ערב לכבוד עמוס עוז וספרו החדש

אינני סופר ואף לא מבקר ספרות. מאוד מלחיץ לעמוד בפניכם לשאת דבריי אולם אנצל את ההזדמנות להודות לעמוס עוז על ספרו החדש. נהניתי מכל רגע שביליתי במחיצתו. אני מדבר מהשוליים – כוהן קתולי ישראלי – ותהיתי רבות באיזו סוגיה ברצוני להעלות בפניכם מבין הסוגיות הרבות שהציפו אותי בעת קריאת הספר. החלטתי שבגלל חשיבות העניין אדבר על היחסים בין יהודים לנוצרים לעומת היחסים בין ישראלים לפלסטינים.

גרשום ואלד, דמות מרכזית בספר, חוזר לנושא של היחסים בין נוצרים ליהודים שוב ושוב. נשמע את דבריו באחת מהשיחות המוקדמות עם שמואל אש: "הרי לא כל אחד יכול סתם ככה לקום לו בנחת בבוקר, לצחצח שיניים, לשתות כוס קפה ולהרוג אלוהים! כדי להרוג אלוהים חייב ההורג להיות חזק עוד יותר מן האל וחייב גם להיות זדוני ומרושע עד בלי די. ישו הנוצרי, אלוהות חמימה וקורנת אהבה, מי שרצח אותו בהכרח היה חזק ממנו וגם ערום ומתועב. הורגי האל המקוללים האלה מוכשרים להיות הורגי אל רק בתנאי שהם אכן ניחנו במשאבים מפלצתיים של עוצמה ושל רוע. ואכן כך הם היהודים במרתפי דמיונותיו של שונא היהודים. כולנו יהודה איש קריות." (ע' 46) לקראת סוף הספר, ואלד ממשיך באותה הנימה ומסביר לשמואל: "הקטטה שבינינו לבין הערבים המוסלמים אינה אלא אפיזודה קטנה בהיסטוריה, אפיזודה קצרה וחולפת. בעוד חמישים או מאה או מאתיים שנה לא יישאר ממנה זכר, ואילו מה שבינינו לבין הנוצרים הוא עניין עמוק ואפל והוא עתיד להימשך עוד מאה דורות. כל עוד מלמדים אצלם כל תינוק עם חלב אמו שעדיין מתהלכים בעולם יצורים רוצחי אלוהים, או צאצאיהם של רוצחי אלוהים, לא תהיה לנו מנוחה". (ע' 257 - 258)

היסטוריה עגומה וכואבת אולם היום אני יכול לזעוק יחד עם ששת האפיפיורים האחרונים שאכן זה עגום וכואב ולקרוא את שורותיו של עוז מבלי לנסות להתגונן אלא לבוא בענווה ולבקש סליחה על בגידה... להודות בבגידה הנוראה של נוצרים בבשורת האהבה של איש יהודי מנצרת... כיצד שכחנו את חובת התודה לעם שנתן לנו את ישוע, את כתבי הקודש שהפכו למורשת משותפת... השנה אנו חוגגים את שנת היובל, חמישים שנה, מאז פרסום ההכרזה ששנתה את פני הכנסייה. שנת הנרטיב של עוז היא 1959... ולא מוזכר בספר שזאת השנה השנייה של כהונתו של האפיפיור יוחנן ה-23, "יחונן הטוב" בפי מעריציו הרבים ואף יהודים רבים ביניהם. בשנות החושך של תקופת השואה, הציל רבבות יהודים. בשנת 1962, כאפיפיור, הוא כינס מועצה עולמית של כל ראשי הכנסייה בעולם והמועצה נמשכה שלוש שנים. לפני הכינוס, נפגש עם ההיסטוריון היהודי הצרפתי הנודע, ז'ול איזאק, ושאל אותו מה היה יהודי כמוהו, ניצול שואה, מצפה ממועצה עולמית של הכנסייה הקתולית. איזאק הציג בפני האפיפיור מחקריו אודות האנטישמיות והאנטי-יהדות אשר קדמו להתפרצות מלחמת העולם השנייה והאפיפיור לקח על עצמו לשנות את השיח בכנסייה בנושא היהודים – מתורת בוז לתורת מתן כבוד. אחד המסמכים החשובים ביותר שיצא מהמועצה ב-1965 היה "Nostra Aetate זמננו" – אשר קבע שאסור להאשים את היהודים בכל מקום ובכל זמן בצליבת ישוע מנצרת, אדרבא חובה לזכור את זהותם היהודית של ישוע, תלמידיו והכנסייה הראשונה ולהכיר במורשת המשותפת של הכנסייה והעם היהודי בכתבי הקודש בתנ"ך. יתר על כן, בצפייה לביאת המשיח (בואו הראשון או בואו השני), נוצרים ויהודים יכולים ואף חייבים לשתף פעולה בתיקון עולם. ישנה תפילה מרהיבה המיוחסת לאפיפיור יוחנן ה-23 והייתי רוצה לקרוא אותה כאות לשינוי הדרמטי בשיח:

אלוהים, אנו מודעים
שמאות שנות עיוורון
החשיכו את עינינו
עד שלא הבחנו ביופיו
של עמך הנבחר.

במהלך המאות
אחינו ואחיותינו היהודים
שכבו בדם ששפכנו
או שגרמנו להישפך
כי שכחנו את אהבתך.

סלח לנו על הקללה
שייחסנו בדרך שקר
לשמם כיהודים.

סלח לנו
על צליבתך פעם שנייה
בבשרם.

כי לא ידענו את אשר עשינו. אמן.

אינני יכול לא להרהר במה יכול להיות הקשר בין המהפך העצום בשיח וביחס שאירע בכנסייה במחצית השנייה של המאה ה-20 והיחסים בין ישראלים לפלסטינים שאף הם כה נוכחים ברומן של עוז ובהגותו בכלל. הקשר בין שתי מערכות היחסים האלו גורלי לעתידנו כאן. האם נוכל כישראלים להקשיב קצת יותר לקולו של שאלתיאל אברבנאל, העולה כקול מהקבר לאורכו של הספר. אני מצטט כאן את עתליה המעלה את זכרו של אביה: "שיחותיו הרבות עם ידידיו הערבים הביאו אותו למחשבה שיש כאן בעצם די מקום לשתי קהילות ומוטב להן להתקיים זו לצד זו או זו בתוך זו בלי שום מסגרת של מדינה. להתקיים כקהילה מעורבת, או כשילוב של שתי קהילות שאינן מאיימות זו על עתידה של זו. אבל אולי אתה צודק. אולי כולכם צודקים. אולי הוא באמת היה בן אדם נאיבי. אולי באמת מוטב היה שיקרה כל מה שעשיתם כאן, שעשרות אלפים ילכו לשחיטה ומאות אלפים ילכו לגלות... שני העמים אכולי שנאה ורעל ושניהם יצאו מן המלחמה חדורי נקמה וצדק. נהרות שלמים של נקמה וצדק. ומרוב צדק כל הארץ מכוסה בתי קברות וזרועה הריסות של מאות כפרים עניים שהיו ונמחקו ואינם" (ע' 193). האם נוכל להקשיב, להפנים ולשנות את השיח בהביננו את הכאב... הבגידה איננה אך ורק בערבים שאיבדו את מולדתם אלא בתולדות עם ידוע סבל המסתכן בפיתויי הכוח והשליטה.

כאיש דת ואדם מאמין, אני מהרהר בבגידה על מנת לשוב בתשובה ולחדש את האמינות והאמונה. אולי גם אני נאיבי כמו שאלתיאל אברבנאל וה-"יהודה" שהוא פרי עטו של עוז. דרכה של האמונה – על פי דעתי - איננה נאיביות אלא סבלנות לחכות ליום השלישי ולחוות את התחייה, פועלו של אל נאמן להבטחותיו. תודה לך עמוס עוז על הספר המאתגר אותי ואת אמונתי והמחייב אותי להתבונן בבגידותיי.