האפיפיור פרנציסקוס פירסם איגרת חדשה תחת הכותרת שמחו וגילו

ב19 במרץ, חג יוסף הצדיק, חתם האפיפיור פרנסיס על איגרת בשם "שמחו וגילו" (“Gaudete et Exsultate”). מדובר במסמך העוסק בקריאה לקדושה שהאלוהים מפנה לכל אחד ואחת מאתנו. האפיפיור מדגיש שאנו נקראים לקדושה בחיי היום-יום שלנו, בכל היבטי יחסנו עם אלוהים ועם הזולת. הוא מסביר ומדריך איך ניתן לקיים את הקריאה הזאת היום בעולמנו, בעקבות המשיח

איגרת אפיפיורית

שמחו וגילו

מאת האב הקדוש

פרנציסקוס

על הקריאה לקדושה בעולם של היום

1. "שִׂמְחוּ וְגִילוּ" (מתי ה:12), אומר ישוע לתלמידיו הנרדפים והמושפלים למענו. האדון מבקש מאתנו את כל מה שיש לנו ובתמורה לכך מציע לנו חיי אמת, את השמחה שלמענה נוצרנו. הוא רוצה שנהיה קדושים ושלא נתפשר על קיום תפל ובינוני. הקריאה לקדושה נמצאת בצורות שונות כבר בעמודים הראשונים של המקרא. אנחנו רואים את הופעתה בדברי האדון לאברהם: "הִתְהַלֵּךְ לְפָנַי וֶהְיֵה תָמִים" (בראשית יז:1).

2. מה שמובא להלן אין כוונתו להיות חיבור העוסק בקדושה, שמכיל הגדרות והבדלים שמסייעים בהבנת הנושא החשוב הזה או דיון על משמעויותיה השונות של ההתקדשות. שאיפתי הצנועה היא להציג מחדש את הקריאה לקדושה בצורה יישימה לזמננו אנו, על כל הסכנות, האתגרים וההזדמנויות שבהם. הרי, האדון בחר בכל אחת ואחת מאתנו "לִהְיוֹת קְדוֹשִׁים וּבְלִי דֹּפִי לְפָנָיו בְּאַהֲבָה" (אפסים א:4).

פרק ראשון

הקריאה לקדושה

הקדושים שמעודדים ומלווים אותנו

3. האיגרת אל העברים מציגה מספר עדויות שמעודדות אותנו לרוץ "אֶת הַמֵּרוֹץ הֶעָרוּךְ לְפָנֵינוּ" (עברים יב:1); הכוונה היא לאברהם, לשרה, לגדעון ולאחרים (הש' עברים י"א:1-י"ב:3). החיבור הזה מזמין אותנו בראש ובראשונה להבין ש"עֲנַן עֵדִים" גדול אופף אותנו (י"ב:1) ומדרבן אותנו להמשיך בנחישות אל עבר המטרה. עם העדים הללו ניתן למנות את אימותינו, סבותינו ואת אהובינו (הש' טימותיאוס ב' א:5). ייתכן שחייהם לא היה מושלמים תמיד, אך גם בין כל הפגמים והכשלונות שלהם הם המשיכו להתקדם ומצאו חן בעיני האדון.

4. עתה, הקדושים שנמצאים בפני האלוהים שומרים על קשרי האהבה והאחדות עמנו. ספר ההתגלות מעיד על כך כשהוא מספר על תפילות המרטירים: "רָאִיתִי מִתַּחַת לַמִּזְבֵּחַ אֶת נַפְשׁוֹת הַטְּבוּחִים עַל דְּבַר הָאֱלֹהִים וְעַל הָעֵדוּת שֶׁהֶחֱזִיקוּ בָּהּ. וְהֵם צָעֲקוּ בְּקוֹל גָּדוֹל: 'עַד מָתַי, אֲדֹנָי הַקָּדוֹשׁ וַאֲמִתִּי, לֹא תִּשְׁפֹּט?'" (ו:10-9). כל אחד מאתנו יכול לומר: "מוקף, מובל ומונחה בידי ידידי האלוהים [...] אני לא חייב לשאת לבדי את מה שלמען האמת מעולם לא יכולתי לשאת לבדי. כל קדושי האלוהים קיימים כדי להגן עלי, לקיים אותי ולשאת אותי". [1]

5. תהליך ההכרזה על אדם כמבורך או קדוש מכיר בסימני למוסריות הרואית, להקרבת החיים במוות על מזבח האמונה ובמקרים אחרים בהם החיים הוקדשו לאחרים בעקביות, אף עד מוות. כל אלה

מצביעים על חיקוי מופתי של המשיח, כזה הראוי להערכתם של המאמינים. [2] ניתן לחשוב, לדוגמה, על המבורכת מריה גבריאלה סגדו, שנתנה את חיה עבור אחדות הנוצרים.

הקדושים "בבית ממול"

6. אל לנו לחשוב רק על מי שכבר הוכר כמבורך או כקדוש. רוח הקודש משפיעה קדושה בשפע בקרב עמו הקדוש והנאמן של אלוהים, שכן "מצא חן בעיני אלוהים לקדש ולהושיע בני אדם, לא כפרטים ללא כל קשר בינם לבין עצמם, אלא כעם שידע אותו באמת וישרת אותו בקדושה". [3] בתולדות הישועה, האדון הציל עם אחד. איננו עצמנו מעולם אם איננו שייכים לעם. לכן, איש אינו נושע לבדו, כפרט מבודד. אדרבה, אלוהים מושך אותנו לעברו ומביא בחשבון את מרקם היחסים הבינאישיים המורכב שבקהילה האנושית. אלוהים רצה להיכנס לחייו ולתולדותיו של עם.

7. ברצוני להגות בקדושה שנוכחת בסבלנות של עם האלוהים: באותם הורים שמגדלים את ילדיהם באהבה כבירה, באותם גברים ונשים שעובדים קשה כדי לתמוך במשפחותיהם, בחולים, בנזירים ובנזירות המובגרים שהחיוך לא סר מפניהם. בהתמדה היומיומית שלהם, אני רואה את קדושתה של הכנסייה הלוחמת (Ecclesia Militans). לעתים קרובות זוהי הקדושה שנמצאת בקרב השכן בבניין ממול, מי שבחייו בקרבנו משקפים את נוכחות האלוהים. אנחנו יכולים לכנותם "מעמד הביניים של הקדושה". [4]

8. הבה נתמלא מרץ בזכות אותות הקדושה שהאדון מראה לנו בבנים הפשוטים שבאותו העם, ש"משתתפים בתפקידו הנבואי של המשיח ומפיצים כלפי חוץ עדות חיה עליו, בייחוד באמצעות חיי אמונה ואהבה". [5] עלינו לשקול את העובדה שכפי שהקדושה תרזה בנדיקטה של הצלב (אדית שטיין) מעירה, ההיסטוריה האמתית מורכבת מרבים כל כך מהם. כפי שהיא כותבת: "הנביאים והקדושים הגדולים ביותר מתגלים מהלילה האפל ביותר. אולם, על פי רוב, הזרם המכונן של החיים המיסטיים נותר סמוי מן העין. אין ספק שנקודות המפנה המכריעות בתולדות העולם נקבעות במשותף על ידי נשמות שאף ספר היסטוריה לא מציין. ואנו נגלה את אותן נשמות, להן אנו חבים את נקודות המפנה המכריעות בחיינו האישיים, ביום בו כל החבוי ייגלה". [6]

9. הקדושה היא הפנים המושכות ביותר של הכנסייה. אולם, אף מחוץ לכותלי הכנסייה הקתולית ובהקשרים שונים ביותר, רוח הקודש מקימה "אותות לנוכחותה שמסייעים לתלמידי המשיח". [7] הקדוש יוחנן פאולוס השני הזכיר לנו ש"העדות למשיח שנישאת אף עד שפיכת דם הפכה לירושה משותפת של הקתולים, האורתודוקסים, האנגליקנים והפרוטסטנטים". [8] בטקס אקומני מרגש שהתקיים בקולוסיאום לכבוד היובל הגדול של שנת 2000, הוא הכריז שהמרטירים הם "מורשת שקולה רם מכל סיבות המחלוקת". [9]

האדון קורא

10. כל זה חשוב. אבל, באיגרת הזו ארצה להתעכב בעיקר על הקריאה לקדושה שהאדון מפנה לכל אחד ואחת מאתנו, הקריאה שהוא מפנה, באופן אישי, גם לך: "וִהְיִיתֶם קְדֹשִׁים כִּי קָדוֹשׁ אָנִי" (ויקרא י"א:44; הש' כיפא א' א:16). מועצת הוותיקן השניה הכריזה על כך בבהירות: "מחוזקים באמצעים כה רבים ועוצמתיים לישועה, כל המאמנים, יהיו מצבם ודרגתם אשר יהיו, נקראים על-ידי האדון, איש בדרכו שלו, לקדושה מושלמת כפי שהאב עצמו מושלם הוא". [10]

11. "איש בדרכו שלו", אומרת המועצה. אל לנו להתייאש בפני דוגמאות לקדושה שנדמות בלתי ניתנות להשגה. ישנן עדויות שיכולות לסייע ולהעניק השראה, אך הן אינם מיועדות לחיקוי, שכן הדבר אף יכול להרחיק אותנו מהדרך המסוימת האחת שהאדון תכנון עבורנו. מה שחשוב הוא שכל מאמין יבחין בדרכו שלו, שהוא יביא לידי ביטוי את הטוב ביותר שבו, את המתנות האישיות ביותר שאלוהים הפקיד בליבו (הש' קורינתיים א' י"ב:7), במקום לנסות ללא הועיל לחקות את מה שלא יועד להם. אנחנו נקראים להיות עדים, אך ישנן דרכים רבות לשאת עדות. [11] אכן, כשהמיסטיקון הגדול, יוחנן הקדוש של הצלב, כתב את ה"מזמור הרוחני" שלו, הוא העדיף להימנע מחוקים נוקשים וברורים לכול. הוא הסביר ששיריו נכתבו כדי שתצמח מהם תועלת לכולם "בדרכו שלו". [12] הרי חיי האלוהים מועברים ל"חלק בצורה אחת ולאחרים בצורה אחת". [13]

12. מבין הצורות השונות, אדגיש גם ש"גאוניותן של נשים" ניכרת בצורות נשיות של קדושה, שהן אמצעים מהותיים לשיקוף קדושתו של אלוהים בעולם זה. אכן, בזמנים בהן נשים זכו להתעלמות והדחקה, רוח הקודש הקימה קדושות שכוח המשיכה שלהם יצר להט רוחני חדש ורפורמות חשובות בכנסייה. נוכל להזכיר את הילדגרד הקדושה מבנין, בריז'יט הקדושה, קתרינה הקדושה מסיינה, תרזה הקדושה מאבילה ותרז הקדושה מליזיו. אולם, אני חושב גם על כל אותן נשים לא ידועות ונשכחות שקיימו ושינו משפחות וקהילות בכוח עדותן, כל אחת בדרכה שלה.

13. הדבר אמור להלהיב ולעודד אותנו למסור את כל מאדנו ולקבל בזרועות פתוחות את התכנית שאלוהים תכנן לכל אחד מאתנו מקדמת דנא: "בְּטֶרֶם אֶצָּרְךָ בַבֶּטֶן יְדַעְתִּיךָ וּבְטֶרֶם תֵּצֵא מֵרֶחֶם הִקְדַּשְׁתִּיךָ" (ירמיה א:5).

גם בשבילך

14. כדי להיות קדוש, אין הכרח להיות בישוף, כוהן או נזיר. תכופות אנחנו מתפתים לחשוב שהקדושה שייכת רק למי שיכול לפרוש מענייני העולם הזה ולהקדיש זמן רב לתפילה. לא כך הוא. אנחנו נקראים להיות קדושים בכך שנחייה את חיינו באהבה ובמתן עדות בכל מה שאנחנו עושים, בכל מקום בו אנו נמצאים. האם נקראת לחיים מקודשים? היה קדוש בכך שתחייה את מחויבותך בשמחה. האם אתה נשוי? היה קדוש בכך שתאהב ותדאג לבן או לבת הזוג, כפי שישוע עושה לכנסייתו. האם אתה עובד למחייתך? היה קדוש בכך שתעבוד בכבוד ובמיומנות בשירות אחיך ואחיותיך. האם אתה הורה או סבא? היה קדוש בכך שתלמד בסבלנות את "הקטנים האלה" כיצד יש ללכת בעקבות ישוע. האם אתה נמצא בעמדת השפעה? היה קדוש בכך שתעבוד למען טובת הכלל ותותר על רווח אישי. [14]

15. תנו לחסד הטבילה להניב פירות בדרך של קדושה. תנו להכול להיפתח לאלוהים; פנו אליו בכל מצב. אל תיראו, שהרי כוחה של רוח הקודש מאפשר לכם לעשות זאת, והקדושה, בסופו של דבר, היא פרי רוח הקודש בחייכם (הש' גלטים ה:23-22). כשאתם חשים בפיתוי לחשוב ולהתעמק בחולשותיכם, הפנו את מבטכם למשיח הצלוב ואימרו: "אדון, אני חוטא עלוב, אבל אתה יכול לחולל את הנס ולהפוך אותי למעט טוב יותר". בכנסייה – קדושה אך מורכבת מחוטאים – תמצאו את כל שאתם זקוקים לו כדי להתקדם אל עבר הקדושה. האדון העניק לכנסייה את מתנות הכתובים, התקדישים, המקומות הקדושים, הקהילות החיות, עדות הקדושים והיופי רב-הפנים שנובע מאהבת האלוהים, "כַּכַּלָּה תַּעְדֶּה כֵלֶיהָ" (ישעיה סא:10).

16. הקדושה אליה האדון קורא לכם תגדל באמצעות מחוות קטנות. לדוגמה: אישה הולכת לקניות, היא פוגשת בשכנה והן פותחות בשיחה ומיד הרכילות מתחילה. אבל האישה אומרת בליבה: "לא, לא אדבר לשון הרע באיש". זהו צעד אל עבר הקדושה. מאוחר יותר, בבית, אחד מילדיה רוצה לדבר עמה על תקוותיו וחלומותיו, ולמרות שהיא עייפה, היא יושבת ומקשיבה לו בסבלנות ובאהבה. זהו עוד קורבן שמביא לידי קדושה. לאחר מכן היא חשה דאגה מסוימת, אך בזכרה את האהבה של מרים העלמה, היא לוקחת את המחרוזת בידיה ומתפללת באמונה. עוד צעד בדרך לקדושה. לבסוף, היא יוצאת לרחוב, פוגשת בעני ועוצרת כדי לומר לו מילה טובה. עוד צעד.

18. לעתים החיים מזמנים אתגרים גדולים. באמצעותם, האדון מחדש את קריאתו לתשובה שיכולה להפוך את חסדו למוחשי יותר בחיינו, "לְמַעַן יִהְיֶה לָנוּ חֵלֶק בִּקְדֻשָּׁתוֹ" (עברים יב:10). בפעמים אחרות, עלינו למצוא דרכים שלמות יותר לעשות את מה שאנחנו כבר עושים: "יש כוח השראה שנוטה רק לשפר בצורה יוצאת דופן את דברי היומיום שאנו עושים בחיינו". [15] כשהקרדינל פרנסואה-סבייר ווין ואן טואן נכלא, הוא סרב לבזבז זמן בהמתנה ליום בו ישוחרר. במקום זאת, הוא בחר "לחיות ברגע הזה, למלא אותו עד אפס מקום באהבה". הוא החליט: "אני אנצל את ההזדמנויות שנקרות בדרכי מידי יום; אבצע פעולות שגרתיות בדרך יוצאת דופן". [16]

18. כך, מובלים בחסד האלוהים, אנחנו מעצבים במחוות קטנות רבות את הקדושה שאלוהים רוצה עבורנו, לא כמי שמספיקים לעצמם, אלא "כְּסוֹכְנִים טוֹבִים עַל חַסְדּוֹ רַב־הַפָּנִים שֶׁל אֱלֹהִים" (כיפא א' ד:10). הבישופים של ניו-זילנד מלמדים אותנו בצדק שאנחנו מסוגלים לאהוב באהבה ללא-תנאי של האדון, מכיוון שהאדון הקם חולק עם חיינו השבריריים את חייו העוצמתיים: "אהבתו לא מציבה כל גבול וברגע שניתנה – לעולם אינה נלקחת. היא הייתה ללא-תנאי ונותרה נאמנה. לאהוב כך הוא עניין לא קל מפני שלעתים קרובות אנחנו כה חלשים. אולם, עצם הניסיון לאהוב כפי שהמשיח אהב אותנו מעיד על כך שהמשיח חולק עמנו את חיי הקם לתחייה. כך, אף בינות לחולשה האנושית, חיינו מפגינים את כוחו בפעולה." [17]

שליחותך במשיח

19. נוצרי לא יכול לחשוב על שליחותו עלי אדמות מבלי לראותה כדרך של קדושה, שהרי "זֶהוּ רְצוֹן הָאֱלֹהִים: שֶׁתִּתְקַדְּשׁוּ" (תסלוניקים א ד:3). כל קדוש הוא שליחות שתוכננה על ידי האב כדי לשקף ולגלם היבט של הבשורה ברגע היסטורי מסוים.

20. משמעותה העמוקה ביותר של השליחות הזו נמצאת במשיח ורק דרכו ניתן להבינה. בלב ליבה, הקדושה היא לחוות את רזי חייו של המשיח באיחוד עמו. היא מורכבת מאיחוד עצמנו למותו ולתחייתו של האדון בצורה מיוחדת ואישית, למות ולקום עמו ללא הרף. אולם, היא עשויה לכלול שחזור רגעים מסוימים מחייו הארציים של המשיח בחיינו שלנו: את חייו הסמויים מן העין, את חייו בקהילה, את קרבנו לדחויים, את עוניו ודרכים אחרות בהן הוא הראה את אהבתו המקריבה-עצמה. כפי שהבין זאת איגנציוס הקדוש מלויולה, ההגייה ברזים הללו מובילה אותנו לכלול אותם בבחירותינו ובגישותינו. [18] מכיוון ש"כל דבר בחייו של ישוע היה אות לרזו", [19],"כל חייו של המשיח הם התגלות האב", [20], "כל חייו של המשיח הם רז הגאולה" [21] ו-"כל חייו של המשיח הם רז של החזרת עטרה ליושנה", [22] "המשיח מאפשר לנו לחיות בו את כל מה שהוא עצמו חיי, והוא חיי זאת בקרבנו". [23]

21. התכנית של האב היא המשיח ואנחנו בקרבו. בסופו של דבר, המשיח הוא זה שאוהב בנו, שהרי "הקדושה אינה אלא אהבה שנחיית במלואה". [24] כתוצאה מכך, "מידת הקדושה שלנו נובעת משיעור הקומה שהמשיח מקבל בקרבנו, מהמידה בה בכוח רוח הקודש אנו מעצבים את חיינו על פי חייו". [25] כל קדוש הוא מסר שרוח הקודש אוספת מעושרו של ישוע המשיח ומוסרת לעמו.

22. כדי לגלות את הדבר שהאדון רוצה לומר לנו דרך אחד מקדושיו, אין צורך להתעמק בפרטים, מכיוון שאנחנו עלולים להיתקל בטעויות ובכשלונות. לא כל מה שהקדוש אמר נאמר בצורה מלאה לבשורה; לא כל מה שהוא עושה אמתי וחף מטעויות. עלינו להגות במכלול חייו, במסע השלם שלו לצמיחה בקדושה, בהשתקפות של ישוע שנגלית כשאנחנו תופשים את המשמעות הכוללת שלו כבן אדם. [26]

23. זוהי קריאה עוצמתית לכולנו. גם עליכם לראות את מכלול חייכם כשליחות. נסו לעשות זאת בהקשבה לאלוהים בתפילה ובזיהוי אותות שהוא מעניק לכם. התמידו לשאול את הרוח מה ישוע מצפה מכם בכל רגע בחייכם ובכל החלטה שעליכם לקבל, כדי להבחין נכונה במקומה במסגרת השליחות שקיבלתם. אפשרו לרוח לעצב בקרבכם את הרז האישי שיכול לשקף את ישוע המשיח בעולמנו היום.

24. יהי רצון שתבינו מהו אותו הדבר, המסר של ישוע שאלוהים רוצה לומר לעולם בחייכם. אפשרו לעצמכם להשתנות. אפשרו לעצמכם להתחדש ברוח כדי שהדבר יתקיים, שמא תיכשלו בשליחותכם. האדון יביא זאת לידי שלמות, על אף הטעויות ושגיאות שלכם, בתנאי שלא תנטשו את דרך האהבה, אלא תישארו פתוחים תמיד לחסדו העל-טבעי, שמטהר ומאיר.

פעילות שמקדשת

25. כפי שלא ניתן להבין את המשיח בנפרד מהמלכות שהוא בא להביא, כך גם שליחותכם האישית אינה ניתנת להפרדה מאותה המלכות: "בַּקְּשׁוּ תְּחִלָּה אֶת מַלְכוּתוֹ וְאֶת צִדְקָתוֹ" (מתי ו:33). ההזדהות

שלכם עם המשיח ועם רצונו מערבים מחויבות לבנות יחד עמו את אותה מלכות של אהבה, צדק ושלום אוניברסליים. המשיח עצמו רוצה לחוות זאת עמכם, בכל המאמצים והקורבנות הנדרשים לכך, אך גם בשמחה ובעושר שהדבר מביא עמו. אינכם יכולים לגדול בקדושה מבלי להתחייב, בגוף ובנפש, להקדיש את כל מאדכם למאמץ הזה.

26. לא בריא לאהוב דממה בשעה שבורחים מתקשורת עם הזולת, לרצות שלום ושקט בשעה שנמנעים מפעולה, לחפש תפילה בשעה שסולדים משירות. ניתן לקבל ולשלב את הכול בחיינו בעולם זה ולהפוך אותו לחלק מדרכנו אל עבר הקדושה. אנחנו נקראים להיות אנשי תפילה והגייה במהלכה של הפעולה ולגדול בקדושה בכך שנבצע את השליחות הראויה לנו באחריות ובנדיבות.

27. האם רוח הקודש יכולה לדרבן אותנו לבצע משימה ואז לבקש מאתנו לזנוח אותה או לא לבצעה באופן מלא כדי שנשמור על השלום הפנימי שלנו? אולם, יש פעמים בהם אנחנו מתפתים להוריד את המעורבות הפסטורלית ואת המחויבות בעולם למקום השני, כאילו מדובר ב"הסחות דעת" בדרך לגדילה בקדושה ובשלום הפנימי. אנחנו עלולים לשכוח ש"לחיים אין שליחות, אלא הם עצמם שליחות". [27]

28. אין צורך לומר שכל מה שנעשה מתוך חרדה, גאווה או הצורך להרשים אחרים לא יוביל לקדושה. האתגר שלנו הוא להפגין את מחויבותינו באופן בו כל מה שאנחנו עושים מקבל משמעות מהבשורה עצמה ומזהה אותנו עוד ועוד עם ישוע המשיח. לדוגמה, לעתים קרובות אנחנו מדברים על הרוחניות של הקטכיסט, הרוחניות של הכוהן בדיוקסיה, הרוחניות של העבודה. מאותה הסיבה סיימתי את "שמחת הבשורה" בדיון על הרוחניות של השליחות, את "השבח לך" בדיון על הרוחניות האקולוגית ואת "שמחת האהבה" בדיון על הרוחניות של המשפחה.

29. אין הכוונה כאן להתעלם מהצורך ברגעים של שקט, התבודדות ודממה בפני האלוהים. אדרבה: לעתים, נוכחותם של המתמדת של גאדג'טים חדשים, ההתרגשות שבמסע וכמות אינסופית של מוצרי צריכה, לא משאירים מקום בו קולו של אלוהים יכול להישמע. אנחנו מוצפים במילים, בתענוגות מזויפים ובהמולה גוברת, מלאים לא בשמחה, אלא באי שביעות רצון האופיינית למי שחייו איבדו משמעות. איך אנחנו יכולים לפספס את הצורך לעצור את מרוץ העכברים הזה ולהחזיר לעצמנו את המרחב האישי הדרוש לדיאלוג כן עם אלוהים? מציאת המרחב הזה יכולה להיות ענין כואב, אך היא תמיד מניבה פרי. במוקדם או במאוחר, עלינו להתמודדת על ה"אני" האמתי שלנו ולאפשר לאדון להיכנס. הדבר לא יקרה אם לא "נראה את עצמנו מביטים אל עבר תהום הפיתוי המבהילה, או נרגיש את הסחרחורת שבעמידה על סף הייאוש, או נמצא את עצמנו לבד לגמרי ונטושים". [28] במצבים כאלה אנחנו מוצאים את ההנעה הגדולה ביותר לחיות בצורה מלאה את המחויבות לעבודתנו.

30. אותן הסחות הדעת שנוכחות בכל מקום בעולמנו היום, גורמות לנו לקדש את הזמן הפנוי שלנו כדי שנוכל להתמסר למכשירים שמספקים לנו בידורים ותענוגות ערטילאיים. [29] כתוצאה מכך, אנחנו סולדים מהשליחות שלנו, המחויבות של מתרופפת ורוח השירות הנדיבה והנכונה שלנו מתחילה

להיחלש. כל זה פוגם בחוויה הרוחנית שלנו. האם טוב רוחני כלשהו יכול לדור בכפיפה אחת עם עצלות בהפצת הבשורה או בשירות הזולת?

31. אנחנו זקוקים לרוח של קדושה שמסוגלת למלא הן את בדידותינו והן את שירותנו, הן את חייינו האישיים והן את מאמצי הבישור שלנו, כדי שכל רגע יוכל להיות, בעיני האדון, ביטוי לאהבה המקריבה-עצמה. כך, כל דקה מחיינו יכולה להיות צעד בדרך לגדילה בקדושה.

חיים יותר, אנושיים יותר

32. אל תפחדו מהקדושה. היא לא תגזול מכם כוחות, חיוּת או שמחה. אדרבה: תהפכו למה שהאב חשב עליו בשעה שברא אתכם ותהיו נאמנים ל-"אני" העמוק ביותר שלכם. תלות באלוהים משחררת אותנו מכל צורה של שעבוד ומובילה אותנו להכרה בכבודנו הגדול ביותר. אנחנו רואים זאת אצל ז'וספין בחיטה הקדושה: "היא נחטפה ונמכרה לעבודת בגיל שבע וסבלה רבות מידיהם של אדונים אכזרים. אולם, היא הבינה את האמת העמוקה, שאלוהים ולא האדם הוא אדונו של כל אדם, של כל חיים אנושיים. החוויה הזאת הפכה למקור של חכמה גדולה עבור בתה הענווה של אפריקה". [30]

33. במידה בה כל נוצרי גדל בקדושה, כך הוא יניב פרי בעולם. הבישופים של מערב אפריקה הבחינו בכך ש"אנחנו נקראים ברוח הבישור החדש להתבשר ולבשר בבכך שנעצים את כולכם, עם הנטבלים, כך שתקבלו על עצמכם את תפקידכם להיות מלח הארץ ואור העולם בכל מקום בו תמצאו את עצמכם". [31]

34. אל תפחדו להביט גבוה, לאפשר לעצמכם להיות נאהבים ומשוחררים באלוהים. אל תפחדו לאפשר לרוח הקודש להנחות אתכם. הקדושה לא הופכת אתכם לפחות אנושיים, הרי מדובר במפגש בין החולשות שלכם לכוח חסדו של אלוהים. כדבריו של ליאון בלוי, בסופו של יום, "הטרגדיה הגדולה היחידה בחיים היא לא להפוך לקדוש". [32]

[1] בנדיקטוס השישה עשר, דרשת ההכתרה (24 באפריל 2005): AAS 95 (2005), 708.

[2] הדבר תמיד מניח מראש מוניטין של קדושה וחיים בהם מתבטאים, לפחות בצורה רגילה, המידות הטובות הנוצריות: הש', אהבה גדולה מזו (11 ביולי 2017), 2: L’Osservatore Romano, 12 ביולי 2017, עמ' 8.

[3] המועצה האקומנית של וותיקן השנייה, חוקה דוגמטית לכנסייה אור לגויים, 9.

[4] הש' ז'וזף מלג, אבנים שחורות, מעמד הביניים של הישועה, 1958.

[5] המועצה האקומנית של וותיקן השנייה, חוקה דוגמטית לכנסייה אור לגויים, 12.

[6] תרזה בנדיקטה של הצלב (אדית שטיין), חיים סמויים והתגלות, 145.

[7] הקדוש יוחנן פאולוס השני, אינציקליקה בתחילת האלף החדש (6 בינואר 2001), 56: AAS 93 (2001), 307.

[8] הקדוש יוחנן פאולוס השני, אינציקליקה בביאת האלף השלישי (10 בנובמבר 1994), 56: AAS 87 (1995), 29.

[9] הקדוש יוחנן פאולוס השני, דרשה לכבוד טקס הזכרון האקומני לעדות האמונה במאה העשרים (7 במאי 2000), 5: AAS 92 (2000), 681-680.

[10] המועצה האקומנית של וותיקן השנייה, חוקה דוגמטית לכנסייה אור לגויים, 11.

[11] הש' הנס אורס פון בלתזר, תיאולוגיה וקדושה בתוך: Communio 14/4 (1987), 345.

[12] יוחנן הקדוש של הצלב, מזמור רוחני, מבוא, 2.

[13] יוחנן הקדוש של הצלב, מזמור רוחני, 15-14.

[14] האפיפיור פרנציסקוס, קטכזיס בקבלת הקהל, 18 בנובמבר 2014: Insegnamenti II/2 (2014), 555.

[15] פרנסיס דה-סל הקדוש, חיבור על אהבת האלוהים, VIII, 11.

[16] פרנסואה-סבייר ווין ואן טואן, חמש כיכרות לחם ושני דגים, 2003, עמ' 9, 13.

[17] מועצת הבישופים של ניו זילנד, אהבה מרפאת, 1 בינואר 1988.

[18] איגנציוס הקדוש מלויולה, התרגילים הרוחניים, 312-102.

[19] הקטכיזם של הכנסייה הקתולית, 515.

[20] הקטכיזם של הכנסייה הקתולית, 516.

[21] הקטכיזם של הכנסייה הקתולית, 517.

[22] הקטכיזם של הכנסייה הקתולית, 518.

[23] הקטכיזם של הכנסייה הקתולית, 521.

[24] האפיפיור בנדיקטוס השישה עשר, קטכיזם בקבלת הקהל, 3 באפריל 2011: Insegnamenti VII (2011), 451.

[25] האפיפיור בנדיקטוס השישה עשר, קטכיזם בקבלת הקהל, 3 באפריל 2011: Insegnamenti VII (2011), 450.

[26] הש' הנס אורס פון בלתזר, תיאולוגיה וקדושה בתוך: Communio 14/4 (1987), 350-341.

[27] חאבייר זובירי, טבע, היסטוריה, אלוהים, מדריד, 1993, 427.

[28] קרלו מ' מרטיני, ווידויו של כיפא, 69.

[29] עלינו להבדיל בין סוג זה של בידור מזויף לבין תרבות פנאי בריאה, שפותחת אותנו לזולת ולמציאות עצמה ברוח של פתיחות והתבוננות.

[30] הקדוש יוחנן פאולוס השני, דרשה במיסה לכבוד הכרזת קדושה (1 באוקטובר 2000), 5: AAS 92 (2000), 852.

[31] וועידת הבישופים האזורית של מערב אפריקה, מסר פסטורלי בסוף עצרת המליאה השניה, 29 בפברואר 2016, 2.

[32] ליאון בלוי, האשה המסכנה, II, 27.