הקיום ועד למותם הטבעי ואף לאחר המוות" ושיש לשמור על החיים "החל מההתעברות, בכל השלבים, עד למוות הטבעי" (מסמך אפרסידה, 29 ביוני 2007, 338; 464).
[85] בנדיקטוס הקדוש מנורצ'יה, תקנון בנדיקטוס הקדוש, כלל 53, סעיף 1: 66 PL, 749.
[86] הש' בנדיקטוס הקדוש מנורצ'יה, תקנון בנדיקטוס הקדוש, כלל 53, סעיף 7: 66 PL, 750.
[87] בנדיקטוס הקדוש מנורצ'יה, תקנון בנדיקטוס הקדוש, כלל 53, סעיף 15: 66 PL, 751.
[88] פרנציסקוס, בולה Misericordiae Vultus (11 באפריל 2015), 9: AAS 107 (2015), 405.
[89] פרנציסקוס, בולה Misericordiae Vultus (11 באפריל 2015), 10: AAS 107 (2015), 406.
[90] פרנציסקוס, איגרת בתר-סינודלית Amoris Laetitia (19 במרץ 2016), 311: AAS 108 (2016), 439.
[91] פרנציסקוס, איגרת Evangelii Gaudium (22 בנובמבר 2013), 197: AAS 105 (2013), 113.
[92] תומס אקווינס, Summa Theologiae, II-II, q. 30, a. 4.
[93] תומס אקווינס, Summa Theologiae, II-II, q. 30, ad. 1.
[94] מצוטט בספרדית ב: Cristo en los Pobres, מדריד, 1981, 38-37.