הכנסייה - ה"עכשיו" כאשר כבר אפשר לאהוב

"ואהבת את יהוה אלהיך בכלל לבבך ובכל נפשך ובכל מאדך, ואהבת לרעך כמוך"

הנושא המרכזי של המקראות ביום א ה-30, הינו האהבה. תמיד טוב הוא לחזור לנושא הזה ולא ניתן אף פעם לדבר עליו יותר מדי. כאשר חשבתי מה להגיד היום, באו לי לראש הרבה רעיונות ואפילו התחלתי לחפש טקסטים בתנ"ך ובברית החדשה שהיו עוזרים לי לפתח רעיון אחד או רעיון אחר. ופיתום נזכרתי בשיר, שיר חדש. שמחתי מאוד על המחשבה שהוא ממש שיר חדש, הן מבחינת ההיסטוריה, הכרונולוגיה, והן כמטפורה. בנצרות ואני מניח שגם ביהדות, שיר חדש הוא שיר שמספר על שימחה, שיר שמבשר בשורה טובה, שיר שמביע תיקווה. השיר שנזכרתי בו הינו שיר כזה. אך הוא שיר חדש גם משום שכולנו שמענו אותו לא מזמן: שמענו אותו רק השבוע. כמובן אני מדבר על השיר שנכתב לכבוד שובתו של גלעד שליט הביתה ושר אותו אריק איינשטיין: "עכשיו כשאתה כאן". זהו השיר שכולו מרגש מאוד, יצירת אומנות שאין לעשות עליה ביקורת. השבוע הקשבתי הרבה לשיר הזה, הוא ממש יפה.

בין כל השורות הנפלאות של השיר הזה, אנחנו מוצאים את המילים האלה המרגשות במיוחד:

"אבל עכשיו כשאתה כאן
אפשר כבר לאהוב
אפשר כבר לחבק חזק
אפשר לנשום עמוק"

"אבל עכשיו כשאתה כאן אפשר כבר לאהוב", ממש המילים האלה מאוד יפות ומרגשות. חשבתי לרגע מה משמעותו של ה"עכשיו" הזה שמספר עליו השיר. אפשר להגיד שה"עכשיו" הינו ביטוי לשמחה הנגרמת מחזרתו של גלעד שליט הביתה. ה"עכשיו" הזה הוא גם ביטוי לביטחון שהמדינה דואגת לחייליה ושהחיילים חוזרים הביתה. ה"עכשיו" הזה הוא גם ביטוי לתקווה שיום חזרתו של גלעד שליט הביתה יציין קידומו של השלום באזורנו.

נשאלת השאלה: מה משמעותו של "עכשיו אפשר כבר לאהוב" בחיים היומיומיים שלנו, במיוחד שלנו הנוצרים. לצערנו יכולים אנו לדמיין, אלווי שלא יכולנו לדמיין, אך אנחנו כן יכולים לדמיין, שמחר, מחרתיים, בעוד שבוע, תפרוץ חס וחלילה מלחמה באזורנו, או באפריקה, באסיה, באירופה, לא משנה היכן. ואז, האם זה לא יהיה כבר זמן כדי לאהוב? אני לא שואל את השאלה הזאת כביקורת על השיר שאותו שר אריק איינשטיין, כי כמו שאמרתי אין לעשות ביקורת ליצירת אמנות יפה כזאת. אך השאלה נשארת ועומדת.

אנחנו, הנוצרים יכולים להגיד שבשבילנו ה"עכשיו" שבו אפשר לאהוב מקבל ביטוי של נצח. אחרי מותו של ישוע על הצלב ואחרי קומו מין המתים אנחנו למדנו ונקראנו לאהוב תמיד, לאהוב לנצח. ל"עכשיו אפשר לאהוב" בשבילנו אין גבולות. ובפרספקטיבה הזאת ה"עכשיו" שאפשר בו לאהוב מקבל ביטוי מיוחד במה שמכנים "הכנסייה". הכנסייה, במימדה הזמני ובמימדה המרחבי הינה מציאות שבה אפשר לאהוב, שבה לומדים לאהוב.

הכנסייה אינה בנין שבו מתפללים. היא גם זה אולם לא רק זה. הכנסייה אינה אוסף של מאמינים בישוע. היא גם זה אולם לא רק זה. הכנסייה אינה אסיפת מאמינים המתפללים בצוותא. היא גם זה אולם לא רק זה. הכנסייה הינה ה-"עכשיו" שבו אפשר לאהוב, היא ה-"עכשיו" שבו פוגשים את האלוהים וממנו לומדים לאהוב. אנו יכולים להשוות את הכנסייה לאוהל מועד שבו בני ישראל היו נפגשים עם האלוהים במדבר. והכנסייה היא כאוהל מועד לכל העמים והיא נוסדה כדי שבה כולם יוכלו להכיר את אהבתו של האלוהים כלפי כל בן אדם. הכנסייה אינה סתם מקום שבאים אליו להשתתף באיזשהו טקס, שבו כוהן קורא את התנ"ך, את הברית החדשה, נותן דרשה ולאחר מכן מרים את הלחם ואת הכוס. לא, הכנסייה קודם כל הינה מקום היכן שבאים ומבקשים מאלוהים: "תלמדנו לאהוב". כי ב-"עכשיו" שאנו חיים בו לא תמיד קל לאהוב. לפעמים זה לא קל לאהוב בבית, לפעמים זה לא קל לאהוב בעבודה, בשכונה. לפעמים זה לא קל לאהוב בקהילה. ברם אנחנו באים לכנסייה ללמוד כיצד לאהוב בעולם שלנו, כיצד לחיות את ה"עכשיו" שבו אפשר לאהוב.

לבסוף, עלינו לציין דבר חשוב. אומרים ש"איפה שנים או שלושה נפגשים בשם ישוע שם ישוע עצמו נמצא". אבל שיר מפורסם אומר במקום שיש בו אהבה שם יש אלוהים. לכן אנחנו יכולים להגיד שאיפה יש אחד שאוהב שם יש כנסייה. כי הינה הכנסייה היא זמן ומרחב שבהם אוהבים, שבהם רוצים ללמוד לאהוב. היא ה-"עכשיו" כאשר אפשר כבר לאהוב.