Christmas Homilies of Fr. Benedetto

24 בדצמבר 2024

"העם ההולכים בחושף ראו אור גדול, יושבי בארץ צלמוות אור נגה עליהם"...איזה פתיח מדהים ומתאים בשנת התקווה, ועוד לאחר שנת חורבן.

על האור והחושך.

קיבלתי השראה לעדכן את הקישוט המסורתי שלנו ולהוסיף לו מערה מסביב. לקח לי כמה שעות עבודה ורק כשסיימתי, כמו בכל פעם שאני עושה משהו יפה, מצאתי טעות. הדמויות המרכזיות נמצאות בחוץ! רואים את הרקיע מאחורה...

אבל אם הם בחוץ זה אומר שהמסתכל הוא זה שבפנים. אנחנו אלה ששוהים בתוך המערה.

הואיל והחיים בישראל מלמדים אותנו לעשות מכל לימון לימונדה, החלטתי להפוך את הטעות הזאת לנושא המרכזה של הדרשה.

אין ספק שאנחנו, החברה, האומה, הממשל, התרבות, הרגשות והאנושיות שלנו כלואים בתוך מערה: זאת שעליה דיבר אפלטון במיתוס שלו.

איזה קושי מתאר הפילוסוף היווני לצאת ממנה לאחר שהאנשים האלה בילו את כל חייהם בתוכה. התרגלו לצללים וחשבו שהם העולם האמתי, עד כדי כך שהם מוכנים אפילו להרוג את מי שהעז להכריז להם על קיומם של השמש, של העצים ושל העולם... הם לא מוכנים לקבל על עצמם את עול העלייה החוצה, את הכאב הראשוני של המפגש המסנוור עם השמש.

אם זה מצב האדם: מי יוצאי אותנו מתוך המערה ומתוך החושב שהתרגלנו אליו?

צריך נקודת אור קטנה כמו גפרור שיצביע לנו על כיוון אחר, כדי שנאמין שהחיים לא חייבים להיראות ככה.

מהכיוון הבלתי צפוי נובעת התקווה.

בלילה הקדוש הזה האיקונה מספקת לנו קופסת גפרורים.

גפרור 1: הכוכב שמושך את מי שטורך לחקור, ללמוד, לשאול שאלות, להעמיק ולפענח. הוא הכיוון, המצפן, המצפון, הצפון והתקווה של כל מי שאבוד בתוך ים סוער. הכובל מוביל את הימאי אל הנמל.

גפרור 2: השור והחמור ככתוב בספר ישעיה: "יָדַע שׁוֹר קֹנֵהוּ, וַחֲמוֹר אֵבוּס בְּעָלָיו". מלמדים אותנו את ענוות הבריות מול הבורא, הנכונות להקשיב ולא לרצות להיות אלוהים במקומו.

גפרור3: החום של החציר, שהריח שלו לוקח אותנו לזיכרונות ילדותינו, לחיבור עם אמא אדמה, כשהכול היה זך, טהור ואוטנטי יותר. אותו החום של היחסים בין בני אדם, שנוצר באינטימיות כשהלב פועם ומתרגש.

גפרור 4: חבורת רועי צאן אנאלפביתים, שנהפכו לנביאים מאחר והכוכב נגה עליהם. אנשים שאין להם כלום ודווקא בגלל זה הם פנויים לקבל עם שתי הידיים את מתנת האל, את הסוד.

גפרור 5: אבא ואמא במצוקה, המתמודדים עם קשיי החיים, הדחייה, התסכול בעת הצורך. שמרגישים שאלוהים לא מספיק מתערב בהרפתקה שאל תוכה הוא זרק אותם. אבא ואמא יצירתיים שיודעים לעשות מאבוס בית חם ואוהב לילד הרך. שלא מוותרים ודווקא היצירתיות שלהם הופכת לאות ולהתגלות האל עבור הזולת.

ג'ון ורייצ'ל, אתם השנה הפנים של הזוג הזה, נהייתם דוגמה ומופת לא רק לכל עם ישראל אלא לכל העולם שזכה לפגוש אתכם. אתם מהווים את מה ששמענו במקרא השני: "לְהִבָּדֵל מֵרֶשַׁע וְתַאֲווֹת הָעוֹלָם כְּדֵי שֶׁנִּחְיֶה בָּעוֹלָם הַזֶּה בִּצְנִיעוּת וּבְצֶדֶק וּבַחֲסִידוּת, בְּצִפִּיָּה לְמִמּוּשׁ הַתִּקְוָה הַמְבֹרָכָה וּלְהוֹפָעַת הֲדַר אֱלֹהֵינוּ הַגָּדוֹל".

גפרור 6: תינוק מחותל ושוכב באבוס, שמזכיר לנו שמאז בריאת העולם, לא רק הבריאה כולה אלא אלוהים עצמו נמסר לידי האדם, ושממנו אפשר לעשות הכול. לתת לו למלוך עלינו, להקטין אותו לאליל מעשה ידינו, במידה שלנו, להגלות אותו מהעולם, להרוג אותו בליבנו...

כל האורות הקטנים האלה מזמינים אותנו החוצה, מראים לנו הזמנה חדשה, להחזיר את עטרת האנושיות לישנה. יש רק להתפלל לנכונות ולאומץ הלב לעשות את הצעד הראשון, לקום ולפנות לכיוון האור.  

"כָּבוֹד לֵאלֹהִים בַּמְּרוֹמִים, וּבָאָרֶץ שָׁלוֹם עַל בְּנֵי אָדָם רְצוֹנוֹ". 

25 בדצמבר 2024

מה אנחנו חוגגים היום?

אנו מציינים את הולדת ישוע, משיח בן דוד, בן מרים ובן יוסף. בן אלוהים.

האירוע הזה בעל 2 ממדים: 1 היסטורי ו1 תיאולוגי.

מבחינה היסטורית אנו זוכרים שבשנה מסוימת, באזור מסוים, בתנאים מסוימים הילד ישוע יצא מרחם אימו הבתולה ונכנס לעולם. יפה, מרגש מאד, אך עדין לא מצדיק מועד כה גדול, עם הכנה של 9 שבועות.

הבשורה על פי יוחנן היא היחידה שמכנה את ישוע "הדבר", הלוגוס של אלוהים.

ואם הוא הדבר הנשלח ארצה, אי אפשר לא לחשוב על אין ספור פעמים שאלוהים ניסה לתקשר איתנו. ראה מקרא 2.

שנאמר ע"י הנביא ישעיה: "כֵּן יִהְיֶה דְבָרִי אֲשֶׁר יֵצֵא מִפִּי לֹא יָשׁוּב אֵלַי רֵיקָם כִּי אִם עָשָׂה אֶת אֲשֶׁר חָפַצְתִּי וְהִצְלִיחַ אֲשֶׁר שְׁלַחְתִּיו."

כמו בכל פעם, אלוהים מדבר אבל בצד השני לא תמיד יש מי שיגיב.

בישוע הוא גילה לנו הכול, אבל אי אפשר לומר שהקשבנו לבול, שהבנו הכול, שהפנמנו הכול. הוא בא אל שלו ואלה אשר לו לא קיבלו אותו, אבל למאמינים בו נתן תוקף להיות בני אלוהים.

זאת המטרה של האינקרנציה, האימוץ שלנו על ידי אלוהים.

הלידה החדשה, לא מדם, לא מחפץ הבשר אלא מאלוהים.

להחזיר אותנו למעמד של אדם, שיצא טרי וטהור מליבו של אלוהים. למה כה קשה לנו לחיות כבני אלוהים?

כי הרבה פעמים טובה לנו הגלות, נוח לנו להיות עבדים ומשועבדים.

מפריעות לנו רגלי המבשר הקורא לנו לשוב לארצנו.

לקום ולעמוד ישר כמו בני חורין מתיש אותנו.

דורש אחריות, ואנחנו רגילים לשהות שקועים בשפה עם העיניים קבורות בפלאפונים שלנו.

להיות חופשיים ובני אלוהים זה אומר לוותר על הבצלים והאבטיחים של מצרים, ולהתהלך במדבר הקיומי עם אלוהים כאב בלבד.

מה שחסר לאדם היום זה האומץ הזה, חזיון כדי לחיות ולמות בעדו.

והחזון הזה מתמוגג כל פעם שנותנים לנו את המוצץ המרדים של החיים בתוך בועה, בה הזולת לא קיים, לא מעניין, לא רלוונטי לי.

לאנושות המנמנמת בא המבשר היום להכריז על שובו ה' בציון. שבא להלהיב לנו את הלב שוב, להדליק אותו לפרויקט חיים גדול יותר, לחלום, ולחזון של חירות ושל תקווה.

היום אלוהים בא אלינו שוב פעם, מנער אותנו, מאיר עלינו, מעיר אותנו מתרדמה לא פחות מליל פסחא,

ואומר לנו: ראה כמה אני מוכן להשקיע עליך.

ואתה... כמה אתה מוכן לשים על השולחן עבור עצמך?  

26 בדצמבר 2024

על התקווה ועל הדמעות.

האפיפיור אתגר אותנו עם יובל התקווה, כי הוא מכריח אותנו להתבונן במשהו שלא נראה באופק. לראות עם עיני הלב את מה שהעיניים לא משיגות.

החזרנו את העולם לתוהו ובוהו. לאו שלא נסתכל מוציאים כאוס, ואין כמעט דמויות של מנהיגים שיוכלו להאיר לנו את הדרך. אנחנו לבד בתוך כל ההרס שהבאנו על ראשנו. 

כמו ילדים קטנים יושבים על הרצפה מלאי בושה, ושומעים קול גבוה מעלינו מצווה: תראה מה עשית! עכשיו תסדר!

התכנסות כמו זאת הערב מזכירה לי פסוק מפורסם מאת ישעיהו הנביא:

וְקוֹיֵ֤ יְהֹוָה֙ יַחֲלִ֣יפוּ כֹ֔חַ יַעֲל֥וּ אֵ֖בֶר כַּנְּשָׁרִ֑ים יָר֙וּצוּ֙ וְלֹ֣א יִיגָ֔עוּ יֵלְכ֖וּ וְלֹ֥א יִיעָֽפוּ׃ 

(ישעיהו מ: 31)

שם המילה קווי, מלשון "תקווה" כמובן, ומלשון "קו". כולנו הגענו לכאן מקווים שונים, מכיוונים שונים, אבל כל הקווים נפגשו פה איפשהו באמצע. בדיוק כמו ביום השלישי של הבריאה:

"וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים, יִקָּווּ הַמַּיִם מִתַּחַת הַשָּׁמַיִם אֶל-מָקוֹם אֶחָד, וְתֵרָאֶה, הַיַּבָּשָׁה; וַיְהִי-כֵן". (בראשית א: 9)

מפה המלה מקווה, מקום מטהר מטומאה, מקום של ריפוי ושל חזרה לחיים חדשה.

והמקום הזה הוא ליבו של אלוהים, המקווה בו נקווים המים של כל הדמעות של כל האימהות והאבות, האחים והאחיות... הדמעות של הנואשים, של המפוחדים, של הנטושים... של הכועסים, של המורדים, של הבוגדים ושל המתחרטים. כל דמעה נאגרת במקווה הזה, ככתוב: "נֹדִי֮ סָפַ֢רְתָּ֫ה אָ֥תָּה שִׂ֣ימָה דִמְעָתִ֣י בְנֹאדֶ֑ךָ הֲ֝לֹ֗א בְּסִפְרָתֶֽךָ"׃ 

(תהילים נו: 9)

ואני מרגיש שמהערב אם נרצה להחיות את התקווה נצטרך להפוך למקוואות זה עבור זה. אנחנו מוזמנים לחקות את הקב"ה, ולהיות מקווה קטן עבור הזולת, כאנטידוט לאדישות בת זמננו.

אַל תִּדַּמּוּ לָעוֹלָם הַזֶּה, כִּי אִם הִשְׁתַּנּוּ עַל־יְדֵי הִתְחַדְּשׁוּת הַדַּעַת כְּדֵי שֶׁתַּבְחִינוּ מַהוּ רְצוֹן אֱלֹהִים, מַהוּ הַטּוֹב וְהָרָצוּי וְהַמֻּשְׁלָם בְּעֵינָיו. [...] אַל תְּשַׁלְּמוּ לְאִישׁ רָעָה תַּחַת רָעָה. בַּקְּשׁוּ אֶת הַטּוֹב בְּעֵינֵי כָּל בְּנֵי אָדָם. עַד כַּמָּה שֶׁהַדָּבָר בְּיֶדְכֶם חֲיוּ בְּשָׁלוֹם עִם כָּל אָדָם. יַקִּירַי, אַל תִּתְנַקְּמוּ אֶלָּא הֲנִיחוּ לַזַּעַם, כִּי כָּתוּב " לִי נָקָם וְשִׁלֵּם אָמַר יהוה". אֲבָל " אִם־רָעֵב שֺׂנַאֲךָ הַאֲכִילֵהוּ, וְאִם־צָמֵא הַשְׁקֵהוּ; כִּי גֶחָלִים אַתָּה חֺתֶה עַל־רֺאשׁוֹ ." אַל תָּנִיחַ לָרַע לְהִתְגַּבֵּר עָלֶיךָ, אֶלָּא הִתְגַּבֵּר עַל הָרַע בַּטּוֹב. (אל הרומים יב)