זיו: פרשת השבוע: פרשת אחרי מות-קדושים

נֶפֶשׁ הַבָּשָׂר בַּדָּם הִוא

הפרשה שלנו השבוע, שהיא בעצם פרשה כפולה: ״אחרי-מות״ ו״קדושים״ מתחילה מיד לאחר מות שני בני אהרן שלמדנו בפרשת ״שמיני״ לפני שבועיים. בעצם, הפרשה של שבוע שעבר ״תזריע-מצורע״ (יחד עם החלק האחרון של ״שמיני״) מהוות מעין מאמר מוסגר ארוך בהשתלשלות העניינים של מותם של נדב ואביהוא - מאמר שמגשר בין החלק הראשון של ויקרא שמתייחס לשרות הכוהנים במשכן, והחלק השני שמתייחס למשכן שיהיה ״בתוך״ בני ישראל. בסוף הפרשה שעברה אנו למדנו יסוד חשוב שעליו יתבסס כל המשך הספר : ״והִזַּרְתֶּם אֶת־בְּנֵי־יִשְׂרָאֵל מִטֻּמְאָתָם וְלֹא יָמֻתוּ בְּטֻמְאָתָם בְּטַמְּאָם אֶת־מִשְׁכָּנִי אֲשֶׁר בְּתוֹכָם״ (ויקרא טו:31). יסוד זה מהווה הקדמה לפרשת ״קדושים״ שבה הרעיון המרכזי הוא ״קְדֹשִׁים תִּהְיוּ כִּי קָדוֹשׁ אֲנִי יהוה אֱלֹהֵיכֶם״ (שם יט:1). אך לפני שיהיה אפשר להורות קדושה לעם ישראל, צריך הכהן הגדול לכפר על עצמו, משפחתו וכל העם.

יום הכיפורים ניתן אם כן בתחילת הפרשה שלנו לאחר מות שני בני אהרן ״וַיֹּאמֶר יהוה אֶל־מֹשֶׁה דַּבֵּר אֶל־אַהֲרֹן אָחִיךָ וְאַל־יָבֹא בְכָל־עֵת אֶל־הַקֹּדֶשׁ מִבֵּית לַפָּרֹכֶת אֶל־פְּנֵי הַכַּפֹּרֶת אֲשֶׁר עַל־הָאָרֹן וְלֹא יָמוּת כִּי בֶּעָנָן אֵרָאֶה עַל־הַכַּפֹּרֶת״ (שם טז:2). אהרן וכל כהן-גדול אחריו, חייב לזבוח את קרבן הכיפורים פעם בשנה - הפעם היחידה שבה מותר לו להיכנס לקודש הקודשים. ביום זה הכהן הגדול לובש בגדים פשוטים, בגדי בד. הוא מקריב פר בשביל עצמו וביתו, ושני שעירים בשביל בני ישראל, הוא נותן ״עַל־שְׁנֵי הַשְּׂעִירִם גּוֹרָלוֹת גּוֹרָל אֶחָד לַיהוה וגוֹרָל אֶחָד לַעֲזָאזֵל״ (שם טז:8). השעיר לה׳ נזבח ודמו משמש ״[ל]כִפֶּר עַל־הַקֹּדֶשׁ מִטֻּמְאֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וּמִפִּשְׁעֵיהֶם לְכָל־חַטֹּאתָם וְכֵן יַעֲשֶׂה לְאֹהֶל מוֹעֵד הַשֹּׁכֵן אִתָּם בְּתוֹךְ טֻמְאֹתָם״ (שם טז:16). לעומתו השעיר לעזאזל נושא ״עָלָיו אֶת־כָּל־עֲוֹנֹתָם אֶל־אֶרֶץ גְּזֵרָה וְשִׁלַּח אֶת־הַשָּׂעִיר בַּמִּדְבָּר״ (שם טז:22). לפי המסורת, עזאזל תמיד נקשר לשדים, לכוחות הרשע, ליצר הרע - ישנן גם מסורות הקושרות אות אל הנפילים מפרק ו׳ בבראשית.

מדוע אם-כן שני השעירים האלו? ספר הזוהר הקדוש דן בסוגייה זו שמציין שהשעיר לעזאזל אינו ״לא קרבן, לא אשה, ולא עולה״ אך הוא ״נשלח״ למדבר - אותו הפועל את מעשה יעקב ששלח ״מנחות״ לפייס את עשיו אחיו. השעיר הראשון מוקרב עם דמו למען הכפרות מכיוון שכפי שאנו קוראים בהמשך הפרשה ״נֶפֶשׁ הַבָּשָׂר בַּדָּם הִוא וַאֲנִי נְתַתִּיו לָכֶם עַל־הַמִּזְבֵּחַ לְכַפֵּר עַל־נַפְשֹׁתֵיכֶם כִּי־הַדָּם הוּא בַּנֶּפֶשׁ יְכַפֵּר״ (שם יז:11)אך השני נשלח כדי לפייס את היצר הרע שתוקף ללא הרף את נפש העם. הוא נשלח אם כן ״אֶל־אֶרֶץ גְּזֵרָה״ מרוחק מה׳, מרוחק מהחיים לארץ שממה ומוות כשהוא נושא עליו את כל עוונות העם כעדות כנגד כוחות המוות. כפי שעשיו שביקש להרוג את יעקב וכל בני ביתו - בני ישראל - נתפייס כשראה את כוח החיים של אלה שביקש להרוג, ביום הכיפורים נותנים כוחות הרשע להיטהר מחטאיהם. שבת שלום.