בנדטו: "כאיל תערוג נפשי"

להקשיב למזמור מב

בתחילת הדרך שלנו במשך ימי צום הארבעים, נעזר בפסוק הראשון היפהפה של המזמור מב. הדימוי מעורר בו בעת השתוקקות ושלוות נפש. התמונה הבאה לידי ביטוי בפשטות על ידי ההשוואה בין הנפש הצמאה לאלוהים לבין אייל במדבר העורגת על אפיקי מים בעלת עוצמה רבה. נזכר כאן בצורך הטבעי של הנברא בבוראו, של האנושות באלוהיה. אין ספק שבתקופה שבה חובר המזמור ההשוואה הזאת הייתה עוד יותר משמעותית כי היא עוררה את הדמיון הקולקטיבי של עם ישראל. בחברה המודרנית בת זמננו איבדנו במעט את תחושת ההיכרות עם חיות הבר והריצות אל מעיינות מים טבעיים. ולמרות זאת, העובדה שדבר האלוהים הינו תמיד עכשווי מאפשרת גם לנו כיום להזדהות עם הדימוי הנפלא הנוכע מהטקסט המקראי. נוכל גם אנחנו להתפלל עם המזמור בשעה שאנו מדמים את ה-"נפשי" במזמור עם ההיסטוריה האישית שלי.

לעתים קרובות המקרא מזכיר את הצימאון ואת היכולת של האלוהים להשביעו. הצימאון כאן הינו צימאון רוחני, העדר מנוחה פנימית והשג המנוחה אך ורק בשעה שהנפש "נחה בליבו של האלוהים" (על פי הניסוח הידוע של הקדוש אוגוסטינוס). כל ניסיון להשביע את הצימאון במשהו אחר מוביל לתוצאת שווא. כך גם ישוע מורה לאישה השומרונית ליד הבאר: "כָּל הַשּׁוֹתֶה מִן הַמַּיִם הָאֵלֶּה יִצְמָא שׁוּב, אֲבָל הַשּׁוֹתֶה מִן הַמַּיִם אֲשֶׁר אֲנִי אֶתֵּן לוֹ לא יִצְמָא לְעוֹלָם; הַמַּיִם שֶׁאֶתֵּן לוֹ יִהְיוּ בּוֹ לִמְקוֹר מַיִם נוֹבְעִים לְחַיֵּי עוֹלָם" (יוחנן ד:13 – 14).

במדבר, במקום שהצימאון מורגש, במקום היובש היכן שהשמש מכה בנו, אנו חשים ביתר שאת בצורך לעזרה. צום הארבעים נקשר במדבר בדמיון המאמינים מאז ומתמיד: מדובר במצב הנפש שבו אנו עוברים כל שנה על מנת לחוות את המפגש עם האלוהים פנים אל פנים בדומה למשה. במשך ארבעים הימים הארוכים, שהינם תזכורת לארבעים השנה של בני ישראל במדבר, עלינו להכיר שוב ושוב במצבנו כנבראים וצורכנו הטבעי באלוהים בוראנו. עלינו לחדור לעומק המודעות על מנת לבחון את אורח חיינו ולשאול שוב ושוב אם תמיד אנו חיים במודעות לצרוך זה. עלינו להתכונן למפגש בתקופה הזאת ולהכין את נפשנו לאינטימיות עוד יותר עמוקה עם האדון. עלינו להתכונן לקבל את הבשורה הנפלאה של הפסחא בלב פתוח ולהיכנס בעקבותיה אל הארץ המובטחת שהינה האחדות עם האב ועם אחינו ואחיותינו.