גַּן אֲשֶׁר הָיָה שָׁם

אינני מציע כאן פירוש של קטע מספר הבשורה אלא מנסה להראות כיצד הצבת המסורת היהודית במקביל לברית החדשה מעשירה את פרשנות הטקסטים המוכרים לנו.

ישנה מסורת קיימת במקורות רבניים שונים המפרטת, שעה אחר שעה, את מהלך בריאת האדם ביום השישי, חטאו, משפטו וגירושו מגן עדן.

"באחד בתשרי נברא האדם הראשון. שעה ראשונה עלה במחשבה; שנייה נמלך (התייעץ) במלאכי השרת. שלישית גבלו. רביעית רקמו. חמישית עשהו גולם. שישית נפח בו נשמה. שביעית העמידו על רגליו. שמינית הכניסו לגן עדן. תשיעית צווהו. עשירית עבר על ציוויו. אחת עשרה דנו. שתים עשרה נתן לא דימיס (מחל לו)" (ממדרש ויקרא רבה כט:1).

המשך המדרש יוצר קשר בין המחילה שהעניק האל לאדם הראשון והמחילה שחייבים לבקש כל צאצאיו. בשנה הליטורגית היהודית, ראשית ימי חודש תשרי מהווים את עשרת ימי התשובה אשר מסתיימים במחילה אשר מוענקת במעמד יום הכיפורים.

טקסט שונה במעט, הקיים בשני מקורות, מעצב השקפה שונה ומדגיש שהחסד הניתן לאדם מקדים את השבת. פירוש זה מכניס לטקסט את המילים הראשונות של מזמור צב: "מִזְמוֹר שִׁיר לְיוֹם הַשַּׁבָּת".

"... עשירית חטא; אחת עשרה נידון; שתים עשרה נתגרש... בא יום השבת נעשה לו סנגור. ואמר בפני הקדוש ברוך הוא: "ריבון העולמים, בששת ימי המעשה לא נענש אדם לעולם ובי אתה מתחיל? זו היא קדושתי? וזו היא מנוחתי?" ובשביל השבת, ניצול אדם מדינה של גיהינום. כיוון שראה אדם כוחה של השבת בא אדם לומר לשבת המנון (שיר הלל). אמר לו השבת: "לי אתה אומר המנון? אני ואתה נאמר המנון לקדוש ברוך הוא". הוי "טוב להודות לה'". (מדרש תהילים צג:3).

תשובתה של השבת לא מובנת אם אנו לא מזכירים כאן את שני הפסוקים הראשונים של מזמור צב: "מִזְמוֹר שִׁיר לְיוֹם הַשַּׁבָּת. טוֹב לְהודוֹת לַיהוָה". על פי המדרש, האדם אומר: "מזמור שיר ליום השבת" כלומר: מזמור לכבוד השבת, אשר הצילה את חייו. השבת מסרבת את הכבוד אשר מפנה אליה האדם ומתקנת אותו באומרה: "אני ואתה, נשיר יחדיו מזמור לה' – "טוב להודות לה'".

לשווא ננסה לתארך אגדה זו ולדעת מתי נכתבה. המקורות שמהם ציטטנו הינם מאוחרים אולם, עלינו לציין שוב, אין קשר בין שאלת מוצא המסורות ותיארוך המקורות הכתובים אשר מכילים אותן. כאן, פשוט נצביע על קרבה בין המסורת היהודית ותוכן הבשורה שהינה מעניינת.

סיפור ייסוריו של ישוע בספר הבשורה הרביעי מתחיל עם הזכרת גן: "יֵשׁוּעַ ... נִכְנַס עִם תַּלְמִידָיו אֶל גַּן אֲשֶׁר הָיָה שָׁם" (יוחנן יח:1). ועוד: "בַּמָּקוֹם שֶׁנִּצְלַב יֵשׁוּעַ הָיָה גַּן וּבַגַּן קֶבֶר חָדָשׁ שֶׁעוֹד לא הֻנַּח בּוֹ אִישׁ. שָׁם שָׂמוּ אֶת יֵשׁוּעַ, כִּי עֶרֶב שַׁבָּת הָיָה לַיְּהוּדִים וְהַקֶּבֶר קָרוֹב" (יוחנן יט:41 – 42). ובכן, ייסוריו של ישוע מתחילים ומסתיימים בגן. אין זה חשוב אם לא מדובר באותו הגן בשני המקרים.

מהגן שבו נכנס, ישוע גורש (יוחנן יח:12 - 13) על מנת להישפט ולהיות נדון. גורלו נראה כגורלו של האדם הראשון. אולם הקבלה זו מדגישה עוד יותר את השוני המהותי בין שני המצבים. ראשית כל, אין עוול בכפו של ישוע. אין צורך להדגיש את הנקודה הזאת אשר נמצאת בלב ליבה של המסורת הנוצרית – האיש החף מפשע נושא את אשמת האשמים על כתפיו. ישוע – והינה השוני השני – הוצא להורג לעומת האדם הראשון אשר הוענק לו מידת חסד ומחילה. ברם, האדם הראשון נמחל וגורש וכך חי את השבת הראשונה שלו מחוץ לגן. התלמוד מצטט בהקשר זה את המזמור מט:13 "וְאָדָם בִּיקָר בַּל-יָלִין" ומפרש אותו כך שהאדם לא ידע אף לילה אחד בכבוד (בבלי, סנהדרין לח, ב). ישוע אכן הוצא להורג אולם נכנס שוב לגן טרם השבת. כתוצאה מכך, בישוע, האדם נקלט שוב לגן טרם ביאת השבת. ישוע הינו השבת עצמה, אשר בזכותה ניצול האדם, ואף מי שמכניס את החוטא שנסלח למנוחה האסורה לחוטאים (ראה מזמור צה:11) והוא מהווה תקוות המאמין (אל העברים ד:8 – 11).

לפני תום פרק קצר זה, נזכיר שבספר הבשורה על פי לוקס ישנו לקח דומה הבא לידי ביטוי במונחים שונים. לחוטא הנצלב איתו ישוע מצהיר: "הַיּוֹם תִּהְיֶה אַתָּה אִתִּי בְּגַן־עֵדֶן" (לוקס כג:43). האדם הראשון גורש מהגן טרם השבת אולם אשר חטאיו נסלחו לו ייכנס שוב יחד עם ישוע טרם השבת.

(להערות השוליים המפורטות ראה את הנוסח הצרפתי של המאמר)