מסר הפטריארך פיירבטיסטה פיצאבלה לחג המולד 2020

אחים ואחיות יקרים,

שלום האדון עמכם!

אני בטוח שהיינו רוצים לחגוג את חג המולד אחרת. היינו מעדיפים שבעונה זו, כתמיד, רחובותיה של בית לחם יהדהדו בצלילי שמחה וחגיגה, בייחוד בצלילי ילדינו.

אבל לא כך הוא. הכול צומצם למעט מזער ההכרחי והאווירה החגיגית שמאפיינת את התקופה אינה בנמצא: אין צליינים, שמביאים עמם לבית-לחם מכל קצוות תבל את שמחת לידתו של המושיע, שמעלים חיוך על פניהן של משפחות רבות, שנכפה עליהן לא לעבוד מזה מספר חודשים. איננו יכולים להתקהל ולהתפלל בקהילותינו; איננו יכול להיפגש בקבוצות, לארגן מסיבות ואירועים בתקופה זו. בקצרה – אנחנו עומדים בפני חג מולד "בפרופיל נמוך", כזה שנועד להישכח.

המגפה והפחד שלו היא גורמת אפיינו את חיינו האזרחיים והדתיים במישרין ובעקיפין וכמו שיתקו אותנו. שנת 2020 הייתה שנת פחד: פחד מטעמי בריאות, כלכלה ואפילו פוליטיקה. נראה שהכול מתהפך מחמת אותו נגיף קטן אך רב-עוצמה, שתוך זמן קצר ביטל את התוכניות שלנו וערער אותנו לגמרי.

אכן, בעולמנו אנו, חיים נטולי פחד הם אתגר גדול; העולם לא מפסיק להזין חרדות רבות מספור. עיני הגוף רואות את כל הסיבות לפחד.

אולם, בה בעת, עיני הרוח רואות את אותות האלוהים לאדם: את אותות נוכחותו, את עוצמתו הנסתרת, את מלכותו שקורמת עור וגידים בקרבנו, כשאנו מפנים לו מקום. ומהם האותות שמבטיחים לנו שהאדון עומד לכונן את מלכותו? לא נזכה לאותות מרהיבים ומאלפים. לא נזכה לאותות כבירים. שום סימן שיערער את העולם הזה לא יוכיח את המאורע שארע. מלכות המשיח האדון זרה לחלוטין לכוחו של הקיסר אוגוסטוס או לביטויי סמכות עוצמתיים ומוחשיים. לא זוהי דרכה של המלכות לבוא. תינוק באבוס הוא האות לתחילת המלכות.

אולם, מדובר באות שיכול לחמוק מעניינו בקלות רבה. אנחנו עשויים לחלוף על פניו מבלי להכיר בו מפאת אותם כיסויים של חרדה ופחד. אנחנו שמחים להצר את אופקינו לממדיה של נקודת המבט האנושית, כך שאיננו מכירים בנוכחות האלוהים. אנחנו לא מפנים לו מקום: "לֹא הָיָה לָהֶם מָקוֹם בַּמָּלוֹן" (לוקס ב:7). הפחד מונע מאתנו להיפתח ואנחנו נעשים עקרים, במקום להגיב בחיוב לקריאה לשאת את אלוהים בקרבנו.

הרועים מסיפור הבשורה קיבלו את הזמנת המלאך ויצאו לדרכם, לראות ולהכיר את המשיח האדון באותו האות, בילד ששוכב באבוס.

ישוע הגיע כדי להפוך את מחשבותינו, להפתיע את ציפיותינו, להרעיד את קיומנו, לעורר אותנו מהאשליה שהכול כבר ידוע, שהכול נמצא תחת שליטה, שהייאוש הוא התגובה ההגיונית היחיד למציאות העגומה של עולמנו.

הבה נאפשר לרוח הקודש להנחות אותנו להכיר פעם נוספת, בעומדנו בפני צרה ומצוקה, את אות נוכחותו בעולמנו. עלינו להחליט האם להגביל את עצמנו להתבוננות בעולמנו היום, עולם שבו שולט הגיון של שררה ופחד, או לאפשר לעיני הרוח להרחיק ראות ולהכיר בנוכחותה של המלכות בקרבנו. עלינו להחליט האם לפנות מקום לתסכול ולקושי של עולמנו או לאפשר לעצמנו, למרות הכול, לשמוח ולאהוב. מה עניינו רואות היום? איזו נוכחות? האם אנחנו דומים לרועים, מסוגלים ללכת אל מעבר למראה העניים ולהכיר בפועלו של אלוהים בעולם?

אנחנו, בתורנו, נקראים להפוך לאות. חיינו מכריזים באופן מוחשי את המראה שבו עניינו חוזות. אם אנחנו מתבוננים בעיניי הרוח, גם נחייה חיים עשירים ברוח ועל כן – פוריים.

אם נחליט לחגוג גם השנה את חג המולד, נעשה זאת בשל אמונתנו שהמשיח אכן נולד ונוכח. עתה מוטל עלינו להפוך לאותות של שמחה גדול, שמחת העמנו-אל, ולהיות עדים לאותה השמחה "הֵן בִּירוּשָׁלַיִם וְהֵן בְּכָל יְהוּדָה וְשׁוֹמְרוֹן, עַד קְצֵה הָאָרֶץ" (מעשי השליחים א:8).

+ פיירבטיסטה