האפיפיור ליאו: אי אפשר להפריד בין אמונה לאהבת העניים

מאת חדשות הוותיקן

האקסורטציה האפוסטולית הראשונה של האפיפיור ליאו ה-14 רואה את אהבת המשיח מתגלמת באהבה לעניים, בדאגה לחולים, בהתנגדות לעבדות, בהגנה על נשים החוות הדרה ואלימות, בהנגשת חינוך לכול, בליווי מהגרים, במתן צדקה, בפעולה למען שוויון ועוד.

 Dilexi te ("אֲנִי אֲהַבְתִּיךָ", מתוך חזון יוחנן ג:9) מתפרשת על פני 121 פסקאות ממוספרות בחמישה פרקים, ונובעת ישירות מבשורת בן האלוהים, אשר בעצם מעשה כניסתו לעולמנו באמצעות ההתאנשות הפך לעני למעננו. בד בבד, היא מציגה מחדש את התורה החברתית של הכנסייה, במיוחד זו של 150 השנים האחרונות, כ"אוצר ממשי של תורות משמעותיות" הנוגעות לעניים.

הליכה בדרכי קודמיו

באמצעות מסמך זה, שנחתם ב-4 באוקטובר, יום חגו של פרנציסקוס הקדוש מאסיזי, ממקם עצמו האפיפיור ליאו באופן נחוש בנתיב שהתוו קודמיו, כולל הקדוש יוחנן ה-23, עם קריאתו, באיגרת Mater et Magistra, למדינות העשירות יותר שלא להישאר אדישות לאומות הסובלות מרעב ומעוני קיצוני .(83)

הקדוש פאולוס ה-6 הוסיף את קולו עםPopulorum progressio , ועם הופעתו באו"ם כ"פרקליט העניים"; וכך גם הקדוש יוחנן פאולוס ה-2, שביסס את היסודות הדוקטרינרים של "האפשרות המועדפת לעניים" של הכנסייה.

לאחרונה יותר בנדיקטוס ה-16, באיגרת Caritas in veritate, הציע זווית פוליטית מובהקת יותר למשברי האלף השלישי; בעוד פרנציסקוס הפך את הדאגה לעניים והסולידריות עימם לאחד מנושאי המפתח של כהונתו.

החל על ידי פרנציסקוס, הושלם על ידי האפיפיור ליאו

כמו פרנציסקוס, שהשלים את עבודתו של בנדיקטוס ה-16 על האנציקליקה Lumen Fidei (אור האמונה), האפיפיור ליאו ה-14 לקח לידיו את הטקסט של קודמו עבור המסמך המגיסטריאלי הגדול הראשון שלו .Dilexi te נבנה על תורתו של האנציקליקה האחרונה של פרנציסקוס - Dilexit nos (הוא אהב אותנו), על הלב הקדוש של ישוע - ומדגיש את "הקשר ההדוק" בין אהבת האל לאהבה לעניים. "דרך העניים", כותב האפיפיור ליאו, האל "ממשיך לדבר אלינו(5) ".

כמו כן, האב הקדוש מזכיר את נושא "האפשרות המועדפת... לעניים" של הכנסייה, ביטוי שצמח בהקשר של אמריקה הלטינית (16). האפיפיור ליאו מסביר כי "ה'העדפה' הזו לעולם אינה מצביעה על בלעדיות או אפליה כלפי קבוצות אחרות" אלא במקום זאת מדגישה את "פעולותיו של אלוהים, המונעות על ידי חמלה כלפי העוני והחולשה של כלל האנושות" (16).

"על פניהם הפצועות של העניים, אנו רואים את סבלם של חפים מפשע, ועל כן, את סבלו של המשיח עצמו" (9).

"פניו" של העוני

האקסורטציה של האפיפיור ליאו מציעה נקודות רבות למחשבה וקוראת לפעולה בניתוח ה"פנים" הרבים של העניים ושל העוני, כולל "עוני של אלה שחסרים להם אמצעי קיום חומריים" או "כאלה המודרים חברתית וחסרי כל אמצעים לביטוי קול למען כבודם וליכולותיהם" (9).

האפיפיור ליאו מציין גם את קיומו של עוני מוסרי, רוחני ותרבותי; עוני של "אלה שאין להם זכויות, אין להם מרחב, אין להם חופש" (9).

אי-שוויון וצורות עוני חדשות

מול מציאות זו, האפיפיור ליאו אומר כי אף על פי ש"המחויבות לעניים ולהסרת הגורמים החברתיים והמבניים של העוני צברה חשיבות בעשורים האחרונים... היא נותרה בלתי מספקת" (10).

הוא מזהיר מפני הופעתן של צורות עוני חדשות, שלעיתים הן "מתוחכמות ומסוכנות יותר", ומגנה "כללים" כלכליים המגדילים את העושר עבור מעטים שאך גם מגבירים את אי-השוויון (10,13).

"אני יכול רק לחזור ולציין כי אי-השוויון הוא שורש הרעות החברתיות" (94).

'הדיקטטורה של כלכלה שהורגת'

"הטענה שהעולם המודרני צמצם את העוני נשענת על מדידת עוני באמצעות קריטריונים מהעבר שאינם תואמים את המציאות של ימינו", כותב האפיפיור ליאו. מנקודת מבט זו, הוא מברך על העובדה ש"האו"ם הפך את מיגור העוני לאחת ממטרות המילניום שלו" (13,10).

עם זאת, הוא אומר, יש עוד דרך ארוכה לעבור, במיוחד בעידן שבו "דיקטטורה של כלכלה שהורגת" ממשיכה לשלוט; עשרם של מעטים ממשיך לצמוח "באופן אקספוננציאלי" בעוד הפער בין עשירים לעניים גדל; ו"אידיאולוגיות המגנות על האוטונומיה המוחלטת של השוק והספקולציות הפיננסיות" נותרות נפוצות (92).

'תרבות הזריקה', חופש השוק, ודאגה פסטורלית לאליטות

כל זה, אומר האפיפיור ליאו, מצביע על המשך קיומה של "תרבות הזריקה" שלעיתים "מוסווית היטב", "וסובלת באדישות את הידיעה שמיליוני אנשים מתים מרעב או שורדים בתנאים שאינם הולמים לבני אנוש" (96,11).

האב הקדוש מגנה "נתונים פסאודו-מדעיים" המשמשים לתמיכה בטענה "שכלכלת שוק חופשי תפתור אוטומטית את בעיית העוני", כמו גם את הרעיון ש"עלינו לבחור בעבודה פסטורלית עם מה שמכונה האליטה, שכן, במקום לבזבז זמן על העניים, עדיף לדאוג לעשירים" כדי להשיג את עזרתם במציאת פתרונות אמיתיים לעוני (114).

"אכן, לעיתים קרובות מתברר שבפועל, זכויות האדם אינן שוות לכולם" (94).

שינוי מנטליות

האפיפיור ליאו קורא אפוא ל"שינוי מנטליות" שיכול לשחרר אותנו מ"אשליית האושר הנובעת מחיים נוחים הדוחפת אנשים רבים לראיית חיים המתמקדת בצבירת עושר והצלחה חברתית בכל מחיר, אפילו על חשבון אחרים ועל ידי ניצול אידיאלים חברתיים ומערכות פוליטיות-כלכליות בלתי צודקות המעדיפות את החזקים" (11).

"כבודו של כל אדם חייב להיות מכובד היום, לא מחר" (92).

בכל מהגר אשר נדחה, זהו המשיח עצמו שדופק

האפיפיור ליאו מקדיש מקום נרחב גם לנושא ההגירה, וממחיש את דבריו בתמונתו של אלן כורדי, הילד הסורי בן השלוש שב-2015 הפך לסמל משבר המהגרים באירופה עם תמונת גופתו חסרת החיים על חוף הים. "למרבה הצער, מלבד זעקה רגעית, אירועים דומים הופכים להיות פחות ופחות רלוונטיים ונתפסים כחדשות שוליות", מציין האפיפיור (11).

הוא גם מזכיר את עבודתה רבת השנים של הכנסייה למען אלה הנאלצים לנטוש את אדמתם, שאפשרות לראות במרכזי קליטת פליטים, משימות גבול, ובמאמציהם של "קאריטס אינטרנשיונליס" ומוסדות אחרים (75).

"הכנסייה, כמו אם, מלווה את ההולכים. היכן שהעולם רואה איומים, היא רואה ילדים; היכן שנבנות חומות, היא בונה גשרים. היא יודעת שהכרזתה על הבשורה אמינה רק כשהיא מתורגמת למחוות של קרבה וקבלת פנים. והיא יודעת שבכל מהגר אשר נדחה, זהו המשיח עצמו שדופק בדלת הקהילה" (75).

בנוגע להגירה, האפיפיור מאמץ את "ארבעת הפעלים" המפורסמים של פרנציסקוס: "קבל את פניהם, הגן, קדם, ושׂלב". והוא גם שואל מקודמו את התיאור של העניים כ"לא רק מושאים לחמלה שלנו, אלא מורים של הבשורה" (79).

"לשרת את העניים זו לא מחווה שיש לעשות 'מלמעלה', אלא מפגש בין שווים, שבו המשיח מתגלה ונסגד... לכן, כאשר הכנסייה מתכופפת כדי לדאוג לעניים, היא נוקטת את התנוחה הגבוהה ביותר שלה" (79).

נשים, קורבנות אלימות והדרה

כמו כן, האב הקדוש מתייחס למצב הנוכחי, ומזכיר את אינספור האנשים שמתים מדי יום "בשל מחסור במזון ומים (12).

באופן דומה, אסור לנו לשכוח את אותן נשים, "העניות כפליים... הסובלות ממצבים של הדרה, יחס רע ואלימות, שכן לעיתים קרובות הן פחות מסוגלות להגן על זכויותיהן", הוא מוסיף, ומצטט את פרנציסקוס (12).

'העניים אינם שם במקרה'

האפיפיור ליאו ה-14 מציע הרהור מעמיק על גורמי העוני: "העניים אינם שם במקרה או בגלל גורל עיוור ואכזר. וגם, עבור רובם, העוני אינו בחירה", הוא אומר. "אך, ישנם כאלה שעדיין מעזים לטעון טענה זו, ובכך חושפים את העיוורון והאכזריות שלהם" (14).

תוך הכרה בכך ש"בקרב העניים ישנם גם כאלה שאינם רוצים לעבוד, אולי מכיוון שאבותיהם, שעבדו כל חייהם, מתו עניים", מדגיש האפיפיור כי ישנם "כל כך הרבה אחרים - גברים ונשים - שלמרות שהם עובדים מבוקר עד ערב, ואולי גם אוספים גרוטאות וכדומה, יודעים שעבודתם הקשה רק תעזור להם להתקיים בקושי, אך לעולם לא תשפר באמת את חייהם" (14).

באחת הנקודות המרכזיות של, Dilexi Te, האפיפיור ליאו מתעקש שאי אפשר לומר "שרוב העניים הם כאלה מכיוון שהם אינם 'ראויים' למשהו אחר, כפי שנטען על ידי אותה השקפה מטעה של מריטוקרטיה הרואה רק במוצלחים ראויים" (14).

אידיאולוגיות וכיוונים פוליטיים

לפעמים, מציין האפיפיור ליאו, נוצרים בעצמם מאפשרים לעצמם להיכנע לעמדות המעוצבות על ידי "אידיאולוגיות חילוניות או גישות פוליטיות וכלכליות המובילות להכללות גסות ומסקנות שגויות" (15).

"ישנם כאלה שאומרים: 'המשימה שלנו היא להתפלל וללמד דוקטרינה נכונה'. בהפרדת היבט דתי זה מהתפתחות אינטגרלית, הם אף אומרים שזו עבודת הממשלה לדאוג להם, או שעדיף לא להוציא אותם מעוניים אלא פשוט ללמד אותם לעבוד" (114).

מתן צדקה מושמץ לעיתים קרובות

סימפטום למנטליות זו הוא העובדה שפעולת הצדקה נדחית או מושמצת לעיתים "כאילו [היא] הייתה אובססיה מצד מעטים ולא הלב הבוער של משימת הכנסייה" (15). האב הקדוש מתעכב בהרחבה על מתן צדקה, אשר בימינו "מופעל לעיתים נדירות", ו"אפילו מושמץ לעיתים" (115).

"אנחנו הנוצרים ואסור לנו לנטוש את מתן הצדקה. ניתן לעשות זאת בדרכים שונות, ובטח בצורה יעילה יותר, אך יש להמשיך ולעשות זאת. תמיד עדיף לעשות לפחות משהו מאשר כלום. לא משנה איזו צורה היא תלבש, מתן צדקה יגע וירכך את הלבבות הקשים שלנו. זה לא יפתור את בעיית העוני העולמי, אך עדיין יש לבצע זאת, בחוכמה, בחריצות ובאחריות חברתית. מצדנו, עלינו לתת צדקה כדרך להושיט יד ולגעת בבשר הסובל של העניים" (119).

אדישות מצד נוצרים

באותה הרוח, האפיפיור מכיר בכך ש"לעיתים קרובות, צצות תנועות או קבוצות נוצריות אשר מגלות עניין מועט ואם בכלל לא בטובת הכלל של החברה, ובמיוחד בהגנה ובקידום חבריה הפגיעים והחלשים ביותר" (112).

שוב בציטוט מפרנציסקוס, האפיפיור ליאו מזהיר כי אם "כל קהילה כנסייתית" לא תשתף פעולה "בסיוע לעניים לחיות בכבוד ובהושטת יד לכולם", היא "תסתכן בהתפרקות, עד כמה שהיא מדברת על סוגיות חברתיות או מבקרת ממשלות. היא עלולה להיסחף בקלות לעולמיות רוחנית המוסווית על ידי פרקטיקות דתיות, פגישות לא יצרניות ודיבורי סרק" (113).

"עלינו לומר, ללא כל סייג, שיש קשר בל יינתק בין האמונה שלנו לבין העניים" (36).

עדותם של קדושים, מבורכים ומסדרים דתיים

בניגוד לגישה זו של אדישות, קיים עולם של קדושים, מבורכים ובעלי שליחות, אשר במהלך הדורות גילמו את דמותה של "כנסייה ענייה למען העניים", (110), מפרנציסקוס מאסיזי ומחוויית חיבוק המצורע שלו (7), ועד אמא תרזה, "אייקון אוניברסלי של צדקה" שהתמסרה לעניים ביותר בהודו, שליוותה את הגוססים "ברוך של תפילה" (77).

האפיפיור מזכיר גם את עדותם של קדושים כולל לורנס, יוסטינוס, אמברוזיוס ויוחנן כריסוסטומוס; וכן אוגוסטינוס הקדוש שקבע: "כל מי שאומר שהוא אוהב את אלוהים ואין לו חמלה על הנזקקים משקר", כשהוא מתייחס לאיגרת הראשונה של יוחנן ד:20 (45).

האפיפיור ליאו מצביע על עבודת הקמיליינים למען החולים (50), ושל קהילות הנשים בבתי חולים ובתי אבות (51). הוא מציין את קבלת הפנים שניתנה לאלמנות, ילדים נטושים, עולי רגל וקבצנים במנזרי בנדיקטינים(55) ומזכיר את הפרנציסקנים, הדומיניקנים, הכרמליטים והאוגוסטינים שיזמו "מהפכה בהפצת הבשורה" באמצעות "סגנון חיים פשוט ועני" (63); וכן את הטריניטריאנים והמרצדריאנים, אשר, בלחימה לשחרור אסירים, ביטאו את אהבתו של "אלוהים שמשחרר לא רק מעבדות רוחנית אלא גם מדיכוי ממשי" (60).

"המסורת של מסדרים אלה לא תמה. נהפוך הוא, היא עוררה השראה לצורות פעולה חדשות לנוכח צורות העבדות המודרניות: סחר בבני אדם, עבודת כפייה, ניצול מיני וצורות תלות שונות. צדקה נוצרית משחררת לחופשי כאשר היא מתאנשת" (61).

הזכות לחינוך

בהסתכלות על הדוגמה של יוסף קלסנץ הקדוש, שייסד את בית הספר הציבורי החינמי הראשון באירופה (69), האפיפיור מדגיש את חשיבות חינוך העניים, אשר "אינו טובה אלא חובה" (72).

"לילדים יש זכות לידע כדרישה בסיסית להכרה בכבוד האדם" (72).

מאמצי התנועות העממיות

באקסורטציה, האפיפיור מזכיר גם את המאבק ב"השפעות ההרסניות של אימפריית הכסף" (81) על ידי תנועות עממיות, המונהגות על ידי מנהיגים שלעיתים "נתפסים בחשדנות ואף נרדפים" (80). תנועות עממיות, הוא כותב, "מזמינות אותנו להתגבר על התפיסה שמדיניות חברתית היא מדיניות למען העניים בלבד, אך לעולם לא בשיתוף עם העניים ולעולם לא מונהגת על ידי העניים, ובוודאי שלא חלק מפרויקט שיכול לאחד מחדש את כל אנשים" (81).

החובה להשמיע את קולנו

בעמודים האחרונים של המסמך, ליאו ה-14 מזכיר לכל אחד מבני עם האלוהים את חובתו "להשמיע את קולו, גם אם בדרכים שונות, על מנת להצביע על סוגיות מבניות כאלה ולגנותן, אפילו במחיר של להיראות טיפש או נאיבי" (97).

"יש לזהות ולעקור מבנים בלתי צודקים בכוחו של הטוב, על ידי שינוי מנטליות אך גם, בעזרת המדע והטכנולוגיה, על ידי פיתוח מדיניות אפקטיבית לשינוי חברתי" (97).

העניים בלב הכנסייה

"ברור", אומר האפיפיור ליאו, "שכולנו חייבים 'לתת לעצמנו לקבל את הבשורה מידיי העניים" (102).

"אף נוצרי אינו יכול להתייחס לעניים פשוט כאל בעיה חברתית", הוא מתעקש; במקום זאת "הם חלק מ'משפחתנו'. הם 'אחד משלנו'". ולכן, הוא אומר, "מערכת היחסים שלנו עם העניים" אינה יכולה "להצטמצם לפעילות או פונקציה כנסייתית נוספת בלבד" (104).

"העניים הם בלב הכנסייה" (111).