האב דוד: דרשה לערב חג המולד

 

 

השנה, בימים לפני חג המולד, מצאתי את עצמי משנן שוב ושוב את דברי המלאך לרועים בשדות בית לחם, דברים שנאמרו בלילה הזה לפני יותר מאלפיים שנה, דברים שאנו שומעים כל שנה בלילה הזה: "אַל תִּפְחֲדוּ, כִּי הִנְנִי מְבַשֵר לָכֶם שִׂמְחָה גְּדוֹלָה אֲשֶׁר תִּהְיֶה לְכָל הָעָם. הַיּוֹם נוֹלַד לָכֶם מוֹשִׁיעַ בְּעִיר דָּוִד, הוּא הַמָּשִׁיחַ הָאָדוֹן. וְזֶה לָכֶם הָאוֹת: תִּמְצְאוּ תִּינוֹק מְחֻתָּל שׁוֹכֵב בְּאֵבוּס" (לוקס ב:10 – 12). כן, שומעים אנו שוב ושוב את דברי הנחמה בכל חלקי הכתובים ובכל דור ודור בתולדות הישועה: "אל תפחדו". שומעים אותם, ואנו, כאנשים מאמינים, מנסים בכל מאודנו ליישם אותם כי יודעים אנו שזאת משמעות האמונה – לא לפחד – " אִם אֱלוהִים אִתָּנוּ, מִי יַעֲמוד נֶגְדֵּנוּ? הוּא אֲשֶׁר לא חָשַׂךְ אֶת בְּנוֹ שֶׁלּוֹ, אֶלָּא מָסַר אוֹתוֹ בְּעַד כֻּלָּנוּ, הַאִם לא יַעֲנִיק לָנוּ אִתּוֹ אֶת הַכּל?" (אל הרומים ח:31 - 32). אולם נודה בפה מלא: לא קל לחיות ללא פחד בעולמנו – עולם הנראה לעיתים מאיים ומפחיד, עולם המטפח חרדה וחשש. אולם הערב אנו באים לכאן, מתקבצים מסביב לאבוס האדון בתחינה לחזק את אמונתנו באותו האל שנותן לנו את ה-יֶלֶד ש-יֻלַּד-לָנוּ, ה-בֵּן ש- נִתַּן-לָנוּ (...) וַיִּקְרָא שְׁמוֹ פֶּלֶא יוֹעֵץ אֵל גִּבּוֹר אֲבִי-עַד שַׂר-שָׁלוֹם" (ישעיהו ט:6).

חיים ללא פחד, זאת אומרת חיי אמונה, בנויים על ראייה מתוקנת. עיני הגוף רואות את כל הסיבות לפחד. אולם עיני הרוח רואות את האותות שהאל מספק לאדם – אותות נוכחותו ואף גבורתו ומלכותו הנסתרות. השנה, נושא האותות מעסיק אותי מאוד. מה הם האותות האלה, הנפוצים במקראות החג?

במקרא הראשון, שמענו את דברי הנביא ישעיהו: "לָכֵן יִתֵּן אֲדונָי הוּא לָכֶם אוֹת הִנֵּה הָעַלְמָה הָרָה וְיולֶדֶת בֵּן וְקָרָאת שְׁמוֹ עִמָּנוּ אֵל" (ישעיהו ז:14). דורות של מפרשים מתווכחים על זהותה של העלמה ואחרים על היותה בתולה או לא... אולם השנה, אני תוהה לא לגבי זהותה של העלמה אלא לגבי מהותו של האות? ההקשר ברור: עולם מאיים, מלך חרד – סכנה מיידית מהצפון בשעה שממלכת אשור גורמת לאי יציבות ברחבי האזור וחזית סורית עומדת לפלוש אל מרחב ממלכת יהודה. אחז המלך משותק בחרדתו וחששותיו לעתיד. היכן אלוהי ישראל? מה פועלו של צור ישראל? הוא נותן אות בדברי הנביא: "הנה העלמה". בצל המוות, אות החיים, בצל החושך אות האור, בצל הסוף, אות התחלה חדשה. העלמה הרה... היא נושאת בקרבה את התקווה לעתיד. "לא בְחַיִל וְלא בְכוחַ כִּי אִם-בְּרוּחִי" (זכריה ד:6). במקום ניצחון גורף, במקום "הַקּוֹלות", "הַלַּפִּידִם", "קוֹל הַשּׁופָר" ו-"הָר עָשֵׁן" (ראה שמות כ:18), במקום "רוּחַ גְּדוֹלָה וְחָזָק מְפָרֵק הָרִים וּמְשַׁבֵּר סְלָעִים" ו-"רַעַשׁ", ו-"אֵשׁ" (ראה מלכים א יט:11 – 12) - "קוֹל דְּמָמָה דַקָּה". ניתן לפספס את קול, ניתן לפספס את העלמה בהריון, לעבור לידה מבלי לשים לב... היא קורנת אור כי נושאת חיים בקרבה ואנו שקועים בחרדה ובפחד... ופשוט לא שמים לב... בקרבה האות – עמנו אל... אולם אנחנו, מסתגרים מפניו ולא מפנים לו מקום כי אין מקום לאמונה בו במלוננו. החרדה מונעת מאיתנו להיפתח ובכן נישאר כאישה עקרה במקום להיענות לקריאה להיות נושאי האלוהים בקרבנו.

ברם, הרועים אינם כמונו... באותו לילה חשוך וקריר, הם כן שומעים את קול המלאך: "אַל תִּפְחֲדוּ, כִּי הִנְנִי מְבַשֵר לָכֶם שִׂמְחָה גְּדוֹלָה אֲשֶׁר תִּהְיֶה לְכָל הָעָם. הַיּוֹם נוֹלַד לָכֶם מוֹשִׁיעַ בְּעִיר דָּוִד, הוּא הַמָּשִׁיחַ הָאָדוֹן. וְזֶה לָכֶם הָאוֹת: תִּמְצְאוּ תִּינוֹק מְחֻתָּל שׁוֹכֵב בְּאֵבוּס". דברים מוזרים לכאורה: נולד המושיע... המשיח האדון! האם בארמון מלכים נולד? האם בא לעולם בתקיעות שופרות וזמרי מקהלות? בהדר ובהוד, בפאר וביוקרה? ומה ההודעה הזאת? לרועי צאן ולא למנהיגי העם? לאנשי השוליים ולא לאליטות המובילות? מושיע העולם בא ורק רועי הצאן אנשי סודו. האות: תִּינוֹק מְחֻתָּל שׁוֹכֵב בְּאֵבוּס! אכן לא עיני הגוף יבחינו בו... תינוק חסר אונים שאפילו לא מצאו לו מקום ראוי והשכיבוהו באבוס בדיר בהמות. באבוס שבו שמים מאכל לבהמות כאילו שהוא מאכל לרעבים ומחותל כגופת צלוב המונח בקבר. לזה חכינו דורות רבים? לזה ייחלו הנביאים? הייתכן שהוא מושיע העולם?

"הֵן "סִכְלוּת" אֱלוהִים חֲכָמָה מִבְּנֵי אָדָם, וְ"חֻלְשַׁת" אֱלוהִים חֲזָקָה מִבְּנֵי אָדָם" (הראשונה אל הקורינתים א:25). הוא בא להפוך את מחשבותינו, להפתיע את ציפיותינו, לזעזע את קיומנו... לעורר אותנו מהאשליה שהכל ידוע מראש, שאנו שולטים במצב, שהייאוש הוא המענה ההגיוני היחיד למציאות הקודרת של עולמנו. אחים ואחיות, הערב עלינו להתעורר כי האות ניתן לנו. נפקח את עיני הרוח לראותו. לא רק לראותו חובתנו אלא עלינו להפוך להיות אות. לא פספסנו את העלמה ואת התינוק המחותל השוכב באבוס. באנו לכאן בטוחים שהוא נולד. כעת עלינו להפוך להיות אות של שמחה גדולה – שמחת ה-"עמנו אל" - ונהיה העדים לשמחה זו "בִּירוּשָׁלַיִם וְהֵן בְּכָל יְהוּדָה וְשׁוֹמְרוֹן, עַד קְצֵה הָאָרֶץ" (מעשי השליחים א:8).