דרשת האפיפיור: משוחים בשמן הששון

אחי הכוהנים היקרים,

ב"היום" הנצחי של יום חמישי הקדוש, כשהמשיח הראה את אהבתו לנו עד תום (ראה: יוחנן יג:1), אנו זוכרים את יום כינונה השמח של הכהונה, כמו גם את יום הסמכתנו לכהונה. האדון משחנו במשיח בשמן ששון ומשיחה זו מזמינה אותנו לקבל ולהעריך מתנה גדולה זו: הששון, השמחה שבלהיות כוהן. שמחת הכהונה היא אוצר יקר מפז, לא לכוהן עצמו בלבד, אלא לכלל עם אלוהים הנאמן: העם הנאמן ממנו הוא נקרא להימשח ושאותו, בחזרה, הוא נקרא למשוח.

משוחים בשמן הששון כדי למשוח אחרים בשמן הששון. מקור שמחת הכהונה הוא באהבת האב, והאדון רוצה ששמחת אהבה זו תהיה "שלנו" ושתהיה "שלמה" (יוחנן טו:11). ברצוני להרהר על השמחה הזו במחשבה על גברתנו, שכן מרים, "אם הבשורה החיה, היא מעיין נובע לשמחת ה'קטנים' של אלוהים" (שמחת הבשורה ,28). איני חושב שזוהי הגזמה לומר שהכוהן אכן קטן ביותר: ההדר העצום של המתנה שניתנה לנו עושנו לקטנים שבבני האדם. הכוהן הוא העני שבאנשים, אלא אם ישוע מעשירו בעוניו, המשרת חסר התועלת ביותר, אלא אם ישוע קורא לו כחברו, הבּוּר שבאנשים, אלא אם ישוע מלמדו בסבלנות כפי שלימד את כיפא, החלש שבנוצרים, אלא אם הרועה הטוב מחזקו בקרב צאנו. איש אינו "קטן" יותר מכוהן שנשאר לבדו; לכן תפילתנו להגנה מכל מכשול ומוקש של הרע היא תפילתה של אמנו: אני כוהן מכיוון שהוא ראה בקטנותי (ראה: לוקס א:48). ובקטנות זו ממש אנו מוצאים שמחה.

בשבילי, ישנם שלושה מאפיינים לשמחת הכהונה שלנו. זוהי שמחה שמושחת אותנו (לא כזו ש"משמנת" אותנו, הופכת אותנו לחלקלקים, מפוארים ויומרניים), זוהי שמחה שאינה תלויה בדבר וזוהי שמחה שליחותית שמתפשטת ומושכת, מתחילה מהסוף – מהרחוקים ביותר מאתנו.

שמחה שמושחת אותנו. בקצרה: היא חדרה עמוק ללבבותינו, היא עיצבה אותם וחיזקה אותם בצורה תקדישית. אותות טקס הסמיכה מדברים איתנו על תשוקתה האימהית של הכנסייה להעביר ולחלוק עם אחרים את כל מה שהאדון העניק לנו: סמיכת הידיים, המשיחה בשמן הקדוש, ההלבשה בבגדי הקודש, הקידוש הראשון שבא לאחר מכן. החסד ממלאנו עד אפס מקום ועולה על גדותיו; מלא ושופע בכל כוהן. אנו משוחים עד ללשד עצמותינו ושמחתנו, שנובעת ממעמקים, היא הד אותה המשיחה.

שמחה שאינה תלויה בדבר. מלא המתנה, שאיש אינו יכול לקחתה או להוסיף עליה, היא מקור בטוח לשמחה: שמחה שאינה תלויה בדבר שהאדון הבטיח שאיש לא יוכל לקחת מעמנו (יוחנן טז:22). היא יכולה להימצא בתרדמת, להתקהות בידי החטא או צרות החיים, אך עמוק בפנים היא נשארת שלמה, כגחלתו של פחם שרוף תחת עפר, היא יכולה להתחדש. דבריו של פאולוס לטימותיאוס תקפים כתמיד: "אֲנִי מַזְכִּירְךָ לְעוֹרֵר אֶת מַתְּנַת אֱלֹהִים אֲשֶׁר הָעָנְקָה לְךָ בִּסְמִיכַת יָדִי" (השנייה אל טימותיאוס א:6).

שמחה שליחית. ארצה להדגיש ולחלוק עמכם מאפיין זה במיוחד: שמחת הכהונה קשורה עמוקות לעמו הקדוש והנאמן של אלוהים, שכן זוהי שמחה שליחית מובהקת. משיחתנו מטרתה משיחת עם האלוהים הקדוש והנאמן: למען טבילתם וחתימתם, רפואתם והקדשתם, כדי לברך, לנחם ולבשר אותם.

ומכיוון ששמחה זו היא כזו הנובעת רק כשהרועה נמצא בקרב צאנו (שכן גם בדממת תפילתו, הרועה העובד את האב נמצא עם צאנו), זוהי "שמחה שמורה", עליה שומר צאן מרעיתו. אפילו באותם רגעים אפלוליים כשהכול נראה אפל ותחושת בידוד אוחזת בנו, באותם רגעים של רפיון ושמעמום שלעתים גוברים עלינו בחיינו ככוהנים (ושאותם חוויתי גם אני), אפילו באותם רגעים, עם האלוהים מסוגל "לשמור" על שמחה זו; הם יכולים להגן עליך, לקבל אותך ולעזור לך לפתוח את לבבך כדי למצוא שמחה מחודשת.

"שמחה שמורה": כזו שנשמרת על ידי הצאן אך גם על ידי שלוש אחיות המקיפות אותה, מטפלות בה ומגינות עליה: האחות עוני, האחות נאמנות והאחות ציות.

שמחת הכהונה היא שמחה שהיא אחות לעוני. הכוהן עני במונחים של שמחה אנושית גרידא. הוא וויתר על כל-כך הרבה! ומכיוון שהוא עני, הוא, שמוותר על כל-כך הרבה למען האחרים, צריך לחפש את שמחתו באדון ובעם האלוהים. אל לו לנסות וליצור אותה מעצמו. אנחנו יודעים היטב שעמנו נדיב בהודיה לכוהנים אף על ברכתם הקטנה ביותר ובייחוד על התקדישים. רבים, בדברם על משבר הזהות הכוהנית, לא מבינים שזהות מניחה שייכות. אין זהות – ובשל כך שמחת חיים – ללא תחושה פעילה ובלתי מעורערת של שייכות לעם האלוהים (ראה: שמחת הבשורה, 268). כוהן שמנסה למצוא את זהותו הכוהנית בחשבון נפש ובהתבוננות פנימית, לא יפגוש בדבר מלבד סימני "יציאה", סימנים שאומרים: צא מעצמך, צא לחפש את אלוהים בהשתחוויה, צא החוצה והענק לעמך את שהופקד בידיך, שכן עמך יגרום לך להרגיש ולטעום את מה שאתה, את משמעות שמך, את זהותך, והם יגרמו לך לשמוח במנה הגדולה פי מאה שהאדון הבטיח למשרתיו (ראה: מרקוס י:30). אם לא "תצא" מעצמך, השמן יבאיש והמשיחה לא תוכל לשאת פרי. היציאה מעצמנו מניחה התכחשות-עצמית; משמעה עוני.

שמחת הכהונה היא שמחה שהיא אחות לנאמנות. לא בעיקר במובן שבו אנו "ללא רבב" (הלוואי שבחסד האל היינו!), שכן אנו חוטאים, אלא במובן של נאמנות מתחדשת לכלה האחת, לכנסייה. כאן פוריות היא המפתח. הילדים הרוחניים שהאדון מעניק לכל כוהן, העוללים שהוא טבל, המשפחות שהוא ברך ושלהן עזר בדרכן, החולים שהוא ניחם, הצעירים אותם הוא מלמד ולהם הוא עוזר להתבגר, העניים להם הוא מסייע, כל אלה הם "הכלה" אליה הוא שמח להתייחס כאהבה האחת והעליונה אליה הוא נאמן תמיד. זוהי הכנסייה החיה, בעלת שם פרטי ושם משפחה, שהכוהן רועה בקהילתו או בשליחות שהופקדה בידיו. אותה שליחות מביאה לו שמחה בכל זמן בו הוא נאמן לה, כשהוא עושה את כל שהוא חייב לעשות ועוזב את כל שהוא חייב לעזוב, כל עוד הוא עומד איתן בקרב צאן מרעיתו שהאדון הפקיד בידיו: הזן את צאני (ראה: יוחנן כא:17-16).

שמחת הכהונה היא שמחה שהיא אחות לציות. ציות לכנסייה בהיררכיה, שמעניקה לנו לא רק את המסגרת החיצונית של ציותנו: הקהילה אליה נשלחתי, משימותיי בשליחות, עבודתי הפרטנית, אלא גם אחדות עם אלוהים האב, מקור כל האבהות. כמו כן, זהו ציות לכנסייה בשירות: פּנִיוּת ומוכנות לשרת את כולם, תמיד וכמיטב יכולתי, בעקבות מופתה של "גברתנו של הזריזות" (ראה: לוקס א:39, ביוונית - meta spoudes), שמזדרזת לשרת את אלישבע קרובת משפחתה ודואגת למטבח בקנה כשנגמר היין. מוכנותם של כוהניה, הופכת את הכנסייה לבית ששעריו פתוחים, למפלט לחוטאים, לבית לאנשים החיים ברחובות, למקום לטיפול אוהב בחולים, למחנה לצעירים, לכיתה לילדים הלומדים את האמונה ומתכוננים להוחדה ראשונה. כשלעם האלוהים יש רצונות וצרכים, שם נמצא הכוהן, שיודע להקשיב ומרגיש חובה מהמשיח ששולח אותו לספק צורך זה ברחמים או לעודד את אותן תשוקות טובות באהבה רבת תושייה.

על כל הנקראים לדעת ששמחה אמתית ומלאה אכן קיימת בעולם זה: זוהי השמחה שבלהילקח מאלה שאנו אוהבים ואז להישלח חזרה אליהם כמעניקי המתנות והעצות של ישוע, הרועה הטוב שבחמלה רבה לכל ה"קטנים" והדחויים על פני תבל, העייפים והמדוכאים כצאן ללא רועה, רוצה לקשור אחרים לשליחותו כדי שהוא עצמו יישאר עמנו ויעבוד, בדמות כוהניו, למען טובת עמו.

ביום חמישי זה, המוקדש לכהונה, אני מבקש מהאדון ישוע לאפשר לצעירים רבים לגלות את הלהט הבוער שהשמחה מבעירה בלבבותינו ברגע בו יש לנו את האומץ הנדרש כדי לענות לקריאתו.

ביום חמישי זה, המוקדש לכהונה, אני מבקש מהאדון ישוע לשמר את השמחה הבורקת בעיני אלה שהוסמכו לא מזמן, שהולכים ל"טרוף" את העולם, להעניק עצמם עד תום בקרב עמו הנאמן של אלוהים. שמחים בעודם מתכוננים לדרשתם הראשונה, לסעודת האדון הראשונה שלהם, לטבילתם הראשונה, לווידויים הראשון. זוהי השמחה שבלהיות מסוגל לחלוק בפליאה, ובפעם הראשונה כמשיח האלוהים, את אוצר הבשורה ולהרגיש את המאמינים מושחים אותך שוב בדרך אחרת: בבקשותיהם, בקידת ראשיהם לברכתך, בלקיחת ידיך, בהביאם את ילדיהם אליך, בתחינתם על חוליהם. שמור, אדון, בכוהניך הצעירים את השמחה שבללכת הלאה, שבלעשות הכול כמו בפעם הראשונה, את השמחה שבלתת את חייהם עד תום לך.

ביום חמישי זה, המוקדש לכהונה, אני מבקש מהאדון ישוע לחזק את שמחת הכהונה של אלה שמשרתים כבר כמה שנים. השמחה שמבלי לעזוב את עיניהם, נמצאת על כתפי אלה שנושאים את עול השירות. אותם כוהנים שחוו את עמל השליחות ואוספים את כוחם ו"מחמשים" עצמם מחדש: אזרו כוחות מחודשים, כפי שאומרים האתלטים. אדון, שמור את העומק, התבונה והבגרות של השמחה המורגשת על ידי כוהנים וותיקים יותר. שהם יוכלו להתפלל עם נחמיה: חדוות ה' היא מעוזי (ראה: נחמיה ח:10).

לבסוף, ביום חמישי זה, המוקדש לכוהנים, אני מבקש מהאדון ישוע לפרס ברבים את שמחתם של הכוהנים הקשישים, בריאים וחולים כאחד. זוהי שמחת הצלב, שנובעת מהידיעה שאנו מחזיקים באוצר נצחי בכלים ארציים זמניים. שכוהנים אלה ימצאו שמחה באשר הם; שיחוו כבר עכשיו, בחלוף השנים, טעימה מהנצח. שידעו את השמחה שבלהעביר את הלפיד, את השמחה שבלראות דורות חדשים של ילדים רוחניים ושל לחזות בהבטחות מרחוק, בחיוך ובשלום, באותה תקווה שלא מאכזבת.