זיו: פרשת השבוע - פרשת משפטים

מַמְלֶכֶת כֹּהֲנִים וְגוֹי קָדוֹשׁ

הפרשות יתרו ומשפטים מקושרות על-ידי ״וו-החיבור״, עובדה שמצביעה על היותן מחוברות באופן אינטימי לא רק ברמת הדקדוק אלא גם ברמת הזמן. בעצם, ברמת הזמן הן אינן אלא מקשה אחת. האחדות הזו כל-כך חזקה עד ש רש״י מכריז כאן (שמות יט:11) בהשראת מסורת חז״ל ״אין מוקדם ומאוחר בתורה״. אך בכדי להבין את מורכבות האירועים כאן צריך לחזור למקורות - אל הברית שאלוהים עשה עם אברם בבראשית פרק טו, הברית בין הבתרים. אנו חזרנו אל הברית היסודית הזו לעתים תכופות בלומדנו את הפרשות הקודמות מכיוון שהיא לנו עזר רב בניסיוננו להבין את מהלכי בניו של אברהם, יצחק ויעקב. ישנה גם כאן ההכרה - החשובה מאד - שעם ישראל מעולם לא הפסיק ללמוד את דבר האלוהים, אף בהוראה בעל-פה - הברית וכל ההיסטוריה שנלווית לה נמסרו תמיד מדור לדור.

הברית הזו, לפיכך, נמצאת כעת לפני מימוש. העם נמצא שוב ״כאן״ - בהר סיני - 430 שנה לאחר הברית, 400 שנה לאחר הולדת יצחק, בדור הרביעי לירידת יעקב מצרימה, בדיוק כפי שנאמר לאברהם, ״בִּרְכֻשׁ גָּדוֹל״ (בראשית טו:14). מעשה הסנה הבוער מלמדנו שהעם יבוא להר סיני כדי ״[לעבוד] אֶת־הָאֱלֹהִים עַל הָהָר הַזֶּה״ וכדי ״[לזבוח] לַיהוה אֱלֹהֵינוּ״ (שמות ג:12,18). בשני המקרים אין אף מילה על מתן תורה אשר עתיד להתרחש.

הברית עצמה תיכרת בסוף הפרשה שלנו, אך בציר הזמן זה כבר קרה בפרק יט - לפני מתן תורה ועשרת הדיברות, כפי שמזכיר לנו רש״י. המאורעות של פרק כד אינם אלא ״זום-אין״ (zoom-in) של מאורעות פרק יט. נתבונן בכמה פרטים: ״וּמֹשֶׁה עָלָה אֶל־הָאֱלֹהִים״ (יט:3); ״ואֶל־מֹשֶׁה אָמַר עֲלֵה אֶל־יהוה אַתָּה וְאַהֲרֹן נָדָב וַאֲבִיהוּא וְשִׁבְעִים מִזִּקְנֵי יִשְׂרָאֵל וְהִשְׁתַּחֲוִיתֶם מֵרָחֹק״ (כד:1); ״ועַתָּה אִם־שָׁמוֹעַ תִּשְׁמְעוּ בְּקֹלִי וּשְׁמַרְתֶּם אֶת־בְּרִיתִי וִהְיִיתֶם לִי סְגֻלָּה מִכָּל־הָעַמִּים כִּי־לִי כָּל־הָאָרֶץ״ (יט:5); ״וַיִּקַּח מֹשֶׁה אֶת־הַדָּם וַיִּזְרֹק עַל־הָעָם וַיֹּאמֶר הִנֵּה דַם־הַבְּרִית אֲשֶׁר כָּרַת יהוה עִמָּכֶם עַל כָּל־הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה״ (כד:8); העם מקבל את הברית בענותו: ״כֹּל אֲשֶׁר־דִּבֶּר יהוה נַעֲשֶׂה״ (יט:8) או ״כֹּל אֲשֶׁר־דִּבֶּר יהוה נַעֲשֶׂה וְנִשְׁמָע׃״ (כד:7).

חידוש הברית והזבחים יוצרים מסגרת לחוקים ולמצוות מכיוון שהם הכרחיים בכדי לעשות מעם ישראל ״מַמְלֶכֶת כֹּהֲנִים וְגוֹי קָדוֹשׁ״ כדי שיקבלו את החוק האלוהי. זאת גם הסיבה שהפרשות מחוברות לא רק ברמה הדקדוקית ורמת הזמן אלא גם על-ידי המזבח. יתרו מסתיימת במצוות המזבח, במילים האלו: ״ וְלֹא־תַעֲלֶה בְמַעֲלֹת עַל־מִזְבְּחִי אֲשֶׁר לֹא־תִגָּלֶה עֶרְוָתְךָ עָלָיו״ (כ:26). אך ידוע לנו שאין הדבר נוגע לערוות הגוף מכיוון שהכוהנים מצווים ללבוש ״מִכְנְסֵי־בָד לְכַסּוֹת בְּשַׂר עֶרְוָה מִמָּתְנַיִם וְעַד־יְרֵכַיִם יִהְיוּ״ (שמות כח:42). הערווה - זו החרפַּה, בושת המצפון לפני מזבח האלוהים. לכל המצוות הבאות יש כמטרה לשמור את כבוד האדם וחירותו וכן את מצפונו של עם שבו כל אדם הוא כוהן וכל אדם צריך לעלות באטיות במעלה מזבח ה׳ כאשר לא פעל שום עוון וחוסר-צדק לאחיו או לבריאה. שבת שלום.