כְּבָר פֵּאַרְתִּי וְשׁוּב אֲפָאֵר (יוחנן יב:28)

"הִגִּיעָה הַשָּׁעָה שֶׁיְּפואַר בֶּן־הָאָדָם בַּכָּבוֹד... אָבִי, פָּאֵר אֶת שִׁמְךָ!... כְּבָר פֵּאַרְתִּי וְשׁוּב אֲפָאֵר!" (יוחנן יב:23. 28). הטקסט שאנו שומעים ביום א הזה, החמישי והאחרון בצום הארבעים, מסיים את החלק הראשון של ספר הבשורה על פי יוחנן. עד כה, שמענו שוב ושוב: "עוֹד לא הִגִּיעָה שְׁעָתִי" (ב:4, ז:30, ח:20) והיום אנו שומעים לעומת זאת: "הִגִּיעָה הַשָּׁעָה". הגיעה שעת הפאר. אולם באיזה פאר מדובר והאם אנו מוכנים?

הפאר המגיע אינו פאר העולם הזה, המוענק על ידי שר העולם הזה. הוא אינו עושר ושלטון כפי שהיינו יכולים לחשוב. למעשה, הפאר הבא הינו "הַמִּשְׁפָּט שֶׁל הָעוֹלָם הַזֶּה; כָּעֵת יֻשְׁלַךְ הַחוּצָה שַׂר הָעוֹלָם הַזֶּה" (יוחנן יב:31). הפאר שעליו מדבר ישוע הינו של צלוב אשר מת על צלב מות פושע. הכיצד ניתן לראות מוות מחריד כזה כפאר?

בקריאתו לאביו: "אָבִי, פָּאֵר אֶת שִׁמְךָ", ישוע מקבל על עצמו הציות עד מוות. בקריאתו הוא מתכונן לרוקן את עצמו מכל למען אביו: הוא "הִשְׁפִּיל עַצְמוֹ וְצִיֵּת עַד מָוֶת, עַד מָוֶת בַּצְּלָב" (אל הפיליפים ב:8). כך אף מתארת אותו האיגרת אל העברים, המקרא השני ביום א זה: "וּבִימֵי הֱיוֹתוֹ בְּגוּף בָּשָׂר וָדָם, הִקְרִיב תְּפִלּוֹת וְתַחֲנוּנִים בִּצְעָקָה גְּדוֹלָה וּבִדְמָעוֹת אֶל הַיָּכוֹל לְהוֹשִׁיעוֹ מִמָּוֶת, וְאָמְנָם נִשְׁמַע בִּגְלַל יִרְאַת הָאֱלוהִים שֶׁבּוֹ. וְאַף כִּי הָיָה הַבֵּן, מִסִּבְלוֹתָיו לָמַד לְצַיֵּת" (אל העברים ה:7 – 8). הפאר המתגלה בצלב הינו פאר הבן: בן האלוהים המקריב כל לשם ציות לרצון האב. הפאר הזה הוא קיום ייעוד האדם שנברא להיות נזר הבריאה, צלם כדמות האב.

הבריאה הראשונה הסתיימה ביום השישי בבריאת האדם. מגדולי אבות הכנסייה, הקדוש אירניאוס מליון, הצביע על האדם החי במלוא מובן המילה ואמר: "הנה פאר האלוהים". האם לזה מתכוון הקול מהשמיים שמצהיר: "כְּבָר פֵּאַרְתִּי". רוב הפרשנים נוטים לפרש את המילים האלה כתיאור של שליחותו של ישוע בחלק הראשון של הספר – האותות המגלים את זהותו. אולם, אין זה סותר לראות את הפאר הזה בבריאת האדם הראשון המגלה את צלם כדמות אביו ובוראו. הפאר הראשון דהה בעקבות החטא אשר טשטש את צלם האלוהים באדם. במקום קיום השבת, המהווה שיר הלל מתמיד לבורא עולם וחיים על פי מצוותו, האדם התרחק מהאל בחטאו. במהלך צום הארבעים אף אנו מוזמנים להתבונן בהתרחקות הזאת בחיינו, בטשטוש הצלם ודהיית הפאר.

הקול מהשמיים מעיר אותנו ודוחק בנו להתכונן: "וְשׁוּב אֲפָאֵר". ביום השישי הגדול, ישוע ישיב את הפאר, יחדש את הצלם וכולם יתבוננו בו תלוי על הצלב: דמות הבן המציית למצוות אביו. לא לשם הציות לאביו בלבד הוא מקיים את ייעודו אלא גם מתוך אהבה רבה שאהבנו – אנו אחיו. בשעה שהיוונים מבקשים לראותו, ישוע משיב: לראות אותי פירושו לראות אותי צלוב כי בצלב אשיב את פאר האדם. הפאר הינו בציותו לאביו, ציות עד מוות ופאר באהבתו לאחיו, אהבה עד כלות הנשמה. תלוי על הצלב, ישוע מושך את האנושות אליו: "אֲנִי בְּהִנָּשְׂאִי מִן הָאָרֶץ אֶמְשׁוךְ אֶת הַכּל אֵלַי" (יוחנן יב:32). אנו מתבוננים בו כדמות הציות והאהבה, המסר את חייו לפייס אותנו עם אבינו.

בישוע התלוי על הצלב, אנו רואים "בְּרִית חֲדָשָׁה" אשר אודותיה כותב ירמיהו הנביא במקרא הראשון. "כִּי זאת הַבְּרִית אֲשֶׁר אֶכְרות אֶת-בֵּית יִשְׂרָאֵל אַחֲרֵי הַיָּמִים הָהֵם נְאֻם-יְהוָה נָתַתִּי אֶת-תּוֹרָתִי בְּקִרְבָּם וְעַל-לִבָּם אֶכְתְּבֶנָּה וְהָיִיתִי לָהֶם לֵאלוהִים וְהֵמָּה יִהְיוּ-לִי לְעָם" (ירמיהו לא:32). הברית החדשה אינה ספר אלא לב שעליו כתוב תורת ה'. כפי שישוע אומר לנו בשעת סעודת האדון: "הַכּוֹס הַזּאת הִיא הַבְּרִית הַחֲדָשָׁה בְּדָמִי, זאת עֲשׂוּ לְזִכְרִי בְּכָל עֵת שֶׁתִּשְׁתּוּ" (הראשונה אל הקורינתים יא:25). הברית החדשה מתגלה בצליבתו ואנו משתתפים במותו בשתייה מהכוס – כוס דמו הנשפך למעננו.

האם אנחנו כבר מוכנים לצעוד איתו בדרכו אל גולגותא? האם אנחנו מוכנים להביט בפארו? הדרך עוברת במדבר בסבל ובמוות אולם סופו האחדות איתו בחיק האב יחד עם כל אחינו ואחיותינו.