שני אויבים סמויים של הקדושה

שני אויבים סמויים של הקדושה

35. ברצוני לציין כאן שתי צורות מזויפות של קדושה שעלולות להוליך אותנו שולל: גנוסטיות ופלגיאניות. על אף שמדובר בשתי כפירות מראשית ימיה של הנצרות, הן ממשיכות לרדוף אותנו. גם בימינו אנו, נוצרים רבים עלולים להתפתות – אף מבלי לשים לכך לב – בידי הרעיונות המתעתעים הללו, שמשקפים תפיסה אימננטית ואתנרופומורפית ולא את האמת הקתולית. [33] הבה נתבונן בשתי צורות אלו של בטחון אמוני או פרקטי שמביאות לידי "אליטיזם נרקסיסטי וסמכותני, בו במקום להפיץ את הבשורה מנתחים ומסווגים את הזולת ובמקום לפתוח את שערי החסד, מכלים את הכוחות האישיים בחקירה ובאימות. באף אחד מהמקרים הללו ישוע או הזולת אינם נמצאים במרכז." [34]

גנוסטיות בת זמננו

36. הגנוסטיות מניחה "אמונה סובייקטיבית טהורה שעניינה חוויה מסוימת או מכלול של רעיונות ופרטי מידע שנועדו לנחם ולהאיר, אך למעשה כולאים את הפרט במחשבותיו וברגשותיו שלו". [35]

שכל ללא אלוהים וללא בשר

37. השבח לאל, במהלך ההיסטוריה הכנסיההייתה ברורה ששלמותו של האדם לא נמדדת לפי המידע או הידע שברשותו, אלא לפי עומק אהבתו. מכיוון שהם שופטים אחרים בהסתמך על יכולתם להבין את מורכבותם של עיקרי אמונה מסוימים, "הגנוסטים" לא מבינים זאת. הם תופסים את השכל כנפרד מהבשר וכך, כלואים באינדיקלופדיה של הַפְשָׁטוֹת, הם אינם מסוגלים לגעת בבשר המשיח הסובל שבזולת. בסופו של דבר, בהפרידם את הרז מגופו, הם מעדיפים "אלוהים ללא משיח, משיח ללא כנסייה, כנסיהללא אנשיה". [36]

38. ברור שמדובר ברהבתנות שטחית: קיימת תנועה רבה על פני השטח, אך הנפש לא נעה ולא מושפעת. אף על פי כן, לגנוסטיות משיכה רבה עבור אנשים מסוימים, וזאת מכיוון שהגישה הגנוסטית חמורה וטהורה לכאורה והיא עשויה להיראות כבעלת מידה של הרמוניה וסדר חובקי-כול.

39. כאן עלינו לנהוג במשנה זהירות. אני לא מדבר על רציונליזם שעויין את האמונה הנוצרית. מדובר בתופעה שעשויה להתקיים בתוך הכנסיהעצמה, הן בקרב העמאים בקהילות והן בקרב המורים לפילוסופיה ולתיאלוגיה במרכזי ההכשרה. הגנוסטים חושבים שההסברים שלהם יכולים להפוך את האמונה ואת הבשורה כולה למובנות לגמרי. הם הופכים את התיאוריות שלהם למוחלטות וכופים על אחרים לאמץ את דרכי החשיבה שלהם. לא מדובר בשימוש בריא ועניו בשכל כדי להרהר בתורתה התיאולוגית והמוסרית של הבשורה, אלא ברידוד תורתו של ישוע ללוגיקה קרה ומחמירה ששואפת לשלוט בכול. [37].

דוקטרינה ללא מסתורין

40. הגנוסטיות היא אחת האידיאולוגיות המרושעות ביותר מכיוון שבאמצעות פיאור הידע או החוויה המסוימת, היא רואה בנקודת המבט שלה על המציאות נקודת מבט מושלמת. כך, ייתכן שאף מבלי להבין זאת, האידיאולוגיה הזו מזינה את עצמה והיא הולכת ומתעוורת. הדבר עשוי להטעות אף יותר בשעה שהיא מתהדרת בנוצות של רוחניות חסרת גוף. שכן, מטבעה, הגנוסטיות "שואפת לביית את המסתורין", בין אם מדובר במסתורין של האלוהים וחסדו או במסתורין שבחיי הזולת. [38]

41. כשלפלוני יש תשובה לכל שאלה, זהו אות לכך שהוא לא נמצא בדרך הנכונה. הוא עשוי להיות נביא שקר, שמשתמש בדת למטרותיו, לשם קידום התיאוריות הפסיכולוגיות או האינטלקטואליות שלו. אלוהים נשגב מאתנו עד בלי סוף; הוא מלא בהפתעות. לא לנו לקבוע מתי ואיך נפגוש אותו; הזמנים והמקומות של מפגש זה לא תלויים בנו. מי שרוצה שהכול יהיה מובן ובטוח מתיימר לשלוט בשגב האלוהי.

42. כמו כן, אין ביכולתנו לומר היכן אלוהים לא נמצא. הרי, אלוהים נוכח באופן פלאי ובדרך בה הוא בוחר בחייו של כל אדם ואיננו יכולים לשלול זאת באמצעות הבִּטְחוֹנוֹת המתיימרים שלנו. גם כשחייו של פלוני נראים שבורים גמרי, גם כשאנו עדים להריסתם בידי מידה רעה או התמכרות, אלוהים נוכח שם. אם אנחנו מאפשרים לרוח ולא לדעות הקדומות שלנו להנחות אותנו, נוכל לנסות למצוא את האדון בחייו של כל אדם; חובה עלינו לעשות זאת. זהו חלק מאותו מסתורין שהמנטליות הגנוסטית לא מסוגלת לקבל מכיוון שהוא נמצא מחוץ לשליטתה.

גבולות ההיגיון

43. לא קל להבין את האמת שקיבלנו מהאדון. קשה אף יותר להביעה. לכן, אנחנו לא יכולים לטעון שאופן ההבנה שלנו את האמת הזו מעניק לנו את הסמכות לפקח בהדיקות אחר חייו של הזולת. כאן, ארצה לציין שבכנסיהקיימות באופן לגיטימי דרכים שונות לפרש צדדים רבים בדוקטרינה ובחיים הנוצריים. באמצעות המגוון שלהן, הן "מסייעות בידינו להביע בצורה בהירה יותר את עושרו העצום של דבר האלוהים". אכן, "בעבור אלו החפצים בגוף אחיד של דוקטרינה ששלמותו נשמר בידי כולם ואין בו מקום לגוונים והבדלים קלים, הדבר עשוי להיתפס כתופעה בלתי רצויה שמובילה לבלבול". [39] זרמים מסוימים בגנוסטיות בזו לפשטות הקונקרטית של הבשורה וניסו להחליף את האל המשולש ולבוש הבשר באחדות נעלה שבה המגוון העשיר של תולדותינו נעלם כליל.

44. למעשה, הדוקטרינה, או ליתר דיוק ההבנה והביטוי שלנו אותה, הם "לא מערכת סגורה, חסרת מסוגלות דינאמית לשאול שאלות, להטיל ספק, לחקור [...] השאלות של עמנו, סבלותיהם, מאבקיהם, חלומותיהם, ניסיונותיהם ודאגותיהם, לכל אלה ערך פרשני שאין באפשרותנו להתעלם ממנו אם

ברצוננו להתייחס ברצינות ללבישת-הבשר. התהיות שלהם עוזרות לנו לתהות, ספקותיהם מטילים ספק בנו". [40]

45. עלול לצמוח בלבול מסוכן: אנחנו עשויים לחשוב שהעובדה שאנחנו יודעים משהו או מסוגלים להסביר אותו במונחים מסוימים מעידה על כך שאנחנו כבר קדושים, מושלמים וטובים יותר מ"ההמון הנבער". הקדוש יוחנן פאולוס השני הזהיר מהפיתוי שעומד בפני חבריה המשכילים יותר של הכנסיה"לחוש נעלים במידה מסוימת על חברים אחרים בקהל המאמינים". [41] למען האמת, מה שאנחנו חושבים שאנחנו יודעים צריך להניע אותנו להיענות בצורה מלאה יותר לאהבת האלוהים. אכן, "אתם לומדים כדי לחיות: לא ניתן להפריד בין תיאלוגיה לקדושה". [42]

46. כשפרנציסקוס הקדוש מאסיזי ראה שכמה מתלמידיו עוסקים בהוראה, הוא הזהיר אותם להתגבר על הפיתוי לגנוסטיות. הוא כתב לאנטוניוס הקדוש מפדובה: "אני מרוצה מכך שאתה מלמד את האחים תיאלוגיה קדושה, בתנאי ש[...] לא תכבה את רוח התפילה והדבקות במהלך לימודים מסוג זה". [43] פרנציסקוס הכיר בפיתוי להפוך את החוויה הנוצרית לסל של תרגילים אינטלקטואליים שמרחיק אותנו מהרעננות של הבשורה. מצד שני, בונבנטורה הקדוש הצביע על כך לא ניתן להפריד בין החכמה הנוצרית לבין רחמים כלפי הזולת: "החוכמה הנעלה ביותר שבאפשר היא לחלוק באופן שופע את מה שביכולתנו לתת [...] כפי שהרחמים הם בן הלוויה של החכמה, כך תאוות הבצע היא יריבתה". [44] "ישנן פעילויות, המאוחדות עם ההרהור – כגון מעשי רחמים ודבקות – שלא מונעות אותו אלא מאפשרות אותו" [45]

פלגיאניות בת זמננו

47. הגנוסטיות הולידה כפירה אחרת שנוכחת אף היא בימינו. עם חלוף הזמן, רבים הבינו שלא הידע הוא שמשפר אותנו ועושה אותנו לקדושים, אלא אורח החיים שלנו. ברם, הדבר הוביל שוב, אם כי בצורה עדינה, לאותה הטעות של הגנוסטית שאך שינתה צורה ולא נעלמה.

48. את אותה העוצמה שהגנוסטים שייכו לאינטלקט, אחרים החלו לשייך לרצון האנושי, למאמץ האישי. זהו סיפורם של הפלגיאנים והסמי-פלגיאנים. כאן, לא התבונה תפסה את מקומם של המסתורין והחסד, אלא הרצון האנושי. העובדה ש"אֵין זֶה בְּיָדָיו שֶׁל הָאָדָם הָרוֹצֶה אוֹ הַמִּתְאַמֵּץ, כִּי אִם בִּידֵי אֱלֹהִים הַמְרַחֵם" (רומים ט:16) ו"שֶׁהוּא אָהַב אוֹתָנוּ תְּחִלָּה" (יוחנן א' ד:19) נשתכחה מלב.

רצון ללא ענווה

49. על אף שהם מדברים בחום על חסד האלוהים, הנכנעים לתפיסת העולם הפלגיאניות או הסמי-פלגיאנית "סומכים בסופו של דבר על כוחותיהם ומרגישים נעלים על הזולת וזאת בשל הקפדתם על חוקים מסוימים או התמדתם הנאמנה בסגנון קתולי מסוים". [46] כשחלקם אומר לחלש שכל הדברים

אפשריים הודות לחסדו של אלוהים, עמוק בתוך עצמם הם מאמינים שכל הדברים אפשריים הודות לרצון האנושי, כאילו מדובר בדבר-מה טהור, מושלם, כל יכול, שעל גביו מתווסף החסד. הם לא מבינים ש"לא כולם יכולים לעשות הכול", [47] ושבחיים האלה החסד לא מרפא לגמרי ובבת אחת את כל החולשות האנושיות. [48] כפי שלימד זאת אוגוסטינוס הקדוש, בכל מקרה ומקרה אלוהים מצווך לעשות את מה שאתה יכול, לבקש את מה שאין ביכולתך לעשות ולהתפלל אליו בענווה: "הענק את שאתה מצווה וצווה את רצונך". [49] [50]

50. בסופו של דבר, העדר הכרה מלאת-תפילה ומעומק הלב במגבלות שלנו, מונעת מהחסד לפעול בנו ביעילות, שהרי לא נותר מקום לנביטתו של אותו הטוב שהוא חלק ממסע כן ואמתי של צמיחה. [51] דווקא מכיוון שהוא מתווסף לטבע, החסד לא הופך אותנו לעל-אנושיים בבת אחת. חשיבה שכזו תעיד על בטחון רב מידי ביכולותינו. מתחת למעטה האורתודוקסיות שלנו, ייתכן שהגישות שלנו לא תואמות לשיח שלנו על הצורך בחסד ובמצבים מסוימים אנחנו עשויים לבטוח בו מעט מאד. ללא הכרה במצב הקונקרטי והמוגבל שלנו, לא נוכל לראות את הצעדים האמתיים והאפשריים שהאדון דורש מאתנו לבצע מידי רגע, לאחר שנמשכנו אל מתנתו והתעצמנו ממנה. החסד פועל בהיסטוריה; לרוב, הוא משתלט עלינו ומשנה אותנו בהדרגה. [52] הגם שאנחנו משבחים אותו במילותינו, אם אנחנו מתכחשים למציאות ההיסטורית וההדרגתית הזו אנחנו עלולים לסרב לחסד ולחסום אותו.

51. כשאלוהים מדבר לאברהם, הוא אומר לו: "אֲנִי-אֵל שַׁדַּי הִתְהַלֵּךְ לְפָנַי וֶהְיֵה תָמִים" (בראשית יז:1). כדי להיות תמים כרצונו לגבינו, עלינו לחיות בענווה בנוכחותו, עטויים בהדרו; עלינו להתהלך באחדות עמו, להכיר באהבתו התמידית בחיינו. עלינו לאבד את הפחד בפני אותה נוכחות שיכולה רק להטיב עמנו. אלוהים הוא האב שהעניק לנו חיים ואוהב אותנו עד מאד. ברגע שנקבל אותו ונפסיק כל ניסיון לחיות את חיינו בלעדיו, הצער שבבדידות ייעלם כליל (הש' תהילים קלט:24-23). כך, נכיר את רצונו האדון, הרצוי והמושלם (הש' רומים יב:2-1), ונאפשר לו לעצבנו כחומר ביד היוצר (הש' ישעיה כט:16). לעתים קרובות כל כך אנחנו אומרים שאלוהים שוכן בקרבנו, אך מוטב לומר שאנו שוכנים בו, שהוא מאפשר לנו לשכון באורו ובאהבתו. הוא מִקְדָּשֵׁנוּ; אנחנו מבקשים לשבת בבית האדון כל ימי חיינו (הש' תהילים כז:4). "כִּי טוֹב-יוֹם בַּחֲצֵרֶיךָ מֵאָלֶף" (תהילים פד:10). בו קדושתנו.

אמונה של הכנסיהשזוכה להתעלמות רבה מידי

52. הכנסיהלימדה חזור ולמד שאנחנו לא מוצדקים בזכות פועלנו או מאמצינו, אלא בחסד האדון שתמיד נוקט יוזמה. אפילו לפני אוגוסטינוס הקדוש, אבות הכנסיההביעו בבהירות את האמונה המהותית הזו. יוחנן כריסטסטומוס הקדוש אמר שאלוהים משפיע לתוך כל אחד מאתנו את מקור כל מתנותיו טרם הצטרפותנו לַקְּרָב. [53] בזיליוס הגדול העיר שהמאמינים מתהללים באלוהים לבדו מכיוון ש"הם מבינים שאין להם צדקה אמתית והם מוצדקים רק באמצעות אמונה במשיח". [54]

53. הסינודוס השני של אורנז' לימד בסמכות איתנה ששום דבר אנושי לא יכול לדרוש, להרוויח או לקנות את מתנת החסד האלוהי ושכל שיתוף פעולה עמו הוא למעשה מתנה מוקדמת מאותו החסד: "אף התשוקה להיטהר עולה בקרבנו באמצעות השפעת רוח הקודש ובפעולתה". [55] לאחר מכן, מועצת טרנטו – תוך הדגשת חשיבות שיתוף הפעולה שלנו לשם התפתחותנו הרוחנית – אישררה את אותה הוראה דוגמטית: "נֶאֱמַר שאנו מוצדקים ללא תמורה מכיוון שדבר אינו קודם להצדקה. מעשים ואמונה כאחת לא מזכים בחסד ההצדקה, שהרי 'אִם בְּחֶסֶד, הֲרֵי שֶׁלֹּא עוֹד מִתּוֹךְ מַעֲשִׂים; אַחֶרֶת הַחֶסֶד חָדֵל לִהְיוֹת חֶסֶד'" (רומים יא:6). [56]

54. גם הקטכיזם של הכנסיההקתולית מזכיר לנו שמתנת החסד "עולה על כוחם של האינטלקט והרצון האנושיים" [57] וש"בנוגע לאלוהים, אין שום זכות ברורה לכל זכאות מצד האדם. בין אלוהים לבנינו קיים חוסר שוויון אינסופי". [58] ידידותו מתעלה עלינו עד אין קץ; אין ביכולתו לקנות אותה במעשינו, אין היא יכולה להיות אלא מתנה שמקורה ביוזמה האוהבת שלו. עובדה זו מזמנת אותנו לחיים בהכרת תודה מלאת שמחה על מתנה זו שלא הורווחה כלל, מכיוון ש"לאחר שמקבלים את החסד, החסד שהתקבל לא יכול להיות מורווח". [59] הקדושים נמנעו מלשים את מבטחם במעשיהם: "בערבם של חיים אלו, אופיע לפניך בידיים ריקות, שכן אינו מבקשת ממך, אדון, למנות את מעשי. לכל צידקותינו כתמים בעניך". [60]

55. זוהי אחת האמונות הגדולות שהכנסיהמאמצת בחוזקה. הדבר נאמר בבהירות כה רבה בדבר האלוהים עד שלא ניתן להטיל בכך ספק. כמו מצוות האהבה, על האמת הזו להשפיע על הדרך בה אנו חיים, מכיוון שהיא נובעת מלב הבשורה ודורשת שלא נקבל אותה בצורה שכלית גרידא, אלא נהפוך אותה למקור של שמחה מדבקת. אולם, לא נוכל לחגוג את המתנה החופשית שבידידות האלוהים אם לא נבין שחיינו עלי אדמות ויכולותינו הטבעיות הן מתנה ממנו. עלינו "להודות בשמחה בכך שבמהותם חיינו הם מתנה ולהכיר בכך שחירותנו היא חסד. לא קל לעשות זאת כיום, בעולם שחושב שהוא יכול לשמור משהו לעצמו, את פרי יצירתו או את חירותו". [61]

56. רק על בסיס מתנתו של אלוהים, שמתקבלת בחירות ובענווה, אנחנו יכולים, באמצעות מעשינו שלנו, לשתף פעולה עם השתנותינו ההדרגתית. [62] ראשית, עלינו להשתייך לאלוהים, להקדיש את עצמנו למי שהיה שם תחילה ולהפקיד בידיו את יכולותינו, את מאבקנו כנגד הרע ואת היצירתיות שלנו, כדי שמתנתו החופשית תצמח ותתפתח בקרבנו: "אַחַי, בִּגְלַל רַחֲמֵי אֱלֹהִים אֲנִי מְבַקֵּשׁ מִכֶּם שֶׁתִּמְסְרוּ אֶת גּוּפְכֶם קָרְבָּן חַי, קָדוֹשׁ וְרָצוּי לֵאלֹהִים" (רומים יב:1). בעניין זה, הכנסיהתמיד לימדה שהאהבה לבדה מאפשרת צמיחה בחיי החסד, שכן אם "אֵין בִּי אַהֲבָה, הֲרֵינִי כְּאַיִן וּכְאֶפֶס" (קורינתים א' יג:2).

פלגיאנים חדשים

57. עדיין, ישנם נוצרים שמתעקשים על דרך אחרת, דרך של הצדקה באמצעות מאמציהם, פולחן הרצון האנושי ויכולותיהם. התוצאה היא שאננות אלטיסטית ומרוכזת בעצמה, חפה מכל אהבת אמת. הדבר בא לידי ביטוי בצורות חשיבה ובפעולות שעל פני השטח לא ניכר ביניהם כל קשר: אובססיה לחוק, היקסמות משררה חברתית ופוליטית, דאגה מופרזת לליטורגיה, לדוקטרינה וליוקרה של הכנסייה, התפארות ביכולת לנהל עניינים מעשיים ועיסוק מוגזם בתכניות לעזרה עצמית ולהגשמה אישית. יש נוצרים שמכלים את זמנם ואת כוחם על הדברים הללו במקום לאפשר לרוח להנחות אותם בדרך האהבה, במקום להתמלא תשוקה למסור את יופיה ושמחתה של הבשורה ולחפש את האבודים שבקהל העצום שצמאים למשיח. [63]

58. לעתים לא רחוקות ובניגוד לקריאתה של הרוח, חיי הכנסיהעלולים להפוך למוצג במוזיאון או לנחלתם של מתי מעט. התופעה עשויה להתרחש כשקבוצות של נוצרים מעניקה חשיבות מופרזת לחוקים, למנהגים ולצורת פעולה מסוימות. במקרים אלו, קיימת נטייה לרדד את הבשורה ולהגביל אותה, לשלול ממנה את פשטותה, את קסמה וטעמה. זו יכולה להיות גרסה עדינה של פלגיאניות, שכן היא מכפיפה את חיי החסד למבנים אנושיים מסוימים. היא יכולה להשפיע על קבוצות, תנועות וקהילה והיא מסבירה מדוע לעתים קרובות הם מתחילים את פועלם בחיים עוצמתיים ברוח ומסיימים את דרכם כה מאובנים או מושחתים.

59. כשאנו מאמינים שהכול תלוי במאמץ האנושי כפי שהוא מתועל בחוקים ובמבנים הכנסייתיים, אנחנו מסרבלים באופן לא מודע את הבשורה ומשתעבדים לתכנית-אב שמשאירה פתחים מועטים בלבד לפועלה של הרוח. הקדוש תומס אקווינס הזכיר לנו שאת המצוות שהכנסיה הוסיפה לבשורה יש להטיל במתינות "שמא יוטל עול על חיי המאמינים", שכן אז דתנו תהפוך לסוג של שעבוד. [64]

זוהי התורה והנביאים

60. כדי להימנע מכך, היטב נעשה אם נזכיר לעצמנו שקיימת היררכיה של מידות טובות ושאנו נקראים לשאוף למה שמהותי בה. הבכורה שייכת למידות התיאולוגיות, שאלוהים הוא מושאן ומניען. במרכז ניצבת האהבה. פאולוס הקדוש אומר שמה שחשוב באמת הוא "אֱמוּנָה הַפּוֹעֶלֶת בְּדֶרֶךְ אַהֲבָה" (גלטים ה:6). אנחנו נקראים לעשות כל מאמץ כדי לשמור על האהבה: "הָאוֹהֵב אֶת הַזּוּלַת קִיֵּם אֶת הַתּוֹרָה [...] הָאַהֲבָה הִיא קִיּוּם הַתּוֹרָה בִּמְלוֹאָהּ" (רומים יג:10,8). "הֲרֵי כָּל הַתּוֹרָה כְּלוּלָה בְּמַאֲמָר אֶחָד – 'וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ'" (גלטים ה:14).

61. במילים אחרות, בסבך המצוות והציוויים, ישוע מפנה דרך כדי שנראה שני פנים, את פני אבינו ואת פני אחינו. הוא לא מעניק לנו שתי נוסחאות חדשות או שתי מצוות חדשות. הוא מעניק לנו שני פנים, או מוטב – פנים אחדות: פני האלוהים שמשתקפים בפנים רבות כל כך. שכן, בכל אחד מאחינו ומאחיותינו, בייחוד בקטנים שבהם, בפגיעים שבהם, בחסרי הישע ובנזקקים שבהם, נמצא עצם צלמו

של אלוהים. אכן, בשאריותיה של האנושות החלושה הזו, האדון עתיד ליצור את יצירת האמנות המוחלטת שלו. שהרי "מה נותר, למה יש משמעות בחיים, איזה עושר לא נעלם? ללא ספק השניים האלה: האדון והרע. אלו אוצרות שלא נעלמים!" [65]

62. יהי רצון שהאדון ישחרר את כנסייתו מהצורות החדשות של הגנוסטיות והפלגיאניות שמכבידות עליה וחוסמות את התקדמותה בדרך הקדושה! לסטיות הללו צורות שונות, על פי מזגו ואופיו של כל אדם. לכן, אני מעודד את כולם להרהר ולבחון בפני האלוהים האם הן נוכחות בחייהם.

_________________________________________________________

[33] הש' המועצה לדוקטרינה של האמונה, איגרת Placuit Deo: על צדדים מסוימים של הישועה הנוצרית (22 בפברואר 2018), 4: L’Osservatore Romano, 2 במרץ 2018, עמ' 5-4: "הן האינדיבידואליזם הנאו-פלגיאני והן הזלזול הנאו-גנוסטי בגוף משחיתים את פני הכרזת האמונה במשיח, המושיע האחד והאוניברסלי". המסמך הזה מספק את היסודות הדוקרטרינריים להבנת הישועה הנוצרית ביחס לנטיות נאו-גנוסטיות ונאו-פלגיאניות בנות זמננו.

[34] פרנציסקוס, איגרת Evangelii Gaudium (22 בנובמבר 2013), 94: AAS 105 (2013), 1060.

[35] פרנציסקוס, איגרת Evangelii Gaudium (22 בנובמבר 2013), 94: AAS 105 (2013), 1059.

[36] פרנציסקוס, דרשה בבית מרתה הקדושה, 11 בנומבר 2016: L’Osservatore Romano, 12 בנובמבר 2016, עמ' 8.

[37] כפי שמלמד בונבנטורה הקדוש: "עלינו להשהות את כל פעולות השכל ועלינו לשנות את פסגת תשוקותינו ולהכווינם לאלוהים לבדו [...] מכיוון שהטבע אינו יכול להשיג דבר והמאמץ האישי מעט מאד, מן ההכרח להעניק חשיבות מעטה לחקירה וחשיבות רבה למשיחה, מעטה לדיבור ורבה לשמחה הפנימית, מעטה למילים או לכתבים אך את הכול למתנת האלוהים, דהיינו לרוח הקודש. חשיבות מעטה – אם בכלל – יש להעניק לברואים, אך את הכול לבורא, לאב והבן ורוח הקודש". בונבנטורה הקדוש, Itinerarium Mentis in Deum, VII, 5-4.

[38] הש' איגרת לנשיא האוניברסיטה האפיפיורית הקתולית של ארגנטינה לכבוד השנה המאה להקמת הפקולטה לתיאולוגיה (3 במרץ 2015): L’Osservatore Romano, 10-9 במרץ 2015, עמ' 6.

[39] פרנציסקוס, איגרת Evangelii Gaudium (22 בנובמבר 2013), 40: AAS 105 (2013), 1037.

[40] פרנציסקוס מסר מוסרט למשתתפי הקונגרס התיאולוגי הבינלאומי באוניברסיטה האפיפיורית הקתולית של ארגנטינה (3-1 בספטמבר 2015): AAS 107 (2015), 980.

[41] איגרת בתר-סינודלית Vita Consecrata (25 במרץ 1996), 38: AAS 88 (1996), 412.

[42] הש' איגרת לנשיא האוניברסיטה האפיפיורית הקתולית של ארגנטינה לכבוד השנה המאה להקמת הפקולטה לתיאולוגיה (3 במרץ 2015): L’Osservatore Romano, 10-9 במרץ 2015, עמ' 6.

[43] פרנציסקוס הקדוש מאסיזי, איגרת לאח אנטוניוס, 2: FF, 251.

[44] בונבנטורה הקדוש, De septem donis, 9, 15.

[45] בונבנטורה הקדוש, In IV Sent, 1, 3 ad 6.

[46] פרנציסקוס, איגרת Evangelii Gaudium (22 בנובמבר 2013), 94: AAS 105 (2013), 1059.

[47] הש' בונבנטורה הקדוש, De sex alis Seraphim, 3, 8: Non omnes omnia possunt"". את הביטוי יש להבין בהתאם לנאמר ב-קטכיזם של הכנסיההקתולית, 1735.

[48] הש' תומס אקווינס, Summa Theologiae, II-II, q. 109, a. 9, ad 1: "אך כאן החסד במידה מסוימת לא שלם, במידה בה הוא לא מרפא את האדם לגמרי, כפי שאמרנו".

[49] אוגוסטינוס הקדוש, De natura et gratia, 43, 50: PL 44, 271.

[50] אוגוסטינוס, וידוים, X, 29, 40: PL 32, 796.

[51] פרנציסקוס, איגרת Evangelii Gaudium (22 בנובמבר 2013), 44: AAS 105 (2013), 1038.

[52] להבנתה של האמונה הנוצרית, החסד קודם לכל פעולותינו, מלווה אותן ובא לאחריהן (הש' המועצה האקומנית של טרנטו, מושב שישי, פסיקה בעניין ההצדקה, 5: DH 1525.

[53] הש' יוחנן כריסוסטומוס הקדוש, In Ep. ad Romanos, 9, 11: PG 60, 470.

[54] בזיליוס הגדול, Homilia de Humilitate: PG 31, 530.

[55] הסינודוס השני של אורנז', קנון 4: DH 374.

[56] המועצה האקומנית של טרנטו, מושב שישי, פסיקה בעניין ההצדקה, 8: DH 1532.

[57] הקטכיזם של הכנסיה הקתולית, 1998.

[58] הקטכיזם של הכנסיה הקתולית, 2007.

[59] תומס אקווינס, Summa Theologiae, I-II, q. 114, a. 5.

[60] תרזה הקדושה מליזיו, Acte d’offrande à l’Amour miséricordieux (תפילה מס' 6).

[61] לוסיו גרה, Sobre el misterio del pobre ב:פ. גרלוט, ל. גרה וא. דומאס, El Pobre, 103.

[62] זוהי, בקצרה, התורה הקתולית על "זכאות" שמגיעה לאחר ההצדקה: עניינה שיתוף הפעולה של האדם המוצדק לשם צמיחה בחיי החסד (הש' הקטכיזם של הכנסיההקתולית, 2010). אולם, שיתוף הפעולה הזה לא הופך בשום פנים ואופן את ההצדקה עצמה או את הידידות עם האלוהים למושא של זכאות אנושית.

[63] פרנציסקוס, איגרת Evangelii Gaudium (22 בנובמבר 2013), 95: AAS 105 (2013), 1060.

[64] תומס אקווינס, Summa Theologiae, I-II, q. 107, art. 4.

[65] פרנציסקוס, דרשה לכבוד שנת היובל של המודרים חברתית (13 בנובמבר 2016): L’Osservatore Romano, 15-14 בנובמבר 2016, עמ' 8.