ארבע מילים לזמן הפסחא

יום ה הגדול: האהבה

החוויה המרכזית ביום הזה הינה ההשתתפות בסעודת האדון ולחוות אהבת ישוע בשעה שהוא מוסר לנו את גופו ואת דמו. במהלך הסעודה האחרונה עם תלמידיו, הוא מאכיל אותם לחם ויין על מנת להזין אותם עם עצם חייו, את גופו ואת דמו. מעשה ההאכלה מהווה אחד ממעשי האהבה האינטימיים ביותר בחיי אדם כפי שניתן להבין כאשר מתבוננים באימה המניקה את תינוקה. עם ישראל חיווה זאת במדבר באמצעות מתנת המן, האלוהים הבא להזין את אהוביו במקום של תוהו. אף ישוע בא בשעת הסעודה האחרונה להאכיל את תלמידיו עם חייו, חיים הנמסרים למענם. מתנת אהבה זו הינה למענם למרות שהם חלשים, מבולבלים, מפחדים... אחד יבגוד בו, אחר יתכחש לו וכולם ינטשו אותו, ברם, למרות הכרתו בחולשותיהם האנושיות, הוא מוסר את חייו למענם ערב נטילת חייו בידי אחרים באופן כה אלים.

מתנת אהבה זו, מתנת החיים, מקבלת מימד נוסף בשעה שישוע מתכופף על מנת לרחוץ את רגליהם של תלמידיו. הם נקיים בישיבתם לאכול איתו אולם רגליהם בצורך מתמיד לרחיצה כי הם ממשיכים לדרוך בעולם הזה, עולם חושך וחולשה. בהתכופפותו, ישוע מושיט ידו עמוק לתוך מציאות תלמידיו האנושית ומתאמץ להרים אותם יחד איתו למרומי מלכות אביו.

בגת שמנים, באותו ערב, ישוע נותן ביטוי מושלם לנכונותו לעשות את רצון אביו, הרצון להביא את כל בניו של האלוהים הביתה.

יום ו הגדול: כפרה

החוויה המרכזית ביום הזה הינה להתבונן בצלוב. תורת משה הגדירה יום כיפורים לעם פעם בשנה בשעה שהכוהן הגדול היה מקריב קורבנות לכפר על חטאיו, על חטאי הכוהנים ועל חטאי כל העם על מנת לחדש א הברית עם האלוהים.

נוטלים מישוע את חייו באכזריות אולם הוא מקדים ומוסר אותם באופן חופשי למען כולם. הוא הומת בגלל החוטאים אולם הוא מקדים ומקריב את עצמו מרצונו שלו על מנת לפייס אותנו עם האלוהים. ציותו עד מוות, מוות ברוטאלי על צלב כפושע נתעב, מחזיר אותנו לחיק האב שממנו נפרדנו בגלל החטא.

בהתבוננותי בצלוב, אני מוכרח להכיר בעובדה שהוא תלוי שם ואין אשמה בידו. עלי להתעורר למציאות העגומה הזאת: בגלל חטאותיי הוא תלוי שם. אני הייתי צריך להיות תלוי שם במקומו. בהביטי אליו, אני מתאבל לא רק עליו אלא על עצמי ועל שאר האנושות, שקועים בחושך, בחטא, בפחד ובמוות. בחרנו מוות במקום חיים.

אכן המתנו אותו. ההתעוררות היסודית הזאת לגבי מי אני, מי הוא ישוע ומי הוא האלוהים שכה אוהב אותי ששלח את בנו יחידו למעני, מחזירה אותי לחיקו של האב. מעשהו המושיע של ישוע הינו שהוא מעורר אותי מתרדמתי. אני וכל החוטאים המאמינים בו נולדים מחדש בדם ובמים שזורמים מצידו הפצוע. כאן הכפרה על החטאים, ההתאחדות עם האלוהים, שישוע השיג במותו על הצלב.

שבת הגדול: שקט

החוויה המרכזית ביום הזה הינה השקט: שקט שבא בתום פעילות, שקט המבשר על התחלה חדשה. בהתקרב השבת, הניחו את ישוע בקבר. שקט השבת מכסה את הארץ ברם שבת תחת צל המוות. האם הגענו לסוף הסיפור? האם המוות ניצח שוב ואבדה התקווה שהטוב ינצח? בשבת הגדול מקדישים זמן לתפילה ולשקט, להרהור בסיפור עד לרגע זה. ביום הזה הכנסייה חווה שבת של אמת, שקט ושלווה, יסודות החיים הרוחניים. ביום הזה, עלינו להרהר בצלם שעל פיו נבראנו – צלם האלוהים. הצלם מייעד אותנו למעמד של בני אלוהים האב. עלינו להרהר כיצד הוציא אותנו האלוהים מעבדות לחירות, מחושך לאור, מתוהו לחיים. ביום הזה עלינו להרהר כיצד "צלם האלוהים" מאחד אותנו עם כל בני אנוש, בניו של אותו אב בורא, נקראים להיכנס בצוותא לתוך מלכות השלום שהינו מלכותו. אלוהי הבריאה, אלוהי הגאולה... האם לא ינצח את המוות ויקים את בנו מהקבר... הייתכן ששבת זה יהיה שבת האור!

יום א של פסחא: שמחה

החוויה המרכזית ביום הזה הינה גילוי הקבר הריק ותחושת התדהמה אשר הופכת אט-אט לשמחה גדולה. חשבנו שזה היה הסוף אולם ישנו "לאחר".... למרות ההיגיון האנושי המוביל אותנו לסוף הדרך – סוף טראגי בחושך, בחטא, בפחד ובמוות, נאמנותו של האלוהים מאבטחת לנו שיהיה "לאחר". האלוהים אינו מקבל את הסוף שחולשתנו האנושית כופה על סיפור חיינו. הוא פותח שוב את חיינו על מנת לקיים את ההבטחות שהבטיח.

המוות אכן נוצח על ידי ציותו של ישוע עד מוות. החטא נכשל והפחד אין עוד. ישוע קם לתחייה, אות לנאמנותו של האלוהים ונצחונו המוחלט. שמחת יום א של פסחא הינה שמת התחלה חדשה. היום הוא היום השמיני, היום הראשון של הבריאה החדשה שבה אין מקום לעבדות, לחטא, לפחד ולמוות. בתחייתו של ישוע מן המתים, תלמידיו עומדים בשערי מציאות חדשה, מציאות המלכות.

במשך שבעה השבועות הבאים של תקופת הפסחא, יתכוננו התלמידים לקבל את הרוח שיעניק להם ישוע בחג השבועות.