האחרונה אשר באה לבקר

האחרונה אשר באה לבקר

זה אירע בבית לחם עם עלות השחר. הכוכב שזרח, זה עתה נעלם, אחרון הצליינים יצא מהאורווה, הבתולה סדרה את הקש והעולל, העולל סוף, סוף נרדם. ברם, הראוי הוא להירדם בליל חג המולד...?

הדלת נפתחה בעדינות, כאילו נדחפה על ידי משב רוח ולא ביד אדם, ועל המפתן ניצבה לה אישה זקנה לבושת סמרטוטים, פניה חרושי קמטים, צבעם כעפר ואילו פיה, כאילו היה קמט נוסף.

בהביטה בה, אחזו במרים פחד ורעדה כאילו נכנסה אצלה פיה מרושעת.

למרבה המזל ישוע העולל ישן! השור והחמור המשיכו ללעוס את התבן בשלווה והביטו בזרה המתקדמת לעברם ללא ניד עפעף, כאילו הכירוה מימי ימימה. הבתולה מצידה, הסתכלה עליה ועקבה בדריכות אחר צעדיה. כל צעד נתפס כנצח.

הזקנה המשיכה להתקדם לעברם והנה הגיעה עד לקצה האבוס.

ואילו ישוע, השבח לאל, ישוע המשיך לישון. הייתכן... הראוי הוא לישון בליל חג המולד...?

לפתע, פקח עפעפיו ואם התינוק נדהמה לגלות כי עיני הזקנה ועיני תינוקה זהרו באותו זוהר, זוהר התקווה.

הזקנה התכופפה מעל לקש בשעה שידה חיטטה בין כפלי סמרטוטיה בחיפושה אחר דבר מה שזה זמן עד אשר מצאתהו. מרים התבוננה בה באותה תחושה חשדנית. הבהמות אף הן הביטו בה אולם ללא כל בהלה כאילו ידעו אף קודם לכן מה עומד להתרחש.

סוף-סוף, לאחר זמן מה, שלפה הזקנה מבגדיה חפץ מוסתר והניחתהו בידי העולל.

ובכן, לאחר כל מתנות חכמי המזרח ומתנותיהם של הרועים, מה יכלה להיות מתנה נוספת זו? מרים לא הצליחה להבחין ממקומה. היא ראתה את גבה הכפופה מזקנה של הזקנה בלבד אשר התכופפה עוד יותר מעל לאבוס. לעומתה, החמור והשור ראו, אך לא הופתעו כלל.

הביקור נמשך עוד זמן רב. לבסוף, התיישרה הזקנה כמשוחררת מנטל כבד המושך אותה לאדמה. כתפיה לא היו שחוחות יותר, ראשה כמעט ונגע בסכך, פניה זהרו כאישה צעירה. בהתרחקותה מהאבוס בסמוך לדלת במקום שנעלמו עקבותיה בחושך החיצון, ומרים הצליחה לראות את המתנה המסתורית שהביאה.

חווה (כי אכן חווה הייתה) הניחה בין ידיו של התינוק פרי קטן, פרי החטא הקדמון (וכל אלה הרבים שבאו בעקבותיו). הפרי הקטן נצץ בידיו של הרך הנולד בדומה לכדור ארץ חדיש אשר נולד זה עתה עמו.