האפיפיור פרנציסקוס מבקר במרכז לפליטים ברומא

האפיפיור בילה זמן בשיחות עם הפליטים ולאחר מכן נאם בפני הנאספים בכנסיית ה-"ג'סו" הסמוך. בנאומו הוא אמר:

"לשרת, ללוות, להגן: שלוש המילים המהוות תכנית העבודה של הישועים והמסייעים בידם.

לשרת. מה פירושו? לשרת משמעו לקבל את פני האדם אשר מגיע בתשומת לב. משמעו להתכופף לקראת הזקוק לעזרה ולהושיט לו יד, ללא היסוס, ללא פחד, בעדינות והבנה. לעשות כפי שישוע עשה בשעה שהתכופף לרחוץ את רגלי השליחים. לשרת משמעו לעבוד לצד הנזקקים ביותר, לקיים איתם יחסים אנושיים, יחסי קרבה ולבנות קשרי סולידאריות. סולידאריות היא מילה המעוררת פחד בעולם המפותח יותר. הם משתדלים לא לבטא את המילה הזאת. היא כמעט מילה גסה מבחינתם. אולם זאת היא המילה שלנו! לשרת משמעו להכיר בדרישה לצדק ותקווה ולקבל בברכה דרישה זו ולחפש יחד את הדרך המעשית לשחרור.

העניים הם אף המורים המיוחדים לנו מבחינת דעת האלוהים: השבירות והפשטות שלהם יחשפו את האגואיזם שלנו, הביטחון הכוזב בעצמנו, העמדת הפנים שלנו כאילו אנו מסתפקים בכוחות עצמנו. שבירות ופשטות אלה ינהיגו אותנו אל חווית קרבת האלוהים ועדינותו, קבלת אהבתו בחיינו, רחמי אב אשר דואג לנו, כל אחד מאתנו, בדיסקרטיות ואימון ארך-אפיים.

(...) במקום הזה ברצוני שתשאלו את עצמכם, אתם, תושבי הגמוניית רומא: האם אני מתכופף לקראת הנזקק או האם אני מפחד ללכלך את ידיי. האם אני מסתגר, דואג רק לעסקיי או אני שם לב למי שנתון במצוקה? האם אני משרת את עצמי בלבד או אני משרת את הזולת כפי שעשה ישוע, אשר שירת עד מסירת נפשו? האם אני מביט לתוך עיני אלה הדורשים צדק או האם אני מפנה את המבט על מנת לא להסתכל לתוך עיניהם?

ללוות. (...) קבלת פנים אינה בה די. לא די במסירת עוגייה לנזקקים אם היא לא מגיעה יחד עם האפשרות לקום וללכת במו רגליהם. צדקה אשר משאירה את העניים כפי שהם אין בה די. רחמים אמיתיים, אשר אלוהים מעניק אותם ומלמדם, דורשים צדק, כך שהעניים לא יהיו עוד עניים. רחמים אלה דורשים - מאיתנו, מהכנסייה, מהעיר רומא, מהמוסדות – שלא יהיו עוד נזקקים למטבח לאנשי הרחוב, לקורת גג מזדמנת, לשירותי סיוע משפטי על מנת ליישם את זכות הנתון במצוקה לחיות, לעבוד, להיות אדם במלוא מובן המילה. אמר אדם (אחד הפליטים שאיתו נפגש האפיפיור): "מוטלת עלינו, הפליטים, את החובה לעשות כל ביכולתנו להשתלב באיטליה". וההשתלבות הזאת היא אכן זכות מזכויות האדם. ואמרה קרול (פליטה אחרת): "הסורים באירופה חשים את האחראיות הכבדה לא להפוך להיות משא, ברצוננו לחוש שאנו חלק פעיל של החברה החדשה". אף זו זכות! הביטו, האחראיות הזאת מהווה את הבסיס המוסרי; ממנה נובעת הכוח לבנות יחד. ואני תוהה: האם אנחנו מלווים אותם בדרך הזאת?

להגן. לשרת, ללוות, משמעם אף להגן, לעמוד לצד החלשים ביותר. כמה פעמים מרימים אנו את קולנו להגן על זכויותינו? אולם כמה פעמים אדישים אנו לזכויות הזולת? כמה פעמים אין אנו יודעים או אף אין אנו רוצים לתת קול לקול אלה – כמוכם – אשר סבלו וסובלים, אלה אשר עדים לדיכוי זכויותיהם, אלה אשר חיוו אלימות רבה כל כך עד אשר אלימות זו חנקה את שאיפתם לצדק!

חשוב שהכנסייה כולה תקבל את פני העניים. חשוב שקידום הצדק לא יופקד אך ורק בידי "מומחים" אלא שתשומת לב עבודת הכנסייה כולה והכשרת הכוהנים לעתיד והנזירים יתמקדו בסוגיות אלה ושהן תהיינה חלק מהמחויבות הרגילה של כל קהילה מקומית, כל תנועה וקבוצה בכנסייה. במיוחד – וזה חשוב מאוד ואומר אני את זה מהלב – אני מזמין את המסדרים לקרוא את אותות הזמן באופן רצוני. האדון מזמין אותנו לחיות ביתר אומץ לב ונדיבות את קבלת פני הנזקקים בקהילותינו, בבתינו ובמנזרינו הריקים... יקיריי הנזירים והנזירות, מנזרים ריקים אינם מועילים לכנסייה עם הופכים אותם לבתי מלון על מנת להרוויח כסף. המנזרים הריקים אינם שייכים לנו, הם קיימים למען בשרו של המשיח, כלומר למען הפלטים שהם בשרו. האדון קורא לנו לחיות את הכנסת האורחים בנדיבות ואומץ לב במנזרים ריקים. כמובן, אין זה דבר פשוט, עלינו לפתח קני מידה, אחראיות אולם אף אומץ לב. אנו עושים הרבה מאוד, אולם ייתכן שעלינו לעשות אף יותר, בקבלת פניהם ובחלוקה איתם את כל מה שההשגחה העליונה העניקה לנו כדי שנוכל לשרת. עלינו להתגבר על הפיתוי של דבקות בעולם החומר ובמקום זה להתקרב לאנשים פשוטים ובמיוחד הנזקקים ביותר. אנו זקוקים לקהילות של סולידאריות אשר חיות את האהבה בצורה מוחשית!"

לקריאת הדרשה כולה כאן

לצפייה בווידיאו קליפ כאן