לזכר פרופ' משה גרינברג ז"ל

לא פעם סיפרתי לאחים שלי ולחברים על היכרותנו. אומנם נפגשנו לעיתים רחוקות, אבל זה היווה מין רשת של רגשות עמוקים ונעימים.

כמה סיפורים נשארים בזכרוני, ואני רוצה לספר לך (לכם המשפחה) לפחות על מקרה אחד:

אימא שלי, שבגיל 20 דחתה כל אמונה נוצרית, חזרה לאמונה אישית מתוך בחירה בגיל 50, והיא בילתה שעות בסוף חייהָ בתפילה וקריאת כתבי הקודש. היא הייתה שולחת לי שיחות בקלטות והייתי עונה באותה צורה. לא פעם היא שאלה אותי כל מיני שאלות: למה זה? ומה זאת אומרת?  אני זוכר שפעם אמרתי לה דברים שהתבררו לי עם הזמן בארץ, והיא אמרה בקלטת הבאה: למה הכוהנים שלנו לא אומרים לנו דברים כאלה בדרשות שלהם?

ובכן, אימא שאלה אותי פעם: "איך זה שבכל כתבי הקודש (היא חשבה במיוחד על הברית החדשה אבל זה חל גם על התנ"ך) לא כתוב שמישהו אומר לאלוהים: אני אוהב אותך!"

שאלתי חברים נוצרים שונים, ואף אחד לא נתן לי תשובה רצינית. אז חשבתי: היחיד שיוכל להשיב לי על כך הוא משה גרינברג. פגשתי אותו בהר הצופים אחרי הרצאה, ושם ברחבה בין בנייני האוניברסיטה, הייתי אומר "על רגל אחת", שאלתי אותו את השאלה.

הוא תיכף הגיב:

"אני רואה שתי סיבות. הראשונה: בתנ"ך האדם מדבר אל אלוהים כמו בשיח בין בני אדם (ז"א אין שפה דתית מיוחדת). ועובדה היא שבשפה של המזרח הקדום, ייתכן שאף אחד לא אמר למישהו אחר: אני אוהב אותך. גם בחור לבחורה. עובדה שב"שיר השירים" מסתובבים ורצים ומחפשים ומביעים כל מיני דברים יפים, רמזים ותמונות שנותנים להרגיש מה הם רגשות הדוברים, אבל בכל הספר אין הביטוי: אני אוהב(ת) אותך.

אבל יש תשובה יותר חשובה:  מצווה היא דבר שיש לקיים במעשים ולא במילים. בספר דברים נאמר:

... וְאֹהֵב גֵּר לָתֶת לוֹ לֶחֶם וְשִׂמְלָה – וַאֲהַבְתֶּם אֶת-הַגֵּר...  לאהוב זה לתת, לקיים את האהבה במעשה, ולא לשנן מילים "אני אוהב אותך, אוהב אותך". ז"א שלקיים את המצווה "ואהבת לרעך כמוך" הוא פשוט לעשות למענו, ולא לחזור על מילים יפות."

לעולם לא אשכח את המשפטים האלה.

יוחנן זוכר עוד סיפור:

משה גרינברג היה אדם חביב שידע לצחוק, אבל בדרך כלל היה נראה רציני מאוד (כמו בתמונה). כשפגשתי אותו בפעם הראשונה אצל חיים בלנק, חבר שלו מילדות, מאוד התרשמתי. הוא שמע מה אני והסתכל בעיניו האפורות החודרות ושאל: "איך אתם מתפללים?" סיפרתי על שעה של תפילה שקטה בלי מילים, והוא הקשה: "מה? אתם לא משוחחים, מתווכחים ביניכם על זה, על התנ"ך וכו'? סתם, בלי מילים?" אמרתי שמחשבה אחת כמו הסנה הבוער יכול להספיק כדי לעמוד לפני אלוהים בתפילה שקטה. נראה היה לי שאני מאכזב אותו. ופתאום הוא פונה אל כמה אנשים שישבו בסלון ואמר: "אני שואל את עצמי מתי אנחנו איבדנו את צורת התפילה הזאת ביהדות!" והוסיף: "פעם הייתי נוכח בתפילה של פרוטסטנטים, 200 אנשים, משפחות וילדים, וברגע מסוים הם שתקו, חמש דקות. נשארו בשקט, בלי מילים. ואני מבטיח לכם שהשקט הזה לא היה ריק!"

זאת הייתה הפגישה הראשונה שלי עם משה גרינברג. יהי זכרו ברוך!