הפטריארך מדבר...

לקריאת הריאיון במלואו כאן

הגעת לסוף שליחותך, כיצד אתה רואה את הדרך שבה הלכת במהלך שירותך?

אכן הגעתי לסיום שליחותי כפטריארך אולם שליחותי ככוהן, כאזרח, כידיד ממשיך ... כשאני מסתכל אחורה על חיי עד כה, אני רואה אותם כאילו שהם מהווים סרט באורך מלא. כל כך הרבה התרחש בדרך, אירוע אחר אירוע, שזורים זה בזה, חלקם מקור שמחה ונחמה, אחרים יותר קשים ומסובכים. זה כבר הישג גדול, שהתחיל כאן בירושלים וכלה כאן שוב בירושלים. אני אף רואה בסרט של חיי, כמה נקודות תורפה, אבל ככל שאני מהרהר, יותר אני מבחין בנוכחות ידו של האלוהים, יד מושטת כדי להושיע, לתמוך בנו, ויד אחרת כדי לכוון אל הנתיב הנכון על מנת להמשיך בדרך שבה אנחנו כבר התחלנו ... פעמים רבות חשתי בבדידות בקבלת החלטות שהיו עלי לקחת לבדי, למרות נוכחותם של המוני אנשים סביבי ... ניתן לגלות לפעמים שיש פחות חברים ממה שחשבנו שהיו לנו. או אנחנו יכולים לעבור מתפקיד השחקן הראשי לזה של הצופה מביט מהצד, מי שעוקב אחר האירועים נטול יכולת לעשות היסטוריה. אולי זה יהיה התפקיד שלי כעת בשעה שאני פורש.

איזה דברים היית רוצה להגיד, או כבר אמרת, לאב פיצבלה, אשר מונה מנהל מטעם האפיפיור על ההגמוניה של ירושלים? מהם האתגרים החשובים ביותר בתקופת המנדט שלו לדעתך?

בין הנכסים שיוכל לבנות עליהם, העובדה שהמנהל החדש שימש במשך 12 שנים בתפקיד שומר ארץ הקודש והיה סגן הפטריארך הלטיני לקהילה הנוצרית הדוברת עברית. הוא מכיר היטב את האתגרים והבעיות של הכנסייה בארץ הקודש, כנסייה שכיניתי אותה לא פעם כנסיית גולגותה.

ברם לנכסים אלה, יש להוסיף את הבעיה של השפה הערבית, המנטליות המזרחית וכל הפעילות הקהילתית. אני בהחלט מבין את חששותיו, ואת אלה של כוהנינו ואפילו חלק מהפרנציסקאנים ... כולנו מלאי רצון טוב לסייע במשימה הזאת ... זה בהחלט יהיה לו קל יותר לטפל בחולשות המערכת מאשר לנהל את הדאגה הפסטורלית בקרב המאמינים הערבים. עם זאת, האמת היא שמספר המאמינים הזרים בפטריארכיה הלטינית גובר על מספר הנוצרים הערבים המקומיים.

כוחו של המנהל החדש יהיה לזכות באמון הכוהנים באופן טוטאלי, להתחיל את הרפורמה בנחישות וללא היסוס, ותמיד לזכור כי תפקידו של המנהל לא תמיד יעורר חיבה. הוא גם יצטרך לשמור על האיזון העדין ביחסים עם הרשויות הישראליות, הפלסטיניות וירדניות.