מסמך "המשיח חי"

 האיגרת
המשיח חי
מאת האב הקדוש
האפיפיור פרנציסקוס
לצעירים ולעם האלוהים כולו

1. המשיח חי! הוא תקוותנו והוא מביא באורח פלא נעורים לעולמנו. כל מה שהוא נוגע בו נעשה צעיר, חדש, מלא חיים. אם כן, המילים הראשונות שברצוני לומר לכל נוצרי צעיר הן: המשיח חי והוא רוצה שתחייה!
2. הוא נמצא בך, הוא נמצא אתך והוא לעולם לא עוזב אותך. ככל שתרחיק ללכת ממנו, הוא – זה שקם לתחייה – תמיד יהיה שם. הוא קורא לך ומחכה שתשוב אליו ושתתחיל מהתחלה. כשאתה מרגיש זקן מרוב צער, טינה או פחד, ספק או כשלון – הוא תמיד יהיה שם כדי להשיב לך כוחות ותקווה.
3. אני שולח את האיגרת הזו בחיבה רבה לכל הצעירים הנוצרים. היא נועדה להזכיר לכם כמה עקרונות שנובעים מהאמונה שלנו ובו בזמן גם לעודד אתכם לגדול בקדושה ובמחויבות לקריאה האישית שלכם. אבל, מכיוון שהאיגרת היא גם חלק מתהליך הסינודוס, אני מפנה את המסר הזה גם לעם האלוהים כולו, רועים ומאמינים כאחד, מכיוון שבפני כולם ניצב האתגר ומוטלת המשימה לחשוב על הצעירים ועל טובתם. לכן, במקומות מסוימים אפנה אל הצעירים ישירות, בעוד שבאחרים אציע הצעות כלליות יותר, שנועדו לסייע לתהליך ההבחנה של הכנסייה.
4. הרשתי לעצמי לשאוב השראה מהעושר הרב של המחשבות והשיחות שהתקיימו בהסינודוס שהתכנס בשנה שעברה. אני לא יכול לכלול את כל התרומות הללו כאן, אך אתם יכולים למצוא אותן במסמך הסופי. באיגרת הזו ניסיתי לסכם את מה שנראה בעיני כהצעות החשובות ביותר. כך, בדברי יהדהדו אלפי קולות של מאמינים מכל רחבי העולם שהשמיעו את דעתם בפני הסינודוס. גם אותם צעירים שאינם מאמינים, אך רצו לשתף את מחשבותיהם העלו נושאים שהובילו אותי לשאול שאלות חדשות.

פרק ראשון
מה דבר האלוהים אומר על צעירים?

5. הבה נשאב ממעיינות כתבי הקודש, מכיוון שהם מרבים לדבר על צעירים ועל האופן בו האדון מושך אותם לפגוש אותו.

בברית הישנה
6. בתקופה בה צעירים לא זכו להערכה רבה, קטעים מסוימים מראים לנו שאלוהים מתייחס אליהם אחרת. יוסף, לדוגמה, היה אחד האחים הצעירים במשפחתו (ראה בראשית לז:3-2), אך למרות זאת אלוהים גילה לו בחלומותיו דברים נפלאים, וכשהיה כבן עשרים הוא התעלה על אחיו הגדולים, ועסק בנושאים גדולים וחשובים (ראה בראשית ל"ז-מ"ז).
7. בסיפורו של גדעון אנחנו רואים את הכנות של הצעירים, שלא רגילים ליפות את המציאות. כשנאמר לו שהאדון איתו, הוא השיב: "וְיֵשׁ יְהוָה עִמָּנוּ וְלָמָּה מְצָאַתְנוּ כָּל־זֹאת?" (שופטים ו:13). אלוהים לא נפגע מהנזיפה, אלא המשיך וציווה על גדעון: "לֵךְ בְּכֹחֲךָ זֶה וְהוֹשַׁעְתָּ אֶת־יִשְׂרָאֵל!" (שופטים ו:14).
8. אלוהים דיבר עם שמואל, למרות שהוא היה רק נער. בזכות עצה ממבוגר, הוא פתח את ליבו לקריאה של אלוהים: "דַּבֵּר יְהוָה כִּי שֹׁמֵעַ עַבְדֶּךָ" (שמואל א' ג:10-9). כתוצאה מכך, הוא הפך לנביא גדול שהשתתף ברגעים משמעותיים בתולדות ארצו. המלך שאול היה גם הוא נער כשהאדון קרא לו לצאת לשליחותו (ראה שמואל א' ט:2).
9. גם דוד נבחר כשהוא עוד היה ילד. כששמואל הנביא חיפש את המלך הבא של ישראל, איש אחד הציע את בניו הבוגרים והמנוסים יותר. אך הנביא אמר שדווקא דוד, שבאותו הזמן רעה את הצאן (ראה שמואל א' טז:13-6) – הוא הנבחר, "כִּי הָאָדָם יִרְאֶה לַעֵינַיִם וַיהוָה יִרְאֶה לַלֵּבָב" (פס' 7). התפארת של הנעורים היא בלב, יותר מאשר בכוח הגופני או ברושם שהם מותירים על הזולת.
10. כששלמה ירש את אביו, הוא הרגיש אבוד ואמר לאלוהים: "וְאָנֹכִי נַעַר קָטֹן לֹא אֵדַע צֵאת וָבֹא" (מלכים א' ג:7). אבל האומץ והתעוזה של הנעורים הניעו אותו לבקש מאלוהים חכמה, והוא הקדיש את עצמו לשליחות שלו. דבר דומה קרה לנביא ירמיהו, שנקרא לעורר את עמו למרות גילו הצעיר. הוא אמר בפחד: "אֲהָהּ אֲדֹנָי יְהֹוִה הִנֵּה לֹא־יָדַעְתִּי דַּבֵּר כִּי־נַעַר אָנֹכִי" (ירמיה א:6). אבל האדון אמר לו לא לומר זאת (ראה ירמיה א:7) והוסיף: "אַל־תִּירָא מִפְּנֵיהֶם כִּי־אִתְּךָ אֲנִי לְהַצִּלֶךָ נְאֻם־יְהוָה" (ירמיה א:8). הדבקות של ירמיהו הנביא בשליחות שלו מראה לנו מה קורה כשתעוזת הנעורים פוגשת בכוחו של אלוהים.
11. שפחה יהודיה של נעמן, הקצין הזר, פעלה באמונה וסייעה לו להירפא ממחלתו (ראה מלכים ב' ה:6-2). בנאמנות שלה לחמותה, שנקלעה לזמנים קשים, רות הצעירה היא דוגמה ומופת של ממש (ראה רות א:18-1). היא אזרה את האומץ להתקדם בחיים (ראה רות ד:17-1).

בברית החדשה
12. אחד המשלים של ישוע (ראה לוקס טו:32-11) מספר לנו על בן צעיר שרצה לעזוב את בית אביו לטובת ארץ רחוקה (פס' 13-12). אך מחשבותיו על עצמאות הובילו בסופו של דבר לחורבן ולשליחות רסן (פס' 13). הוא חווה את המרירות שבבדידות ובעוני (פס' 16-14). אף על פי כן, הוא מצא את הכוח להתחיל מחדש (פס' 19-17) והחליט לקום ולשוב הביתה (פס' 20). לבבות צעירים נוחים מטבעם להשתנות, לשוב, לקום וללמוד מהחיים. איך מישהו יכול לא לתמוך בבן הצעיר שקיבל החלטה כזו? אך אחיו המבוגר כבר הזדקן בליבו; הוא שקע בתאוות בצע, אנוכיות וקנאה (לוקס טו:30-28). ישוע שיבח את החוטא הצעיר שחזר לדרך הישר יותר מאת האח שראה עצמו נאמן, אך לא הייתה בקרבו רוח של אהבה ורחמים.
13. ישוע, הצעיר לנצח, רוצה להעניק גם לנו לבבות צעירים לנצח. דבר אלוהים מבקש מאתנו "בַּעֲרוּ אֶת הַשְֹאוֹר הַיָּשָׁן לְמַעַן תִּהְיוּ עִסָּה חֲדָשָׁה" (קורינתים א' ה:7). פאולוס הקדוש מזמין אותנו להשיל מעל עצמנו את "האדם הישן" ולשים על עצמנו אדם "צעיר" וחדש (קולוסים ג:10-9).[1] כשהוא מסביר למה הכוונה בלבישת האדם הצעיר, "הַהוֹלֵךְ וּמִתְחַדֵּשׁ" (פס' 10), הוא מציין "חֶמְלָה וְרַחֲמִים וּנְדִיבוּת לֵב, נְמִיכוּת רוּחַ וַעֲנָוָה וְאֹרֶךְ אַפַּיִם" ומצווה "נַהֲגוּ בְּסַבְלָנוּת אִישׁ עִם רֵעֵהוּ, וְסִלְחוּ זֶה לָזֶה כַּאֲשֶׁר לְמִישֶׁהוּ טַעֲנָה עַל רֵעֵהוּ" (קולוסים ג:13-12). בקיצור, נעורים אמתיים הם לב שמסוגל לאהוב וכל מה שמפריד אותנו מאחרים גורם לנפש שלנו להזדקן. כך הוא מסכם: "מֵעַל לְכָל אֵלֶּה תִּשְׂרֹר הָאַהֲבָה, שֶׁהִיא קֶשֶׁר הַשְּׁלֵמוּת" (קולוסים ג:14).
14. עלינו לזכור שישוע לא ראה ערך במבוגרים שהתנשאו על צעירים או רדו בהם. אדרבא, הוא התעקש ש"הַגָּדוֹל בָּכֶם שֶׁיְּהֵא כַּצָּעִיר" (לוקס כב:26). לדעתו, הגיל לא מביא עמו זכויות יתר, והנעורים לא מפחיתים מערכו או מכבודו של אדם.
15. דבר האלוהים אומר שיש להתייחס לצעירים "כְּאֶל אַחִים" (טימותיאוס א' ה:1), ומזהיר את ההורים "אַל תַּרְגִּיזוּ אֶת יַלְדֵיכֶם, פֶּן תִּפֹּל רוּחָם" (קולוסים ג:21). צעירים לא צריכים להיות מיואשים, הם צריכים לחלום חלומות גדולים, לשאוף לאופקים עצומים, לכוון גבוה, להתמודד עם העולם, לקבל אתגרים ולהקדיש את החלק הטוב ביותר בעצמם כדי לבנות משהו טוב יותר. לכן אני מדרבן את הצעירים שוב שוב לא לאפשר לשדוד מהם את התקווה. אני חוזר ואומר לכל א/חד מהם: "אַל יָבוּז לְךָ אִישׁ בְּשֶׁל צְעִירוּתְךָ" (טימותיאוס א ד:12).
16. אף על פי כן, נאמר לצעירים "הִכָּנְעוּ לִפְנֵי הַזְּקֵנִים" (כיפא א' ה:5). מכיוון שבידיהם עושר של ניסיון, הכתובים מתעקשים שוב ושוב שיש להתייחס למבוגרים בכבוד רב. הם חוו הצלחות וכשלונות, את השמחות והאסונות שבחיים, את החלומות ואת האכזבות שבהם. בשתיקת ליבם הם אוצרים אוצר של ניסיון שיכול ללמד אותנו לא לחזור על אותן הטעויות או לא ליפול לאותן הבטחות שווא. חכם עתיק מבקש מאתנו לכבד גבולות מסוימים ולשלוט בדחפים שלנו: "הָאֵץ בַּצְּעִירִים שֶׁיִּהְיוּ מְאֻפָּקִים בַּכֹּל" (טיטוס ב:6). טיפשי להצטרף לכת הנעורים או להתעלם מאחרים רק מכיוון שהם מבוגרים יותר או שייכים לדור אחר. ישוע אומר לנו שהחכמים יכולים להוציא מאוצרם דברים ישנים וחדשים גם יחד (ראה מתי יג:51). האדם החכם אמנם פתוח לעתיד, אך עדיין מסוגל ללמוד משהו מניסיונם של אחרים.
17. בספר הבשורה על פי מרקוס אנו קוראים על אדם עשיר שהקשיב לדבריו של ישוע על המצוות ואמר: "אֶת כָּל אֵלֶּה שָׁמַרְתִּי מִנְּעוּרַי" (מרקוס י:20). בעל התהילים אמר זאת עוד לפני כן:"כִּי־אַתָּה תִקְוָתִי אֲדֹנָי יְהוִה מִבְטַחִי מִנְּעוּרָי [...] אֱ‍לֹהִים לִמַּדְתַּנִי מִנְּעוּרָי וְעַד־הֵנָּה אַגִּיד נִפְלְאוֹתֶיךָ" (תהילים עא:5, 17). לעולם לא נתחרט על כך שבילינו את נעורינו בעשיית טוב, בפתיחת ליבנו לאדון ובכך שחיינו אחרת מהשאר. דבר מאלה לא מפחית מהנעורים שלנו, אלא מחזק ומחדש אותם: "תִּתְחַדֵּשׁ כַּנֶּשֶׁר נְעוּרָיְכִי" (תהילים קג:5). לכן, אוגוסטינוס הקדוש כותב: "איחרתי לאהוב אותך, יופי כה עתיק וכה חדש, איחרתי לאהוב אותך."[2] אך אותו עשיר, שהיה נאמן לאלוהים מצעירותו, נתן לשנים החולפות לשדוד ממנו את חלומותיו, הוא העדיף לדבוק ברכושו הרב (הש' מרקוס י:22).
18. לעומת זאת, בספר הבשורה על פי מתי אנחנו מוצאים צעיר שניגש לישוע ושאל אותו האם יש דבר נוסף שהוא יכול לעשות (יט:20-22). כך, הוא הביע את אותה פתיחות צעירה של הרוח שמחפשת אופקים ואתגרים חדשים. אבל, רוחו לא הייתה צעירה באמת, מכיוון שהוא כבר נקשר לעושר ולנוחות. הוא אמר שהוא רוצה משהו נוסף, אך כשישוע ביקש ממנו להיות נדיב ולחלק את רכושו, הוא הבין שהוא לא מסוגל לשחרר את כל מה שיש ברשותו. בסופו של דבר "כְּשֶׁשָּׁמַע הַבָּחוּר אֶת הַדָּבָר הַזֶּה הָלַךְ מִשָּׁם עָצוּב, שֶׁכֵּן הָיוּ לוֹ נְכָסִים רַבִּים" (פס' 22). הוא ויתר על נעוריו.
19. ספרי הבשורה מדברים גם על קבוצה של נשים צעירות חכמות, שהיו מוכנות ועמדו על המשמר בשעה שדעתם של אחרים הוסחה והם נרדמו (ראה מתי כה:13-1). אנחנו אכן יכולים לבלות את נעורינו מוסחי דעת, לרחף מעל פני השטח של החיים, להיות חצי-ישנים, לא להיות מסוגלים לטפח מערכות יחסים משמעותיות או לחוות את הדברים העמוקים שבחיים. כך, אנחנו מכינים לעצמנו עתיד עלוב וחסר חשיבות. ולהפך, אנחנו יכולים לבלות את נעורינו בשאיפה לדברים יפים וגדולים וכך להכין לעצמנו עתיד מלא בחיים ובעושר פנימי.
20. אם איבדת את החיות הפנימית שלך, את החלומות שלך, את הלהט שלך, את החיוביות שלך או את הנדיבות שלך, ישוע עומד לפניך כפי שהוא עמד בעבר בפני בנה המת של האלמנה וכל כוח תחייתו קורא לך: "בָּחוּר, הֲרֵינִי אוֹמֵר לְךָ, קוּם!" (לוקס 7:14).
21. אין ספק שקטעים רבים אחרים מדבר האלוהים יכולים לסייע בהבנת השלב הזה בחייכם. אנחנו נעסוק בכמה מהם בפרקים הבאים.

פרק שני: ישוע, צעיר לנצח

22. ישוע הוא "צעיר בין צעירים כדי להיות דוגמה ומופת לצעירים ולהקדיש אותם לאדון".[3] מסיבה זו, הסינודוס אמר ש"הנעורים הם שלב מקורי ועוצמתי בחיים שגם ישוע חווה ובכך שחווה אותם – קידש אותו".[4]

נעוריו של ישוע
23. האדון "העניק לנו את רוחו" (ראה מתי כז:50) על הצלב והוא עשה זאת כשהיה בן קצת יותר משלושים (ראה לוקס ג:23). חשוב להבין שישוע היה צעיר. הוא העניק את חייו כשהוא היה - במונחים של ימינו – בוגר צעיר. הוא החל את שליחותו הפומבית בשיא אונו וחייו, וכך "אוֹר נָגַהּ" (מתי ד:16) עלינו והאיר בשיא אורו כשהוא הקריב את חייו עד תום. הסוף הזה לא קרה במקרה; אדרבה – כל שנות נעוריו, כל רגע בהם, היה הכנה לכך. "כל רגע בחייו של ישוע היה אות לרז שלו";[5] אכן, "כל חייו של המשיח הם רז הגאולה".[6]
24. הבשורה לא מספרת לנו דבר אודות ילדותו של ישוע, אבל היא מתארת כמה אירועים משנות ההתבגרות והנעורים שלו. מתי מממקם את שנות הנעורים של ישוע בין שני אירועים: חזרת משפחתו לנצרת לאחר הגלות וטבילתו של ישוע בנהר הירדן בתחילת שליחותו הפומבית. בפעם האחרונה בה אנו רואים את ישוע הילד, הוא פליט עולל במצרים (ראה מתי ב:15-14) ששב חזרה למולדתו בנצרת (ראה מתי ב:23-19). בפעם הראשונה בה אנו רואים את הישוע המבוגר הצעיר, הוא עומד בין ההמון על גדת נהר הירדן כדי להיטבל על ידי יוחנן המטביל, קרוב משפחתו, ממש כמו כל אחד אחר מבני עמו (ראה מתי ג:17-13).
25. טבילתו של ישוע לא דמתה לטבילה שלנו, שמקבלת אותנו אל חיי חסד, אלא הקדשה שקדמה לשליחות הגדולה של חייו. ספר הבשורה מספר לנו שבטבילתו, האב שמח והתרצה: "אַתָּה בְּנִי אֲהוּבִי" (לוקס ג:22). ישוע הופיע מיד מלא ברוח הקודש ונתן לה להוביל אותו למדבר. שם, הוא התכונן לצאת לדרוש ולחולל ניסים, להביא חירות ומרפא (ראה לוקס ד:14-1). כל צעיר שחש קריאה לשליחות בעולם הזה מוזמן להקשיב לאב, שאומר ללב ליבו את אותן המילים: "אתה בני אהובי\את בתי אהובתי".
26. בין שני התיאורים הללו [של הבריחה למצרים והטבילה], אנחנו מוצאים תיאור אחר, אירוע שקרה כשישוע היה נער מתבגר: הוא היה בדרכו חזרה לנצרת יחד עם הוריו. לאחר שהלך לאיבוד הם מצאו אותו בבית המקדש (ראה לוקס ב:51-41). לאחר מכן אנחנו קוראים שהוא "נִכְנָע לְמָרוּתָם" (ראה לוק ב:51); הוא לא התכחש למשפחתו. לוקס מוסיף שישוע "הוֹסִיף לִגְדֹּל בְּחָכְמָה וּבְקוֹמָה וּבְחֵן לִפְנֵי אֱלֹהִים וּבְנֵי אָדָם" (ראה לוקס ב:52). בקצרה, זה היה זמן של הכנות, שבו ישוע פיתח את מערכת היחסים שלו עם האב ועם הזולת. הקדוש יוחנן פאולוס השני הסביר שהוא לא רק גדל מבחינה גופנית, אלא ש"הייתה בישוע גם צמיחה רוחנית", מכיוון ש"מלוא החסד שבישוע תאם לגיל שלו: הוא תמיד היה מלא, אך מלאות שגדלה בהתאם לגילו".[7]
27. לפי מה שספרי הבשורה מספרים לנו, ניתן לומר שישוע, בשנות נעוריו, "התאמן", התכונן למלא את תכנית האב. שנות הנעורים שלו הכווינו אותו לדרך אל אותה שליחות נשגבת.
28. בשנות הנעורים שלו, מערכת היחסים של ישוע עם האב הייתה מערכת יחסים של בן אהוב. מכיוון שהוא נמשך אחר קולו של האב, הוא הקדיש את עצמו לענייני האב בשנות התבגרותו: "הַאִם לֹא יְדַעְתֶּם כִּי עָלַי לִהְיוֹת בַּאֲשֶׁר לְאָבִי?" (לוקס ב:49). אף על פי כן, אין לחשוב שישוע היה נער מתבודד או ממוקד בעצמו. הוא קיים מערכות יחסים של צעיר שהשתתף לגמרי בחיי משפחתו ועמו. הוא למד את מלאכת אביו וירש את מקומו בסדנת הנגרות. בשלב מסוים בספר הבשורה הוא מכונה "בְּנוֹ שֶׁל הַנַּגָּר" (מתי יג:55) ובפעם אחרת פשוט "הַנַּגָּר" (מרקוס ו:3). הפרט הזה מראה שהוא היה עוד צעיר בעיר שיצר קשרים נורמטיביים עם הזולת. אף אחד לא התייחס אליו כאל אדם חריג או נבדל מאחרים. לכן, ברגע שישוע החל להטיף, אנשים לא בינו מהיכן נובעת חכמתו: "הַאִם הוּא לֹא בֶּן יוֹסֵף?" (לוקס ד:22).
29. למעשה, "ישוע לא גדל בתוך מערכת יחסים צרה וחונקת עם מרים ויוסף, אלא תקשר בחפץ לב עם המשפחה הרחבה, עם קרובי המשפחה של הוריו ועם חבריהם".[8] מכאן ניתן להבין מדוע, כשהוא שב ממסעו לירושלים, למרות שהם לא ראו אותו לאורך כל אותו היום, הוריו האמינו באופן טבעי שבתור ילד בן שתים-עשרה (ראה לוקס ב:42) הוא שוטט בחופשיות בין ההמון: "הוֹאִיל וְחָשְׁבוּ שֶׁהוּא נִמְצָא בַּשַּׁיָּרָה הָלְכוּ כִּבְרַת דֶּרֶךְ יוֹם אֶחָד וְחִפְּשׂוּהוּ בֵּין הַקְּרוֹבִים וְהַמַּכָּרִים" (לוקס ב:44). הם הניחו, וודאי, שישוע שם, מתערבב עם הקהל, מתבדח עם צעירים אחרים, מקשיב למבוגרים כשהם מספרים סיפורים ומשתתף בשמחה ובעצב של הקבוצה כולה. אכן, המילה היוונית שלוקס בוחר כדי לתאר את השיירה – synodia – מתייחסת בבירור לקהילה גדולה יותר, שהמשפחה המורחבת היא חלק ממנה ומשתתפת במסע שלה. הודות לאמון של הוריו, ישוע יכול היה לנוע בחופשיות וללמוד לצעוד יחד עם אחרים.

הנעורים שלו מלמדים אותנו
30. הצדדים הללו בחייו של ישוע יכולים להעניק השראה לכל הצעירים שמתפתחים ומתכוננים לקבל את השליחות בחייהם. התהליך כולל חיזוק של מערכת היחסים עם האב, מתוך תודעת שייכות למשפחה ולעם, ופתיחות לאפשרות שרוח הקודש תמלא אותם ותוביל אותם למלא את השליחות שאלוהים מעניק, למלא את הקריאה האישית שלהם. אסור להתעלם מאף אחד מהצדדים הללו בעבודה הפסטורלית עם צעירים, פן ניצור חלילה תכניות שמבודדות את הצעירים ממשפחותיהם ומהקהילה הרחבה, או פן נהפוך אותם למעין נבחרת עלית שמבודדת מכל תקשורת חיצונית. אדרבה, אנחנו זקוקים לתכניות שיכולות לחזק אותם, ללוות אותם ולדחוף אותם למפגש עם הזולת, למעורבות בשירות ברוחב לב, לשליחות.
31. צעירים, ישוע לא מלמד אתכם מרחוק ומבחוץ, אלא מתוך לב ליבם של נעוריכם, נעורים שהוא חולק אתכם. חשוב שתחשבו על ישוע הצעיר כפי שהוא מוצג בספרי הבשורה, שכן הוא באמת היה אחד מכם, והוא חולק דברים רבים עם לבבותיכם הצעירים. אנחנו רואים זאת, לדוגמה, בכך ש"ישוע בטח באב ללא סייג; הוא פיתח קשרי חברות עם תלמידיו, ואפילו ברגעי משבר הוא נותר נאמן להם. הוא הפגין חמלה עמוקה לחלשים, בייחוד לעניים, לחולים, לחוטאים ולדחויים. הוא אזר אומץ לעמוד בפני הסמכויות הדתיות והפוליטיות של זמנו; הוא חווה אי-הבנה ודחייה; הוא חווה את הפחד בפני הסבל והפגין חולשה בייסוריו. הוא הביט אל העתיד, הפקיד עצמו בידיו הבטוחות של האב בכוחה של הרוח. בישוע, כל הצעירים יכולים לראות את עצמם".[9]
32. מצד שני, ישוע קם לתחיה ורוצה שנשתתף בחיים החדשים של התחייה מן המתים. הוא הנעורים האמתיים של עולם שהזדקן, נעורים של יקום שמחכה "כִּבְצִירֵי לֵדָה" (רומים ח:22) להתעטף באורו ולחיות את חייו. כשהוא לצידנו, אנחנו יכולים לשתות מהמעיין האמתי שמחייה את כל חלומותינו, פעולותינו, הרעיונות הגדולים שלנו ומאיץ בנו להכריז בפומבי את מה שמעניק ערך אמתי לחיים. שתי תמונות מעניינות בספר הבשורה על מרקוס מראות לנו שאלו שקמו עם המשיח נקראים לחיות צעירים לנצח. במהלך ייסוריו של האדון, אנו רואים בחור צעיר שרצה ללכת בעקבות ישוע, אך ברח ממנו עירום מרוב פחד (ראה מרקוס יד:51-52); לא היה לו אומץ להמר על הכול וללכת בעקבות האדון. אך בקבר הריק אנו רואים בחור צעיר נוסף, "לָבוּשׁ גְּלִימָה לְבָנָה" (מרקוס טז:5), שמספר לנשים שאין להן ממה לפחד ומכריז להן את שמחת התחייה (ראה מרקוס טז:7-6).
33. האדון קורא לנו להדליק כוכבים בלילותיהם של צעירים אחרים. הוא מבקש מכם להביט בכובים האמתיים, בכל אותם אותות מגוונים שבאמצעותם הוא מנחה אתכם בדרך, ולחקות את החקלאי שמביט בכוכבים טרם זריעת השדה. אלוהים מדליק כוכבים כדי לעזור לנו להמשיך ללכת: "וְהַכּוֹכָבִים בְּמִשְׁמְרוֹתָם יָאִירוּ וְיָשִׂישׂוּ יִקְרָא לָהֶם וְיֹאמְרוּ הִנֵּנוּ" (ברוך ג:35-34). המשיח עצמו הוא אור התקווה הגדולה שלנו, הוא מנחה אותנו לאורך הלילה, שכן הוא "כּוֹכַב נֹגַהּ הַשַּׁחַר" (התגלות כב:16).

הנעורים של הכנסייה
34. נעורים הם יותר מעוד תקופה; זהו מצב תודעתי. לכן, מוסד עתיק כמו הכנסייה עדיין יכול לחוות התחדשות וחזרה לנעורים שלו בנקודות שונות במהלך ההיסטוריה הארוכה שלו. אכן, ברגעים המכריעים ביותר בתולדותיה,הכנסייה שומעת קריאה לשוב בכל ליבה לאהבתה הראשונה. מועצת הוותיקן השניה הזכירה את האמת הזו והעירה ש"מכיוון שהיא נהנית מעושרה של היסטוריה ארוכה וחיה ומתקדמת אל עבר שלמות האדם בזמן והתכליות המוחלטות של ההיסטוריה והחיים, הכנסייה היא הנעורים האמתיים של העולם". בה תמיד ניתן לפגוש את המשיח "מלוום וחברם של הצעירים".[10]

כנסייה פתוחה להתחדשות
35. הבה נבקש מהאדון לשחרר את הכנסייה ממי שרוצה לבגר אותה, לכלוא אותה בעבר, לעצור אותה או לגרום לה לקפוא במקום. הבה נבקש ממנו גם לשחרר אותה מפיתוי נוסף: לחשוב שהיא צעירה מכיוון שהיא מקבלת ברצון את כל מה שהעולם מציע לה, מכיוון שהיא חושבת שהיא מתחדשת כשהיא מזניחה את המסר שלה ומתנהגת כמו כולם. לא! הכנסייה צעירה כשהיא עצמה, כשהיא מקבלת כל פעם מחדש את הכוח שנובע מדבר האלוהים, מהאאוקריסטיה, מנוכחותו היומיומית של המשיח ומכוח רוחו בחיינו. הכנסייה צעירה כשהיא מראה שהיא מסוגלת לשוב ללא הרף למקורותיה.
36. אין ספק, כחברים בכנסייה אל לנו להתבדל מאחרים. כולם צריכים לראות בנו חברים ושכנים, כמו השליחים ש"מָצְאוּ חֵן בְּעֵינֵי כָּל הָעָם" (מעשי השליחים ב:47; ראה ד:21, 33; ה:13). אולם, בה בעת, עלינו להעיז להיות שונים, להצביע על אידאלים שונים מאלו של העולם, להעיד על היופי - לרב אתה עושה יופיים של ואני חושבת שזה באמת הולם יותר את התרגום (ולא היופי של). של הנדיבות, השירות, הטהרה, ההתמדה, המחילה, הנאמנות לקריאה האישית שלנו, התפילה, רדיפת הצדק וטובת הכלל, אהבת העניים והחברות.
37. כנסיית המשיח תמיד עלולה להתפתות ולאבד את הלהט שלה, מכיוון שהיא כבר לא שומעת את האדון שקורא לה לקחת את הסיכון שבאמונה, להעניק את כל כולה מבלי להתחשב בסיכונים. היא עלולה להתפתות ולחפש בטחון שקרי, ששייך לעולם הזה. הצעירים יכולים לעזור לה להיות צעירה. הם יכולים למנוע ממנה שחיתות; הם יכולים לוודא שהיא צועדת קדימה, למנוע ממנה גאווה וכיתתיות, לסייע לה להיות ענייה יותר ולשאת עדות טובה יותר, לצדד בעניים ובדחויים, להילחם למען הצדק ולאפשר לעצמה לקבל בענווה אתגרים שונים. צעירים יכולים להעניק לכנסייה את היופי של הנעורים בכך שיחדשו את היכולת שלה "לשמוח בהתחלות חדשות, לתת מעצמה ללא-סייג, להתחדש ולצאת לקראת השגים גדולים יותר".[11]
38. על מי שכבר לא צעיר למצוא דרכים להתקרב לקולם ולדאגותיהם של הצעירים: "התכנסות ופגישה יוצרים את התנאים שבהם הכנסייה יכולה להפוך למקום של דיאלוג ומעניקים עדות לאחווה מְחַיָּה".[12] עלינו לפנות מקום לקולם של הצעירים כדי שהוא ישמע: "הקשבה מאפשרת חילופי מתנות מתוך הזדהות [...] בה בעת, היא מאפשרת להכריז בשורה שיכולה לגעת באמת בלב באופן משכנע ולשאת פרי לרוב".[13]

כנסייה קשובה לאותות העתים
39. למרות שעבור צעירים רבים "אלוהים", "דת" ו"כנסייה" הן מילים ריקות, "הם עדיין רגישים לדמותו של ישוע, כשהוא מוצג בצורה מושכת ואפקטיבית".[14] לכן, אסור לכנסייה לעסוק בעצמה יתר על המידה, אלא, מעל הכול, לשקף את ישוע המשיח. עליה להכיר בענווה בכך שדברים מוחשיים מסוימים צריכים להשתנות, ושכדי שהם ישתנו עליה להביא בחשבון את החזון אך גם את הביקורת של הצעירים.
40. הסינודוס הכיר בכך ש"מסיבות שונות ומגוונות, מספר רב של צעירים לא מבקש דבר מהכנסייה, מכיוון שהוא לא מוצא בה ערך לחייו. יש אף כאלו שמבקשים מפורשות להישאר לבדם, שכן הם רואים בנוכחותה של הכנסייה עניין מציק, אפילו מטרד של ממש. הבקשה הזו לא נובעת תמיד מסלידה לא-ביקורתית או אימפולסיבית. יכולות להיות לה סיבות רצינליות ומובנות: שערוריות מיניות וכלכליות; כוהנים חסרי-הכשרה להתמודדות אפקטיבית עם רגישויותיהם של צעירים; מחדלים בהכנת הדרשה ובהצגת דבר האלוהים; התפקיד הפאסיבי שמיועד לצעירים בקהילה הנוצרית; הקושי של הכנסייה להסביר את עיקרי האמונה והעמדות המוסריות שלה לחברה בזמננו".[15]
41. למרות שצעירים רבים שמחים לראות כנסייה ענווה אך בוטחת במתנותיה, כזו שמסוגלת לנסח ביקורת הוגנת ברוח של אחווה, אחרים רוצים כנסייה שמקשיבה יותר, שעושה יותר מלגנות את העולם ותו לא. הם לא רוצים לראות כנסייה שתקנית שמפחדת לדבר, אך גם לא כזו שנאבקת באובססיביות וללא-הרף סביב שניים או שלושה נושאים. כדי לזכות באמונם של צעירים,לעתים עליה לזכור את הענווה שלה, להכיר בכך שמה שאחרים אומרים יכול להאיר אור שיסייע להבין טוב יותר את הבשורה. כנסייה שתמיד מתגוננת, שמאבדת את הענווה שלה ומפסיקה להקשיב לאחרים, שלא מותירה מקום לשאלות, מאבדת את הצעירים שלה והופכת למוזיאון. אם כך, איך היא תוכל להגיב לחלומותיהם של צעירים? אפילו אם יש לה את אמת הבשורה, אין די בכך כדי להבטיח שהיא הבינה אותה לגמרי. אדרבה – היא נקראת להמשיך ולהעמיק בהבנתה את האוצר האינסופי הזה.[16]
42. לדוגמה, כנסייה מבוהלת וקשורה מידי למבנים הארגוניים שלה, יכולה לבקר ללא הבחנה מאמצים להגן על זכויות האישה ולהצביע ללא הרף על הסכנות והטעויות האפשריות שגלומות באותם המאמצים. לעומת זאת, כנסייה חיה יכולה להקשיב לדרישות הלגיטימיות של אותן נשים, ששואפות לצדק ולשוויון גדולים יותר. כנסייה חיה יכולה להתבונן בהיסטוריה ולזהות בה מידה רבה של סמכותנות גברית, שליטה, צורות שונות של שעבוד, אלימות גופנית ומינית. מנקודת המבט הזו, היא יכולה לתמוך בקריאה לכבד את זכויות הנשים ולתמוך, מתוך עמדה משכנעת, בהדדיות גדולה יותר בין גברים לנשים, וזאת מבלי להסכים לכל דבר שכל קבוצה פמיניסטית מציעה. בהתאם לקוים הכלליים הללו, הסינודוס רצה לחדש את המחויבות של הכנסייה להתנגד "לכל אפליה ואלימות על רקע מיני".[17] זוהי תגובה של כנסייה שעודה חיה, שמתמודדת עם האתגרים שהצעירים מציבים בפניה ברגישותם ומומרצת מהם.

מרים, הצעירה מנצרת
43. מרים זוהרת בלב ליבה של הכנסייה. היא הדוגמה המושלמת לכנסייה צעירה שרוצה ללכת בעקבות המשיח בלהט ובציות. היא קיבלה את בשורת המלאך כשהיא הייתה צעירה מאד, אבל היא גם לא חששה לשאול שאלות (ראה לוקס א:34). בלב ובנפש פתוחים, היא ענתה: "הִנְנִי שִׁפְחַת אֲדֹנָי, יְהִי לִי כִּדְבָרֶךָ" (לוקס א:38).
44. "אנחנו עדיין נדהמים מהכוח של ה'כן' של מרים, הכוח שבאותן מילים, 'יהי לי כדברך', שהיא אמרה למלאך. זו לא הייתה קבלה פאסיבית ואדישה, 'כן' בחצי-פה: 'בואו ניתן לזה הזדמנות ונראה מה קורה'. מרים לא הכירה את המילים 'נחכה ונראה מה קורה'. היא הייתה נחושה; היא ידעה מה מונח על הכף ואמרה 'כן' מבלי לחשוב פעמיים. ה'כן' שלה הוא 'כן' של מישהי שמוכנה להתחייב, מישהי שמוכנה להסתכן, מישהי שמוכנה להמר על כל מה שיש לה, ללא בטחון נוסף מלבד הידיעה הוודאית שהיא נושאת בתוכה הבטחה. לכן אני שואל כל אחד ואחת מכם: האם אתם רואים שאתם נושאים הבטחה? איזו הבטחה נמצאת בליבי שאני יכול לשאת? השליחות של מרים תהיה וודאי קשה, אך האתגרים שמצפים לה לא גרמו לה לומר 'לא'. ברור שדברים יכולים להסתבך, אבל לא כפי שהם מסתבכים כשהפחדנות מדברים עמומים או לא בטוחים משתקת אותנו. מרים לא חיפשה חברת ביטוח! היא לקחה סיכון, ולכן היא אישה חזקה, היא 'משפיעה', היא 'משפיעה' מכוח האלוהים. ה'כן' שלה והרצון שלה לשרת התגברו על כל ספק או קושי".[18]
45. ללא התחמקויות או אשליות, "היא ליוותה את ייסורי בנה; היא תמכה בו במבטה והגנה עליו בליבה. היא השתתפה ביסוריו, אך לא נכנעה להם. היא הייתה אשת חיל שאמרה 'כן', שגם עכשיו תומכת, מלווה, מגינה ומחבקת. היא השומרת הגדולה מכל של התקווה. ממנה אנחנו לומדים לומר 'כן' בסבלנות עיקשית של מי שמוכנים, מבלי להתעייף, להתחיל כל פעם מחדש".[19]
46. מרים הייתה אישה צעירה שליבה הוצף שמחה (ראה לוקס א:47), עינייה שיקפו את אור רוח הקודש, הביטו בחיים באמונה ושמרו את כל הדברים בליבה ספוג הנעורים (ראה לוקס ב:19, 51). היא הייתה אנרגטית, היא הייתה מוכנה לצאת ברגע בו אחייניתה הזדקקה לה. היא לא חשבה על התכניות שלה, אלא קמה "וּמִהֲרָה לָלֶכֶת" (לוקס א:39).
47. כשבנה הקטן נזקק להגנה, מרים יצאה יחד עם יוסף אל ארץ רחוקה (ראה מתי ב:14-13). היא גם הצטרפה לתלמידים בציפייה למתן רוח הקודש (ראה מעשי השליחים א:14). הכנסייה הצעירה נולדה בנוכחותה, כשהשליחים יצאו להוליד עולם חדש (ראה מעשי השליחים ב:11-4).
48. היום, מרים היא אמא שמשגיחה על כולנו, ילדיה, במסע חיינו. ילדים שלא פעם מתעייפים וזקוקים לעזרה, מפחדים שאור התקווה יכבה. הרי זהו רצוננו: שאור התקווה לא יכבה. מרים אימנו מביטה בעם הזה – עם של עוברי אורח – עם צעיר שהיא אוהבת, שמחפש אותה בדממה של ליבו, בתוך כל הרעש, הפטפוטים וההסחות שבמסע. תחת מבטה של אימנו, רק לדממה של התקווה יש מקום. כך מרים מאירה מחדש את הנעורים שלנו.

קדושים צעירים
49. ליבה של הכנסייה מלא גם בקדושים צעירים שהקדישו את חייהם למשיח, רבים מתוכם אף מתו למען שמו. הם היו השתקפויות יקרות ערך של המשיח הצעיר. העדות המאירה שלהם מעודדת אותנו ומעוררת אותנו מתרדמתנו. הסינודוס הצביע על כך ש"קדושים צעירים רבים אפשרו לנעורים לזרוח בכל יופיים, והם היו נביאי-אמת של שינוי בזמנם. הדוגמה הזאת מלמדת אותנו על כוחם של הצעירים כשהם פתוחים למפגש עם המשיח".[20]
50. "דרך קדושתם של הצעירים, הכנסייה יכולה לחדש את הלהט הרוחני ואת הכוח השליחי שלה. שמן הקדושה שמופק מחייהם הטובים של צעירים רבים כל כך יכול לרפא את פצעי הכנסייה והעולם. הוא יכול להשיב אותנו אל אותה אהבה מלאה שאליה נקראנו מאז ומתמיד: קדושים צעירים יכולים להעניק לנו השראה לחזור לאהבתנו הראשונה (ראה התגלות ב:4)".[21] יש קדושים שמעולם לא זכו להתבגר, אך הם הראו לנו שיש דרך אחרת לבלות את גיל הנעורים. הבה ניזכר בכמה מאלו שחיו חיי קדושה, כל אחד בדרכו או בדרכה, בתקופות שונות במהלך ההיסטוריה.
51. במאה השלישית לספירה, סבסטיאנוס הקדוש היה מפקד צעיר במשמר הקיסר. מסופר שהוא דיבר ללא-הרף על המשיח וניסה להביא את חבריו אל הנצרות. הוא עשה זאת בעוצמה כזו, עד שפקדו עליו להתכחש לאמונתו. מכיוון שהוא סרב, ירו עליו חיצים. אך הוא שרד והמשיך לבשר את המשיח ללא פחד. לבסוף, סבסטיאנוס הוצא להורג במלקות שוט.
52. עוד כשהיה צעיר ומלא בחלומות גדולים, פרנציסקוס הקדוש מאסיזי שמע את קריאתו של ישוע להיות עני כמוהו ולשקם את הכנסייה בעדותו. הוא התחכש בשמחה לכל רכושו, ועכשיו הוא הקדוש של האחווה העולמית; הוא אח לכולם. הוא שיבח את האדון דרך כל מה שהוא ברא. פרנציסקוס נפטר בשנת 1226.
53. ז'אן ד'ארק הקדושה נולדה בשנת 1412. היא הייתה איכרה צעירה, שלמרות נעוריה נלחמה כדי להגן על צרפת מפולשים. התנהגותה, פעולותיה ודרך חייה באמונה לא הובנו כהלכה. היא הועלתה על המוקד לשריפה.
54. המבורך אנדרו פו יין היה נער וויטנאמי צעיר מהמאה השבע עשרה. הוא לימד את האמונה וסייע למבשרים. הוא נכלא בשל אמונתו, ומכיוון שסירב להתכחש אליה, נהרג. אנדרו מת כשעל שפתיו שמו של ישוע.
55. באותה המאה, קטרי טקקוויתה הקדושה, ילידה אמריקנית, נרדפה בשל אמונתה והלכה לבדה מעל לשלוש-מאות קילומטרים במדבר כדי להינצל. קטרי הקדישה עצמה לאלוהים ומילותיה האחרונות היו: "ישוע, אני אוהבת אותך!".
56. דומניקו סאביו הקדוש הקדיש את כל ייסוריו למרים. כשג'ובאני בוסקו הקדוש לימד אותו שבקדושה יש שמחה מתמדת, הוא פתח את דלתות ליבו לאושר מדבק. הוא רצה להיות בקרבת הנטושים והחולים ביותר מבין הצעירים. דומניקו מת בשנת 1857, בגיל ארבע עשרה בלבד, ומילותיו האחרונות היו: "איזה דבר נפלא אני חווה!".
57. תרז הקדושה של ישוע העולל נולדה בשנת 1873. בגיל חמש עשרה, לאחר שהתמודדה עם קשיים רבים, היא הצליחה להיכנס למנזר של האחיות הכרמליטיות. תרז חייה בצנעה, בטחה באהבת האדון והייתה נחושה להצית בתפילותיה את אש האהבה בלב הכנסייה כולה.
58. המבורך כפרינו נאמוקורה היה נער ארגנטינאי, בנו של ראש שבט ילדי מרוחק. הוא הפך לפרח כהונה סלזיאני, מלא ברצון לשוב לשבט שלו כדי להביא את ישוע המשיח עד אליו. קפרינו מת בשנת 1905.
59. המבורך איזודור באקאניה היה מאמין מקונגו שהעיד על אמונתו. הוא סבל מעינויים ארוכים לאחר שהציע את האמונה הנוצרית לצעירים אחרים. לאחר שהוא סלח למוציאיו להורג, איזודור מת בשנת 1909.
60. המבורך פייר ג'ורגיו פראסאטי, שמת בשנת 1925, "היה צעיר מלא שמחה שסחפה את כולם, שמחה שהתגברה על קשיים רבים בחייו".[22] פייר ג'ורג'יו אמר שהוא רוצה להחזיר לאחרים את אהבת ישוע שהוא קיבל באאוקריסטיה בביקור העניים ובעזרה להם.
61. מרסל קאלו המבורך היה צרפתי צעיר שמת בשנת 1945. מרסל נכלא במחנה ריכוז באוסטריה, בו הוא חיזק את אמונתם של האסירים האחרים במהלך עבודות הפרך.
62. המבורכת הצעירה קיארה באדאנו, שמתה בשנת 1990, "גילתה בחייה כיצד הכאב יכוללהשתנות בכוח האהבה [...] המפתח לשלום ולשמחה שלה היה הבטחון המלא שלה באדון ובקבלת המחלה שלה כביטוי מסתורי לרצונו עבורה ועבור אחרים".[23]
63. יהי רצון שצעירים אלה ואחרים, שאולי חיו את הבשורה במלואה בשקט ובהסתר, יתפללו בעד הכנסייה, כדי שהיא תוכל להיות מלאת שמחה, אמיצה, ומחויבת לצעירים, שיכולים להביא לעולם עדויות לקדושה.

פרק שלישי: אתה ה"עכשיו" של אלוהים

64. לאחר התבוננות קצרה בדבר האלוהים, אנחנו כבר לא יכולים לומר שהצעירים הם רק העתיד של עולמנו. הם הווה שלו; אפילו עכשיו הם מסייעים להעשיר אותו. צעירים הם כבר לא ילדים. הם נמצאים בשלב בחייהם בו הם מתחילים לקבל על עצמם מספר תחומי אחריות, חולקים יחד עם המבוגרים את טיפוח חיי המשפחה, החברה והכנסייה. אך הזמנים משתנים ואנחנו שואלים: מי הם באמת הצעירים של ימינו? מה קורה בחייהם?

במונחים חיוביים
65. הסינדוס הכיר בכך שחברי הכנסייה לא תמיד הולכים בעקבות ישוע. במקום להקשיב לצעירים בתשומת לב, "לעתים קרובות מידי, יש נטייה לספק תשובות מוכנות מראש ופתרונות מקובעים, מבלי לאפשר לשאלות אמתיות לצוף ומבלי להתמודד עם האתגרים שהן מציבות".[24] אולם, ברגע שהכנסייה זונחת את עיסוקיה הצרים ומאזינה בקשב לצעירים, האמפתיה הזו מעשירה אותה, שכן "היא מאפשרת לצעירים להעלות את תרומתם לקהילה, לסייע לה לסגל רגישויות חדשות ולעסוק בשאלות חדשות".[25]
66. אנחנו, המבוגרים, עשוים לעתים קרובות להיכנע לפיתוי ולחזור שוב ושוב על כל הבעיות והכשלונות של הצעירים בימינו. אולי יש מי שמעריכים את המומחיות שלכאורה רכשנו במניית קשיים וסכנות. אבל מה היא התוצאה של הגישה הזו? מרחק גדול יותר, פחות קרבה, פחות עזרה הדדית.
67. לכל מי שנקרא להיות הורה, רועה או מדריך של צעירים צריכה להיות ראיה רעננה, שמוקירה את השלהבת הקטנה שממשיכה לבעור, את אותו קנה רצוץ שלא נשבר (ראה ישעיה מב:3), את אותה יכולת לראות פתח במקום בו אחרים רואים רק קירות, לזהות הזדמנויות במקום בו אחרים רואים רק סכנה. זוהי ההסתכלות של אלוהים האב: הוא מעריך ומטפח את זרעי הטוב שנזרעים בלבבות הצעירים. לכן, יש לראות בליבו של כל צעיר "אדמת קודש" שנושאת זרעים לחיי האלוהים, ולפני שאנו נכנסים אליה, עלינו "להשיל את נעלינו מעל רגלינו", כדי להתקרב ולחדור לעומקו של הרז הזה.

דרכים רבות להיות צעיר
68. אנחנו יכולים לנסות לצייר את דיוקנם של הצעירים בימינו, אך לפני כן, אני רוצה להזכיר את דבריהם של אבות הסינודוס, שהעירו ש"הרכב הסינודוס הבליט את נוכחותם ותרומתם של אזורים שונים רבים ברחבי תבל, והדגיש את היופי שבהיותנו כנסייה אוניברסלית. למרות שהגלובליזציה מתרחבת, אבות הסינודוס רצו שהתרבויות וההקשרים המגוונים יודגשו כראוי, גם כשהם מתקיימים בתוך אותה המדינה עצמה. העולמות של 'הנוער' בימינו כה רבים, עד שבמדינות מסוימות נוטים לדבר על סוגים שונים של צעירים. קבוצת הגילאים בה עסק הסינודוס (29-16) איננה קטגוריה אחידה אחת, אלא מורכבת מקבוצות מובחנות, כל אחת עם חווית החיים שלה".[26]
69. גם מנקודת מבט דמוגרפית, במדינות מסוימות יש צעירים רבים, בעוד שבאחרות שיעורי הילודה נמוכים מאד. "גורם מבחין נוסף הוא היסטורי במהותו: יש מדינות ויבשות עם מסורת נוצרית עתיקה, שבתרבותן טבוע ולעולם לא ימחה זכרון שלא ניתן לבטל בהנף יד, בעוד שמדינות ויבשות אחרות מאופיינות במסורות דתיות אחרות, בהן הנצרות היא מיעוט – ולעתים מיעוט שהגיע לאחרונה. במקומות אחרים, קהילות נוצריות וצעירים שחברים בהן עומדים בפני רדיפות".[27] כמו כן, יש צורך להבחין בין צעירים "שיש להם גישה להזדמנויות ההולכות-וגדלות שמציעה הגלובליזציה, לבין אלו שחיים בשולי החברה או באזורים כפריים, מודרים ומושלכים לצדי הדרך".[28]
70. יש הבדלים אחרים רבים שלא ניתן יהיה לבחון כאן. בכל אופן, אני לא רואה צורך בניתוח מפורט של הצעירים של ימינו, חייהם וחוויותיהם. בה בעת, מכיוון שאינני רוצה להתעלם מהמציאות הזו, אסכם בקצרה כמה גורמים מעצבים שעלו מן הסינודוס ואחרים, שאליהם אני עצמי נחשפתי במהלך פגישותי עם צעירים.

כמה חוויות חיים של צעירים
71. הצעירים הם לא מושא לניתוח מופשט. אכן, אין "צעירים", יש רק אנשים צעירים, כל אחד עם מציאות החיים שלו או שלה. בעולמנו, שמשתנה ללא הרף, רבים מאותם חיים חשופים לסבל ולמניפולציות.

חיים בעולם במשבר
72. אבות הסינודוס הכירו בצער בעובדה ש"צעירים רבים חיים באזורי מלחמה וחווים אלימות באינספור צורות: חטיפות, סחיטות, פשע מאורגן, סחר בבני אדם, עבדות וניצול מיני, אונס בשעת מלחמה וכן הלאה. צעירים אחרים נאבקים, בשל אמונתם, למצוא מקום בחברה וסובלים סוגים שונים של רדיפות, אפילו רצח. צעירים רבים – בין אם בכפייה ובין אם בהעדר אפשרויות אחרות – מתקיימים מביצוע פשעים ומעשי אלימות: ילדים-חיילים, כנופיות חמושות, סחר בסמים, טרור וכן הלאה. האלימות הזו הורסת את חייהם של צעירים רבים. שימוש בחומרים אסורים והתמכרות, יחד עם אלימות ועוול הם חלק מהסיבות שבגינן צעירים נשלחים לכלא; תופעה שכיחה יותר בקרב קבוצות אתניות וחברתיות מסוימות".[29]
73. צעירים רבים נופלים בקסמיהן של אידיאולוגיות, משומשים ומנוצלים כבשר תותחים או ככוח התקפי כדי להחריב, להבעית וללעוג לאחרים. גרוע מכך, רבים מהם הופכים בסופו של דבר לאנשים אנוכיים, עוינים וחסרי אמון בזולת. במובן מסוים, הם טרף קל לאסטרטגיות גסות והרסניות של קבוצות פוליטיות או כוחות כלכליים.
74. "רבים אף יותר ברחבי תבל הם הצעירים שסובלים מצורות שונות של הדרה ודחייה חברתית מטעמים דתיים, אתניים או כלכליים. אל לנו לשכוח את מצבם הקשה של מתבגרים וצעירים שנכנסים להריון, את אסון ההפלה, את תפוצת ה-HIV, צורות שונות של התמכרות (סמים, הימורים, פורנוגרפיה וכן הלאה) ואת זעקתם של ילדי הרחוב, חסרי בית, משפחה או משאבים כלכליים".[30] כשמדובר בנשים, מצבים אלו כואבים וקשים כפליים.
75. ככנסיה, אסור לנו להקשות את ליבנו ולא-לבכות למול אסונותיהם של צעירינו. הלוואי שלעולם לא נתרגל אליהם, שכן כל מי שאינה מסוגלת לבכות – אינה יכולה להיות אמא. אנחנו רוצים לבכות חזק עד כדי כך שהחברה עצמה תעשה אמהית יותר, כך שבמקום להרוג, היא תוכל ללמוד ללדת, להפוך להבטחה של חיים חדשים. אנחנו בוכים כשאנחנו חושבים על כל אותם צעירים שכבר איבדו את חייהם בשל עוני ואלימות, ואנחנו דורשים מהחברה ללמוד להיות אם דואגת. הכאב כולו לא נרגע; הוא נותר על קנו, מכיוון שכבר לא ניתן להסתיר את המציאות הקשה הזאת. הדבר הנורא מכל שנוכל לעשות הוא לאמץ את רוח העולם הזה, שהפתרון שלה הוא פשוט להרדים את הצעירים במסרים אחרים, בהסחות דעת אחרות, בעיסוקים טפלים.
76. אולי "אלה מאתנו שחיים חיי נוחות מסוימים לא יודעים כיצד לבכות. יש אמיתות בחיים שניתן לראות רק בעיניים שטוהרו בדמעות. אני רוצה שכל אחד מכם ישאל את עצמו את השאלה הבאה: האם אני יכול לבכות? האם אני יכול לבכות כשאני רואה ילד גווע ברעב, תחת השפעת סמים או זרוק ברחוב, חסר בית, זוכה ליחס מתעלל או מנוצל כעבד בידי החברה? או שאולי הבכי שלי הוא רק בכיינות אנוכית של מי שבוכה כי הוא עצמו רוצה משהו אחר?"[31] נסו ללמוד לבכות עבור כל אותם הצעירים שאינם ברי-מזל כמוכם. בכי הוא גם ביטוי לרחמים ולחמלה. אם הדמעות לא זולגות, בקשו מהאדון להעניק לכם את החסד לבכות בשל סבלם של אחרים. כשתוכלו לבכות, רק אז תוכלו לסייע לזולת בכל לבבכם.
77. לעתים, הכאב שחווים צעירים מסוימים הוא קורע-לב, כאב כל כך עמוק, עד שאין מילים שיכולות לתאר אותו. הם יכולים לספר עד כמה הם סובלים, עד כמה קשה להם להמשיך בדרך, רק לאלוהים לבדו, שהרי הם לא סומכים על איש. אך באותה זעקה מיוסרת מהדהדים דבריו של ישוע: "אַשְׁרֵי הָאֲבֵלִים, כִּי הֵם יְנֻחָמוּ" (מתי ה:4). יש צעירים וצעירות שקיבלו עוז להמשיך בדרך מכיוון שהם שמעו את ההבטחה האלוהית הזו. יהי רצון שכל הצעירים שסובלים ירגישו את קרבתה של קהילה נוצרית שיכולה לשקף את המילים הללו במעשיה, בהארת הפנים שלה ובסיוע המוחשי שהיא מספקת.
78. בעלי השררה אכן מציעים סיוע כלשהו, אך לעתים קרובות הוא גובה מחיר יקר. במדינות עניות רבות, סיוע כלכלי שמגיע ממדינות עשירות מסוימות או מארגונים בינלאומיים תלוי בקבלתן של השקפות מערביות על מיניות, נישואים, חיים וצדק חברתי. הקולוניזציה האידיאולוגית הזו פוגעת בעיקר בצעירים. אנחנו גם רואים כיצד סוגים מסוימים של פרסום מלמדים את הצעירים לא להיות מרוצים לעולם ובכך תורמים לתרבות ה"חד-פעמי", שבה, בסופו של דבר, גם הצעירים מוצאים עצמם מושלכים בצד הדרך.
79. התרבות בימינו מנצלת את דמותם של הצעירים. היופי מתקשר למראה צעיר, לטיפולים קוסמטיים שמסתירים את פגעי הזמן. גופים צעירים מפורסמים ללא הרף כאמצעי לקידום מכירות. אידיאל היופי הוא נעורים, אך עלינו להבין שיש לכך קשר קלוש בלבד לצעירים אמתיים. העיקר הוא שהמבוגרים רוצים להיות צעירים בעצמם, ולא שהם מכבדים ואוהבים את הצעירים או דואגים להם.
80. צעירים מסוימים "רואים במסורות משפחתיות עניין דכאני, והם בורחים מהן מתוך דחף להשתתף בתרבות גלובאלית, שלעתים קרובות מותירה אותם חסרי כל עוגן. באזורים אחרים בעולם, לא רק שיש עימות בין-דורי בין צעירים למבוגרים, אלא גם ניכור הדדי של ממש. לעתים המבוגרים לא מצליחים – או שכלל לא מנסים – למסור הלאה את ערכי החיים הבסיסיים, או שהם עצמם מנסים לחקות את הצעירים, ובכך הופכים על ראשה את מערכת היחסים בין הדורות. כך, קיימת סכנה שמערכת היחסים בין הצעירים למבוגרים תישאר ברובד הרגשי בלבד ותחסר כל ממד חינוכי או תרבותי".[32] איזה נזק זה גורם לצעירים, אפילו אם יש מי שלא שמים לב לכך! הצעירים עצמם ציינו כמה זה מקשה למסור את האמונה "במדינות מסוימות ללא חופש דיבור, בהן נאסר על הצעירים לפקוד את הכנסייה".[33]

תשוקות, כאבים ואהבות
81. הצעירים מודעים לכך שלגוף ולמיניות חשיבות מכרעת בחייהם ובתהליך גיבוש הזהות שלהם. אך, בעולם שמפאר את המיניות ללא הרף, לא קל לשמור על יחסים בריאים עם הגוף ועל חיים רגשיים מאוזנים. מסיבות אלו ואחרות, מוסר מיני נוטה להיות מקור ל"אי-הבנות וניכור מהכנסייה, מכיוון שהיא נתפסת כמקום משפט ועונש". אף על פי כן, הצעירים מביעים גם "רצון ברור לדון בסוגיית השוני בין הזהות הגברית לנשית, ההדדיות שבין הגבר והאישה והומוסקסואליות".[34]
82. בימינו, "התפתחויות במדעים ובטכנולוגיות הביו-רפואיות השפיעו עמוקות על דימוי הגוף, מה שהוביל למחשבה שהוא פתוח לאינספור שינויים והתאמות. היכולת להתערב ברצף הדנ"א, האפשרות להחדיר מרכיבים מלאכותיים לארוגניזם (סייבורגים) והתפתחויות במדעי המוח, כל אלו הן משאב יקר, אך בה בעת הן מעלות סוגיות אנושיות ומוסריות רציניות".[35] הן גורמות לנו לשכוח שהחיים הם מתנה, ושאנחנו יצורים מוגבלים מטבענו, ברי-ניצול בידי אלו שמחזיקים בעוצמה טכנולוגית.[36] "יתר על כן, בחלק ממעגלי הצעירים, ישנה התלהבות גוברת מהתנהגות סיכונית כאמצעי לגילוי-עצמי, ישנו חיפוש אחר רגשות עזים ותשומת לב [...] המציאות הזו – אליה הצעירים חשופים – היא מכשול להתפתחותם המאוזנת לקראת בגרות".[37]
83. לא פעם הצעירים חווים גם תבוסות, אכזבות וזכרונות כאבים מנשוא. לעתים קרובות הם "כואבים את כשלונות העבר, את הרצונות שלא התממשו, את חוויות האפליה והעוול, את העדר האהבה והקבלה שהם חשים". גם אז "מדובר בפצעים מוסריים, בעול שגיאות העבר, בתחושת אשמה שנובעת מטעויות שנעשו".[38] ישוע מגלה את נוכחותו בין כל הצלבים הללו שהצעירים נושאים. הוא מציע להם את ידידותו, את הנחמה שלו ואת הליווי המרפא שלו. הכנסייה רוצה להיות כלי שלו בדרך לריפוי פנימי ולשלום הלב.
84. בצעירים מסוימים אפשר למצוא את התשוקה לאלוהים, אבל היא עדיין מעומעמת ורחוקה מידע אודות התגלותו. בצערים אחרים ניתן למצוא אחווה אנושית אידיאלית, דבר שאין להקל בו ראש. רבים מהם רוצים בכנות לפתח את כישוריהם כדי לתרום במשהו לעולם. באחדים, אנחנו מוצאים רגישות אמנותית מיוחדת, או כמיהה להרמוניה עם הטבע. באחרים, ניתן למצוא צורך משמעותי יותר בתקשורת. ברבים מהם אנו מוצאים תשוקה עמוקה לחיות אחרת. בכל האמור לעיל ניתן למצוא נקודות מוצא, משאבים פנימיים שפתוחים למילה של מרץ, חכמה או עידוד.
85. הסינודוס עסק בעיקר בשלושה מוקדים בעלי חשיבות עליונה. כאן ארצה לצטט את מסכנותיו, ובה בעת להכיר בכך שהן קוראות לניתוח מעמיק יותר ולפיתוח תשובות מותאמות ויעילות יותר.

הסביבה הדיגיטלית
86. "הסביבה הדיגיטלית היא מאפיין של העולם בימינו. חלקים רחבים מהאנושות שקועים בה באופן יומיומי ומתמשך. לא מדובר עוד ב'שימוש' באמצעי תקשורת, אלא בחיים בתרבות דיגיטלית מאד, מה שמשפיע על מושגים כמו זמן ומרחב, על ההבנה-העצמית שלנו, על הבנתנו את הזולת ואת העולם, על היכולת לתקשר, ללמוד, לעבד מידע ולהיכנס למערכות יחסים עם הזולת. גישה כלפי המציאות שמעדיפה דימויים ויזואליים על פני האזנה או קריאה השפיעה על האופן שבו אנשים לומדים ומפתחים את החוש הביקורתי שלהם".[39]
87. האינטרנט והרשתות החברתיות יצרו דרך חדשה לתקשר וליצור קשרים. הם "מרחב ציבורי שבו הצעירים מבלים זמן רב ופוגשים זה את זה בקלות, למרות שלא לכולם גישה שווה אליו, בייחוד באזורים מסוימים בעולם. הוא מספק הזדמנות יוצאת מן הכלל לקיום דיאלוג, מפגש וחילופים בין אנשים, כמו גם גישה למידע וידע. כמו כן, העולם הדיגיטלי הוא עולם של מעורבות חברתית ופוליטית, שמאפשר הגנה יעילה על הפגיעים ביותר ומפרסם ברבים הפרות של זכויותיהם. במדינות רבות, האינטרנט והרשתות החברתיות הם כבר עכשיו אמצעי מוכח להגיע לצעירים ולערב אותם, בין היתר גם ביוזמות ובפעילויות פסטורליות".[40]
88. אולם, כדי להבין את התופעה כולה, עלינו להכיר בכך שכמו בכל מציאות אנושית, ישנם פגמים ומגבלות. הבלבול בין תקשורת לבין קשר וירטואלי בלבד איננו בריא. אכן, "הסביבה הדיגיטלית היא סביבה של בדידות, מניפולציה, ניצול ואלימות, עד כדי הגעה למקרי קיצון ב'רשת האפלה'. אמצעי מדיה דיגיטליים יכולים לחשוף אנשים להתמכרויות, בידוד ואובדן קשר הדרגתי עם המציאות ובכך לחסום התפתחויות של קשרים בינאישיים אמתיים. צורות חדשות של אילמות מתפשטות ברחבי המדיה החברתית, לדוגמה – בריונות רשת. האינטרנט הוא גם ממשק להפצת פורנוגרפיה וניצול לשם מטרות מיניות או באמצעות משחקי הימורים".[41]
89. אסור לשכוח ש"בעולם הדיגיטלי פועלים אנשים בעלי אינטרסים כלכליים אדירים, כאלה שבבעלותם אמצעי שליטה עדינים אך גם פולשניים, שיוצרים מנגנונים למניפולציה על התודעה ועל תהליכים דמוקרטיים. אופני הפעולה של רבים מהממשקים הללו מעדיפים, בסופו של דבר, מפגש בין אנשים שחושבים באופנים זהים, ובכך הם מגנים עליהם מוויכוח. המעגלים הסגורים הללו מאפשרים התפשטות של 'פייק-ניוז' ומידע שגוי, הם מלבים דעות קדומות ושנאה. תפוצת ה'פייק-ניוז' היא ביטוי לתרבות שאיבדה את תחושת האמת שלה ומערבבת את העובדות ככל העולה על רוחה כדי להתאים אותן לאינטרסים של אנשים פרטיים. שמם הטוב של בני אדם נמצא בסכנה בשל משפטי שדה שנערכים ברשת. הכנסייה ורועיה לא פטורים מתופעה זו".[42]
90. מסמך שנוסח לקראת הסינודוס בידי שלוש מאת צעירים מרחבי העולם הצביע על כך ש"מערכות יחסים ברשת יכולות להפוך לבלתי-אנושיות. מרחבים דיגיטליים מעוורים אותנו לפגיעות של האדם האחר ומונעים מאתנו חשבון נפש כלפי עצמנו. בעיות כמו פורנוגרפיה מעוותות את תפישת המיניות האנושית של הצעיר. כשנעשה שימוש שכזה בטכנולוגיה, נוצרת מציאות מקבילה ואשלייתית שמתעלמת מכבוד האדם".[43] עבור רבים, היטמעות בעולם הוירטואלי הובילה למעין "הגירה דיגיטלית", שכוללת נטישה של משפחותיהם, הערכים התרבותיים והדתיים שלהם וכניסה לעולם של בדידות והמצאה-עצמית. בסופו של דבר הם חשים מחוסרי-שורשים, למרות שהם נותרים במקום אחד ויחיד. חייהם החדשים והשופעים של הצעירים, שרוצים לגבש את אישיותם, עומדים היום בפני אתגר חדש: לתקשר עם עולם אמתי ודיגיטלי שאליו הם נכנסים לבדם, כאילו הם דורכים לראשונה על יבשת לא מוכרת. הצעירים בימינו הם הראשונים אי פעם שנדרשים לבצע את השילוב בין האישי, הייחודי לתרבות המקומית והגלובלי. משמעות הדבר היא שעליהם למצוא דרך לעבור ממגע וירטואלי לתקשורת בריאה וטובה.

המהגרים הם תמצית זמננו
91. איך נוכל שלא לחשוב על כל אותם צעירים שמושפעים מגלי ההגירה? "כשמסתכלים עליה כתופעה עולמית, ההגירה היא עניין מבני, ולא מצב חירום חולף. היא עשויה להתרחש בתוך מדינה אחת עצמה או בין שתי מדינות. הכנסייה דואגת במיוחד לאלה שבורחים מאימת המלחמה, האלימות, הרדיפה הפוליטית והדתית, מאסונות טבע – ביניהם אלו שנגרמו בשל שינויי האקלים – ומעוני קיצוני. רבים מהמהגרים צעירים. ככלל, הם מחפשים הזדמנויות עבור עצמם ועבור משפחותיהם. הם חולמים על עתיד טוב יותר והם רוצים ליצור את התנאים כדי להגשים אותו".[44] מהגרים "מזכירים לנו היבט בסיסי באמונתנו – שאנחנו 'זָרִים וְגוֹלִים [...] בָּאָרֶץ'" (עברים יא:13)".[45]
92. מהגרים אחרים "נמשכים אחר תרבות המערב, לעתים מתוך ציפיות לא מציאותיות שמעמידות אותם מול אכזבה עמוקה. סוחרי אדם חסרי עקבות, שלעתים קרובות קשורים לקרטלי סמים או כלי נשק, מנצלים את חולשתם של המהגרים, שלעתים קרובות מידי חווים אלימות, סחר בבני אדם, פגיעה נפשית או גופנית וייסורים רבים מספור במסעם. כמו כן, אסור לנו להתעלם גם מהמצב הפגיע הייחודי למהגרים קטינים ללא ליווי, או ממצבם של מי שנאלץ לבלות שנים במחנות פליטים, או ממי שלכוד במשך זמן רב במדינות מעבר, ללא יכולת ללמוד או להשתמש בכישוריו. במדינות מארחות מסוימות ההגירה מעוררת פחד ודאגה, שלעתים קרובות מלובות עבור מטרות פוליטיות. הדבר עשוי להוביל לגישה שונאת-זרים בה אנשים מסתגרים בתוך עצמם – יש להתמודד עם כך ללא משוא פנים".[46]
93. "מהגרים צעירים נפרדים ממולדתם, ולעתים קרובות נעקרים בפרידה זו גם משורשיהם התרבותיים והדתיים. ההתפוררות חודרת גם לקהילות שהם מותירים מאחור, שמאבדות את היסודות החיוניים והיוזמים ביותר שבהן, וגם למשפחות, בייחוד כשהורה אחד או יותר מהגר והילדים נותרים בארץ המוצא. לכנסייה תפקיד חשוב כנקודת משען לצעירים של המשפחות המופרדות הללו. אולם, סיפורם של מהגרים הוא גם סיפור על מפגש בין אנשים ותרבויות. המהגרים מביאים עמם הזדמנות להעשרה ולהתפתחות אנושית מלאה עבור כל תושבי הקהילות והחברות שמקבלות את פניהם. יוזמות לקבלת פני מהגרים שמערבות את הכנסייה ממלאות בכך תפקיד מרכזי: הן יכולות להפיח חיים חדשים בקהילות שמוכנות לקבל אותן".[47]
94. "לאור הרקע המגוון של אבות הסינודוס, הדיון אודות המהגרים נתרם מנקודות מבט שונות, בייחוד מצד מדינות המוצא והיעד. דאגה גדולה הביעו אותן כנסיות שחבריהן מוכרחים לברוח ממלחמה ומרדיפות, וגם אותן כנסיות שרואות בהגירה הכפויה הזו סכנה ממשית להישרדותן. עצם העובדה שהכנסייה מקבלת את מגוון נקודות המבט הזה, מאפשרת לה למלא בחברה תפקיד נבוא בכל הנוגע להגירה".[48] אני מפציר באופן מיוחד בצעירים לא לשחק לידי אלו שמסיתים אותם נגד צעירים אחרים שהגיעו לא מזמן מארצות מוצאם, ולא לידי מי שמעודד אותם לראות בהם איום, במקום בני אדם בעלי אותו כבוד סגולי ככל אדם אחר.

לשים קץ לכל פגיעה
95. לאחרונה, הופנו אלינו קריאות בהולות לשים לב לזעקתם של קורבנות מפגיעות ושונות שבוצעו בידי מספר בישופים, כוהנים, מקודשים ועמאים. החטאים הללו מסבים לקורבנותיהם "סבל שאורכו כאורך חיים שלמים וששום תשובה אינה יכולה לתקן. התופעה הזו נפוצה בחברה כולה והיא השפיעה גם על הכנסייה והיא ללא ספק מהווה מכשול בשליחותה".[49]
96. אמנם נכון ש"מגפת הפגיעה המינית בקטינים הינה – ומבחינה היסטורית תמיד הייתה – תופעה נפוצה בכל התרבויות והחברות" – בייחוד במשפחות ובמוסדות מסוימים – ושהיקף התופעה נודע רק "בעקבות שינויים בדעת הקהל". למרות שמדובר בבעיה אוניברסלית ו"פוגענית כלפי החברות שלנו בכללותן", כל זה לא מוריד ולו במעט מהמפלצתיות של הפגיעה כשהיא מתרחשת בכנסייה". אכן, "בכעס המוצדק של האנשים, הכנסייה רואה השתקפות של זעם האלוהים, הנבגד והפגוע".[50]
97. "הסינודוס חוזר ומאשר את המחויבות האיתנה לאימוץ פעולות מונעות יסודיות שנועדו למנוע את הישנותם של הפשעים הללו, החל מהליך הבחירה וההכשרה של אלו שלידיהם תופקד הסמכות והאחריות לחנך".[51] בה בעת, אסור להזניח את המחויבות שלנו לבצע "מעשים ופעולות הכרחיים כל כך".[52] כל זה בחסד המשיח. אין דרך חזרה.
98. "פגיעה קיימת בצורות רבות: ניצול מרות, פגיעה בשלמות המצפון, פגיעה מינית וכלכלית. אין ספק שיש לעקור משורש את כל אותם ביטויי סמכות שמאפשרים זאת, ויחד עמם יש לאתגר את חוסר האחריות והעדר השקיפות בהם טופלו מקרים רבים כל כך. הרצון לשלוט, העדר שיח ושקיפות, צורות שונות של חיים כפולים, ריקנות רוחנות, כמו גם חולשה נפשית, הם הקרקע עליה השחיתות משגשגת".[53] הקלריקליזם הוא פיתוי מתמיד שניצב בפני כוהנים ש"רואים בשליחות שהופקדה בידים כוח שיש לממש ולא שירות שיש לבצע מבחירה וברוחב-לב. הקלריקליזם גורם לנו לחשוב שאנחנו שייכים לקבוצה שבבעלותה תשובות לכל השאלות ולכן היא לא צריכה להקשיב לאף אחד או ללמוד שום דבר".[54] אין ספק, קלריקליזם כזה עלול לגרום למקודשים לאבד את הכבוד לערכו המקודש והסגולי של כל אדם ושל חירותו.
99. יחד עם אבות הסינודוס, אני רוצה להודות בהוקרה ובחיבה "למי שהיה להם האומץ לדווח על הרוע שהם חוו: הם מסייעים לכנסייה להכיר במה שהתרחש ולהכיר בצורך להגיב בנחרצות".[55] תודה מיוחדת שייכת ל"מחויבותם הנדיבה של אינספור עמאים, כוהנים, מקודשים ומקודשות ובישופים שמקדישים עצמם מידי יום ביומו – ביושרה ובמסירות – לשירות הצעירים. מאמציהם הם כיער עצום שצומח לאיטו. רבים מהצעירים שנכחו בסינודוס הביעו גם הם הוקרה למי שליוו אותם והדגישו את הצורך הרב במבוגרים אליהם אפשר לפנות".[56]
100. תודה לאל, רק מיעוט מבין הכוהנים ביצע את הפשעים המחרידים הללו, רובם מבצעים את שליחותם בנאמנות וברוחב לב. אני מבקש מהצעירים לאפשר לעצמם לקבל השראה מהרוב העצום הזה. ואם אתם רואים כוהן במצוקה שנובעת מאבדן השמחה שבשליחותו, או כוהן שמחפש פיצוי רגשי או צועד בדרך השגויה – הזכירו לו את מחויבותו בפני האלוהים ובפני עמו, הזכירו לו את הבשורה והפצירו בו להתמיד בדרכו. כך תתרמו רבות לסוגייה חשובה: למנוע מהזוועות הללו להישנות. הענן האפל הזה מאתגר גם את כל הצעירים שאוהבים את ישוע המשיח ואת כנסייתו: הם יכולים להיות מקור לרפואה אדירה, אם הם ישתמשו ביכולות שלהם לחולל התחדשות, להפציר ולדרוש עדות מהימנה, להמשיך לחלום ולהביא רעיונות חדשים.
101. לא מדובר בחטא היחיד של חברי הכנסייה. ההיסטוריה הארוכה שלה לא חפה משלדים בארון. חטאינו גלויים עתה לעיני כל. הם מופיעים בבירור בקמטים החדים שבפניה הקשישים של הכנסייה, אימנו ומורתנו. במשך אלפיים שנים היא המשיכה במסע הצליינות שלה, השתתפה "בשמחה ובתקווה, בכאב ובסבל" של האנושות כולה.[57] היא צעדה במסע הזה כפי שהיא, ללא כל תיקון קוסמטי. היא לא חוששת לגלות את חטאי חבריה – שיש המנסים להסתיר אותם – בפני אורו הבוער של דבר הבשורה, המטהר והמזכך. היא גם ממשיכה לומר מידי יום, חפוית ראש: חָנֵּנִי אֱלֹהִים כְּחַסְדֶּךָ [...] חַטָּאתִי נֶגְדִּי תָמִיד (תהילים נא:3,5). אף על פי כן, אל לנו לשכוח לעולם שאסור לנו לנטוש את אימנו כשהיא פצועה, אלא עלינו לעמוד לצידה, כדי שהיא תאזור את כל הכוחות שיש בה ותמצה את היכולות שטמונות בה להתחיל תמיד מחדש.
102. בין כל הטגרדיות, שמכאיבות לנו בצדק, "האדון ישוע – שמעולם לא נוטש את כנסייתו – מעניק לה כוחות ואמצעים לצאת לדרך חדשה".[58] "רק עם הסיוע יקר-הערך של הצעירים", הרגע האפל הזה "יכול להפוך להזדמנות של ממש לשינוי מכריע",[59] שיפתח בפנינו חג שבועות חדש ויחנוך שלב חדש של טיהור ושינוי שיכולים לחדש את נעוריה של הכנסייה. הצעירים יסייעו אף יותר אם הם ירגישו חלק אמתי מ"עם האלוהים הקדוש והחוטא, שמתרומם ומקבל חיים ברוח הקודש", מכיוון ש"דווקא עם האלוהים הזה ממש יוכל לשחרר אותנו ממחלת הקלריקליזם, שהיא קרקע פוריה לכל החרפה הזאת".[60]

יש מוצא
103. בפרק הזה, הקדשתי זמן לבחינת המציאות של הצעירים בעולמנו היום. היבטים אחרים של המציאות הזאת יזכו להתייחסות בפרקים הבאים. כפי שאמרתי, אני לא מתיימר לספק ניתוח מקיף. אני מעודד קהילות לבחון – בכבוד וברצינות – את המצב של הצעירים שלהן, כדי למצוא את הדרכים המתאימות ביותר לספק להם טיפול פסטורלי. בה בעת, אני לא רוצה לסיים את הפרק הזה מבלי להפנות כמה מילים לכל אחד מכם- הצעירים.
104. אני מזכיר לכם את הבשורות הטובות שקיבלנו כמתנה בבוקר של התחייה: שבכל המצבים האפלים והכואבים שהזכרנו – תמיד יש מוצא. לדוגמה, נכון שהעולם הדיגיטלי יכול לחשוף אותך לסכנות שבהתמקדות העצמית, ההתבודדות והתענוגות הריקים. אך אל תשכח שיש צעירים שמגלים אפילו שם יצירתיות וגאוניות של ממש. זה מה שקרה במקרה של קרלו אקוטיס.
105. קרלו היה מודע היטב לכך שניתן להשתמש בכל אמצעי התקשורת, הפרסום והרשתות החברתיות כדי להרדים אותנו, לגרום לנו להתמכר לצרכנות ולקניית "האופנה האחרונה", להיות אובססיביים לזמן הפנוי שלנו, להילכד בשליליות. אף על פי כן הוא ידע להשתמש בטכנולוגיות השונות של אמצעי התקשורת כדי להפיץ את הבשורה, למסור לאחרים ערכים ויופי.
106. קרלו לא נפל במלכודת. הוא ראה שצעירים רבים, למרות שהם רוצים להיות שונים, נעשים בסופו של דבר כמו כולם: מתרוצצים במרדף אחרי מה שבעלי הכוח הציבו בפניהם באמצעות מנגנונים של צרכנות והסחות דעת. כך, הם לא מגשימים את המתנות שהאדון העניק להם; הם לא מעניקים לעולם את אותם כישורים אישיים שאלוהים נתן לכל אחד ואחת מהם.כתוצאה מכך, אמר קרלו, "כולם נולדים מקוריים, אך מתים העתקים". אל תתן לזה לקרות לך!
107. אל תתן להם לגזול ממך את התקווה והשמחה, או לסמם אותך עד שתהפוך לעבד עבור האינטרסים שלהם. העז להיות יותר, מכיוון שמי שאתה חשוב יותר ממה שיש לך. איזו תועלת יש ברכוש או במראית עין? אתה יכול להפוך להיות מה שאלוהים, הבורא שלך, יודע שאתה כבר הינך, אם רק תבין שנקראת אל משהו גדול יותר. בקש את עזרתה של רוח הקודש ותכוון בבטחה אל המטרה האדירה שהיא הקדושה. כך, לא תהיה העתק. אתה תהיה אתה עצמך לגמרי.
108. כדי שזה יקרה, עליך להבין אמת בסיסית אחת: להיות צעיר זה לא לרדוף אחר תענוגות חולפים והשגים שטחיים. כדי ששנות הנעורים שלך ישרתו את מטרתם בחיים, הן צריכות להיות זמן של מחויבות נדיבה, דבקות בכל הלב וקורבנות קשים אך – בסופו של דבר – נושאי פרי. כפי שכתב זאת משורר דגול:

"אם כדי לזכות כפי שזכיתי,
עלי לאבד את שאיבדתי;
אם כדי להשיג את שהשגתי,
עליי לשאת את שנשאתי;

אם כדי לאהוב עכשיו
ראשית היה צריך לכאוב,
אני רואה בסבל סבל טוב
ובדמעות שזלגו – דמעות טובות.

הרי בסוף ראיתי
שלא אהבתי את שאהבתי
אלא אם סבלתי למענו.

הרי בסוף הבנתי
שהפריחה על העץ
ניזונה מהקבור תחתיה."[61]

109. אם אתה צעיר בשנים, אבל מרגיש חלש, עייף או ספקן, בקש מישוע לחדש אותך. כשאנחנו איתו – התקווה לעולם לא אובדת. אתה יכול לעשות זאת גם אם אתה מרגיש שהנטיות הרעות, ההרגלים הרעים, האנוכיות והתחביבים הפוגעניים גוברים עליך. כך, לא תגזול מהעולם את התרומה שרק אתה יכול לתת באמצעות כל מה שמיוחד ומקורי בך.
110. אבל תרשה לי גם להזכיר לך ש"כשאנחנו חיים בנפרד מאחרים, קשה להילחם בתשוקה הרעה, במלכודות ובפיתויים של השטן ובאנוכיות של העולם. כשאנחנו מופצצים בכל כך הרבה פיתויים, אנחנו עלולים להתבודד, לאבד את תחושת המציאות שלנו ואת הבהירות הפנימית שלנו וליפול בקלות".[62] הדבר נכון בייחוד לצעירים, מכיוון שכשאתם מאוחדים, יש לכם כוח יוצא דופן. כשאתם מתלהבים מהחיים המשותפים, אתם יכולים להקריב קורבנות גדולים למען הזולת ולמען הקהילה. בדידות, לעומת זאת, שואבת את הכוח שלנו וחושפת אותנו לרעות החולות הגדולות ביותר של זמננו.

פרק רביעי
מסר נפלא לכל הצעירים

111. עתה נניח ליתר הדברים, כי ברצוני לדבר אתכם על מה שחיוני באמת, על הדבר האחד שאף פעם אסור לנו לשתוק לגביו. זהו מסר שמכיל שלוש אמיתות גדולות שעלינו לשמוע שוב ושוב.

אלוהים שהוא אהבה
112. האמת הראשונה שאני רוצה לספר לכם היא זו: "אלוהים אוהב אותך". לא משנה אם שמעת את זה כבר. אני רוצה להזכיר לך את זה. אלוהים אוהב אותך. לעולם אל תפקפק בזה, לא משנה מה קורה בחייך. בכל רגע – אתה אהוב עד בלי גבול.
113. אולי חוויית האבהות שלך לא הייתה מושלמת. אולי אביך הארצי היה רחוק או נעדר, אולי הוא היה קשוח ושתלטן. או שהוא פשוט לא היה האב שלו נזקקת. אני לא יודע. אבל אני יכול לומר לך בוודאות מלאה, שאתה יכול למצוא מפלט בידיו של אביך שבשמיים, של אלוהים שהעניק לך חיים וממשיך להעניק לך אותם בכל רגע ורגע. הוא יהיה המשענת היציבה שלך. אבל אתה צריך להבין שהוא מכבד לגמרי את החירות שלך.
114. אנחנו יכולים למצוא ביטוי לאהבתו של אלוהים בדבריו שלו. נראה שהוא ניסה למצוא דרכים שונות להביע אהבה, כדי שלפחות אחת מהן תוכל לגעת בליבך. לדוגמה, יש פעמים בהם אלוהים מציג את עצמו כאבא אוהב שמשחק עם ילדיו: "בְּחַבְלֵי אָדָם אֶמְשְׁכֵם בַּעֲבֹתוֹת אַהֲבָה וָאֶהְיֶה לָהֶם כִּמְרִימֵי עֹל עַל לְחֵיהֶם" (הוש' יא:4).

בפעמים אחרות, הוא מציג עצמו כאם מלאת אהבה, שאהבתה הבוערת לילדיה לא מאפשרת לה להזניח או לנטוש אותם: "הֲתִשְׁכַּח אִשָּׁה עוּלָהּ מֵרַחֵם בֶּן־בִּטְנָהּ גַּם־אֵלֶּה תִשְׁכַּחְנָה וְאָנֹכִי לֹא אֶשְׁכָּחֵךְ" (יש' מט:15).

הוא אפילו משווה את עצמו לאוהב שמצייר את פניה של אהובתו על כפות ידיו כדי שהן תהיינה תמיד לנגד עיניו: "הֵן עַל־כַּפַּיִם חַקֹּתִיךְ" (יש' מט:16).

בפעמים אחרות, הוא מדגיש את העוצמה ואת ההתמדה של אהבתו החזקה: "כִּי הֶהָרִים יָמוּשׁוּ וְהַגְּבָעוֹת תְּמוּטֶנָה וְחַסְדִּי מֵאִתֵּךְ לֹא־יָמוּשׁ וּבְרִית שְׁלוֹמִי לֹא תָמוּט" (יש' נד:10).

לעתים הוא אומר לנו שהוא מצפה לנו מאז ומתמיד, שכן לא באנו לעולם במקרה: "אַהֲבַת עוֹלָם אֲהַבְתִּיךְ עַל־כֵּן מְשַׁכְתִּיךְ חָסֶד" (יר' לא:3).

או שהוא מספר לנו שהוא רואה בנו יופי שאף אחד מלבדו לא יכול לראות: "מֵאֲשֶׁר יָקַרְתָּ בְעֵינַי נִכְבַּדְתָּ וַאֲנִי אֲהַבְתִּיךָ" (יש' מג:4).

או שהוא גורם לנו להבין שהאהבה שלו היא לא עצב, אלא שמחה טהורה שפורצת בכל פעם בה אנחנו מאפשרים לעצמנו להיות נאהבים על ידו: "יְהוָה אֱלֹהַיִךְ בְּקִרְבֵּך גִּבּוֹר יוֹשִׁיעַ יָשִׂישׂ עָלַיִךְ בְּשִׂמְחָה יַחֲרִישׁ בְּאַהֲבָתוֹ יָגִיל עָלַיִךְ בְּרִנָּה" (צפ' ג:17).

115. בעיניו – יש לך ערך וחשיבות. אתה חשוב כי אתה מעשה ידיו. לכן הוא דואג לך ומביט בך באהבה. "ביטחו בזכרון של אלוהים: הזכרון שלו הוא לא כונן קשיח ששומר ומאחסן את כל המידע עלינו. הזכרון שלו הוא לב מלא חמלה, לב ששמח למחוק מאתנו כל זכר לרע".[63] הוא לא רושם בקפדנות כל כשלון שלך והוא תמיד מסייע לך ללמוד משהו חדש, אפילו מהטעויות שלך. הוא עושה זאת מכיוון שהוא אוהב אותך. נסה להירגע לרגע ולאפשר לעצמך להרגיש את אהבתו. נסה להשתיק את כל הרעש שבפנים ולנוח לשניה בידיו האוהבות.
116. האהבה שלו "לא מציפה או מדכאת, לא משליכה או משתיקה, משפילה או משתלטת. זוהי אהבת האדון – אהבה יומיומית, שקטה ומכבדת; אהבה חופשית ומשחררת; אהבה שמרפאת ומרימה. אהבת האדון מרימה ולא מפילה, מפייסת ולא אוסרת, מציעה שינויים ולא מגנה, עוסקת בעתיד ולא בעבר".[64]
117. כשהוא מבקש ממך משהו, או כשהוא פשוט גורם לך להתמודד עם אתגרי החיים, הוא מקווה שאתה תפנה לו מקום כדי לדחוף אותך, לסייע לך לצמוח. הוא לא מתרגז כשאתה משתף אותו בשאלות שלך. הוא דואג דווקא כשאתה לא מדבר איתו, כשאתה לא פתוח לדיאלוג איתו. המקרא מספר לנו שיעקב נלחם עם אלוהים (ראה בראשית לב:31-25), וזה לא מנע ממנו להתמיד במסע שלו. האדון בעצמו מדרבן אותנו: "לְכוּ־נָא וְנִוָּכְחָה" (ישעיה א:18). האהבה שלו כל כך אמתית, כל כך מוחשית, עד שהיא מזמינה אותנו ליחסים של פתיחות ושל דיאלוג פורה. חפשו את קרבתו של אבינו שבשמיים בפניהם האוהבים של עדיו עלי אדמות!

המשיח מושיע אתכם
118. האמת הגדולה השניה היא שהמשיח הקריב עצמו באהבה גמורה כדי להושיע אותך. הידיים המושטות שלו על הצלב הן הסימן הברור ביותר לכך שהוא חבר שמוכן לתת את הכול: "וּבְאַהֲבָתוֹ אֶת הַשַּׁיָּכִים לוֹ בָּעוֹלָם, אָהַב אוֹתָם עַד תֹּם" (יוחנן יג:1).

פאולוס הקדוש אמר שחייו של ישוע היו חיים של אמון מלא באהבה ובהקרבה: "הָחַיִּים שֶׁאֲנִי חַי עַכְשָׁו בַּבָּשָׂר, אֲנִי חַי אוֹתָם בֶּאֱמוּנַת בֶּן־הָאֱלֹהִים אֲשֶׁר אָהֵבַנִי וּמָסַר עַצְמוֹ בַּעֲדִי" (גלטים ב:20).

119. אותו המשיח שהושיע אותנו מחטאינו בצלבו ממשיך גם היום להושיע ולגאול אותנו בכוח הקורבן המוחלט שלו. הבט בצלב שלו, אחוז בו, תן לו להושיע אותך, שכן "אלו שמקבלים את ההצעה של ישוע משוחררים מן החטא, הסבל, הריקנות הפנימית והבדידות".[65] ואם אתה חוטא או מתרחק ממנו, הוא יבוא להרים אותך בכוח צלבו. לעולם אל תשכח ש"הוא סולח לך שבעים פעמים שבע. שוב ושוב הוא נושא אותנו על כתפיו. איש לא יכול לגזול מאתנו את הכבוד שאהבתו האינסופית והאיתנה העניקה לנו. בחיבה שלעולם לא מאכזבת, אלא מסוגלת שוב ושוב לחדש בנו את השמחה, הוא מאפשר לנו להרים את הראש ולהתחיל מחדש".[66]
120. "אנחנו נושעים על ידי ישוע כי הוא אוהב אותנו ולא יכול לפעול בניגוד לטבע שלו. אנחנו יכולים לפגוע בו בכל מיני דרכים, אך הוא אוהב אותנו ומושיע אותנו. שכן רק מה שנאהב יכול להיוושע. רק מה שמחובק יכול להשתנות. אהבת האדון גדולה יותר מכל הבעיות, החולשות והפגמים שלנו. אבל – דווקא דרך הבעיות, החולשות והפגמים שלנו הוא רוצה שנכתוב את סיפור האהבה הזה. הוא קיבל את הבן האובד, הוא קיבל את כיפא לאחר שהתכחש, והוא תמיד, תמיד, תמיד מקבל אותנו לאחר כל נפילה, הוא עוזר לנו לקום ולעמוד על רגלינו. לכן, הנפילה הגרועה ביותר – שימו לב לכך – הנפילה הגרועה ביותר, זו שיכולה להרוס את חיינו, היא נפילה שלאחריה אנחנו נשארים למטה ולא מאפשרים לעצמנו לקבל עזרה ולקום".[67]
121. אי אפשר לקנות את הסליחה והישועה שלו, ואנחנו לא יכולים להשיג אותה במעשים ובמאמצים. הוא סולח לנו ומשחרר אותנו בחינם. הקרבן שלו על הצלב כה גדול, עד שאנחנו לעולם לא נוכל להחזיר לו בתמורה, אלא רק לקבל אותו בהוקרת תודה אדירה ובשמחה על כך שאנחנו נאהבים יותר משיכולנו לדמיין אי פעם: "הוּא אָהַב אוֹתָנוּ תְּחִלָּה" (יוחנן א' ד:19).
122. צעירים, אהובי האדון, עד כמה אתם יקרים אם נגאלתם בדמו היקר של המשיח! צעירים יקרים "אין לכם מחיר! אתם לא עומדים למכירה! אנא, אל תאפשרו לעצמכם להיקנות. אל תאפשרו לעצמכם להתפתות. אל תאפשרו לעצמכם להשתעבד בצורות שונות של כיבוש אידיאולוגי שמחדיר לכם רעיונות לראש והופך אתכם בסופו של דבר לעבדים, מכורים, כשלונות בחיים. אין לכם מחיר. עליכם לחזור על כך שוב ושוב: אינני מוצע למכירה; אין לי מחיר. אני חופשי! התאהבו בחירות הזו שישוע מציע לכם".[68]
123. שמרו לנגד עיניכם את ידיו המושטות של המשיח הצלוב, אפשרו לעצמכם להיוושע שוב ושוב. וכשאתם באים להתוודות על חטאיכם, האמינו בבטחון מלא ברחמיו המשחררים אתכם מאשמתכם. חשבו על דמו שנשפך באהבה רבה כזו ואפשרו לעצמכם להיטהר על ידו. כך תוכלו להיוולד מחדש פעם אחר פעם.

הוא חי!
124. לבסוף, יש אמת שלישית שלא ניתן להפריד מהראשונה: המשיח חי! אנחנו צריכים להמשיך ולהזכיר זאת לעצמנו, מכיוון שאנחנו עלולים לחשוב על ישוע רק כדוגמה ומופת מהעבר הרחוק, כזכרון, כמישהו שהושיע אותנו לפני אלפיים שנה. אבל זה לא יועיל לנו, זה יותיר אותנו ללא שינוי, זה לא ישחרר אותנו. מי שממלא אותנו בחסדו, מי שמשחרר אותנו, משנה אותנו, מרפא אותנו ומנחם אותנו – הוא חי לגמרי. זהו המשיח הקם מן המתים, מלא בחיים ובכוח על-טבעיים ועוטה אור אינסופי. לכן פאולוס הקדוש יכול לומר: "וְאִם הַמָּשִׁיחַ לֹא קָם לִתְחִיָּה, לַשָּׁוְא אֱמוּנַתְכֶם" (קורינתים א' טו:17).
125. מכיוון שהוא נוכח, הוא יכול להימצא בחייך בכל רגע ורגע, למלא אותם באורו ולקחת כל סבל ובדידות. גם אם כולם ינטשו – הוא יישאר כפי שהבטיח: "הִנֵּה אִתְּכֶם אֲנִי כָּל הַיָּמִים עַד קֵץ הָעוֹלָם" (מתי כ:28). הוא ממלא את חייך בנוכחות בלתי-נראית. לאן שלא תלך – הוא יצפה לך שם. הוא לא בא רק בעבר, אלא ממשיך לבוא אליך היום ובכל יום תמיד; הוא מזמין אותך לצאת למסע אל אופקים חדשים.
126. ראה את ישוע, שמח וקורן מאושר. שמח עמו כפי ששמחים עבור חבר שניצח. הם הרגו אותו, את הקדוש, הצדיק, התמים, אך בסופו של דבר הוא ניצח. הרוע לא אומר את המילה האחרונה. הוא גם לא יאמר אותה בחייך, מכיוון שיש לך חבר שאוהב אותך ורוצה לְנַצֵּחַ בך. המושיע חי.
127. מכיוון שהוא חי, אין ספק שהטוב ינצח בחייך ושכל המאבקים ישתלמו בסופו של דבר. אם זה נכון, אנחנו יכולים להפסיק להתלונן ולהביט אל העתיד, שהרי בזכותו הכול אפשרי. זוהי הוודאות שיש לנו. ישוע חי לנצח. אם נדבוק בו נזכה לחיים ונישמר מאימת המוות והאלימות שעלולים לתקוף אותנו בחיינו.
128. כל פתרון אחר יתברר כזמני ולא-מתאים. הוא עשוי לעזור לזמן מה, אבל אז שוב נמצא את עצמנו חשופים ונטושים מול סופות החיים. אולם, עם ישוע הלב שלנו מרגיש בטחון עמוק ומתמשך. פאולוס הקדוש אומר שהוא רוצה להתאחד עם המשיח "כְּדֵי לָדַעַת אוֹתוֹ וְאֶת כֹּחַ תְּחִיָּתוֹ" (פיליפים ג:10). הכוח הזה יתגלה שוב ושוב גם בחייך, שכן הוא בא להעניק לך חיים, וחיים "בְּשֶׁפַע" (יוחנן י:10).
129. אם תוכל ללמוד בלבך להעריך את היופי של המסר הזה, אם תרצה לפגוש את האדון, אם תרצה לאפשר לו לאהוב אותך ולהושיע אותך, אם תוכל להתידד אתו ולהתחיל לדבר אתו, עם המשיח החי, על המציאות של חייך, אז תחווה חוויה אדירה שתוכל להזין את כל החיים הנוצריים שלך. אז תוכל גם לחלוק את החוויה הזו עם צעירים אחרים. הרי "להיות נוצרי זו לא תוצאה של בחירה מוסרית או רעיון נשגב, אלא מפגש עם אירוע, עם אדם, מפגש שמעניק לחיים אופק חדש וכיוון ברור".[69]

הרוח מעניקה חיים
130. בשלוש האמתות הללו – אלוהים אוהב אותך; המשיח הוא המושיע שלך; הוא חי – אנחנו רואים את אלוהים האב ואת ישוע. בכל מקום בו האב והבן נמצאים – שם נמצאת גם רוח הקודש. היא זו שפותחת בשקט את הלבבות ומכינה אותם לקבלת הבשורה. היא משמרת את התקווה שלנו לישועה. אם תהיה פתוח לפעולותיה, היא תסייע לך לגדול בשמחה. רוח הקודש ממלאת את לב המשיח הקם לתחייה ואז נשפכת גם לתוך חיינו. כשאתה מקבל את הרוח, היא מושכת אותך פנימה, עמוק אף יותר לליבו של המשיח, כדי שתוכל לצמוח באהבתו, בחייו ובכוחו.
131. בקש בכל יום מרוח הקודש לעזור לך לחוות מחדש את הבשורה האדירה הזו. למה לא? אין לך מה להפסיד וזה יכול לשנות את חייך, למלא אותם באור ולהוביל אותם בדרך טובה יותר. היא לא לוקחת ממך דבר, אלא עוזרת לך למצוא את כל מה שאתה צריך, ולמצוא את זה בדרך הטובה ביותר. האם אתה זקוק לאהבה? לא תמצא אותה בחיי הוללות, בשימוש באנשים אחרים, ברכושנות או בשתלטנות. תמצא אותה בדרך שתהפוך אותך למאושר באמת. האם אתה מחפש רגשות עצמתיים? לא תחווה אותם בצבירת רכוש חומרי, בבזבוז כסף, במרדף נואש אחר הדברים של העולם הזה. הם יבואו, ובדרך יפה ומשמעותית יותר, אם תאפשר לרוח הקודש להנחות אותך.
132. האם אתה מחפש תשוקה? כפי שאומר אותו שיר יפה: "התאהב! (או "תן לעצמך להיות נאהב!") מכיוון ש"אין דבר יותר מעשי מלמצוא את אלוהים, מלהתאהב באופן די? מוחלט וסופי. מה שאתה מאוהב בו, מה שכובש את הדמיון שלך, ישפיע על הכול: על מה שיוציא אותך מהמיטה בבוקר, מה תעשה בערב, איך תבלה את סופי השבוע, מה תקרא, את מי תכיר, מה ישבור את לבך, מה ימלא אותך בשמחה ובתודה. התאהב, הישאר מאוהב וזה יסדר את כל השאר".[70] האהבה הזו לאלוהים, שיכולה לגשת לכל דבר בלהט ובתשוקה, אפשרית הודות לרוח הקודש, "כִּי אַהֲבַת אֱלֹהִים הוּצְקָה לְתוֹךְ לִבֵּנוּ עַל־יְדֵי רוּחַ הַקֹּדֶשׁ שֶׁנִּתְּנָה לָנוּ" (רומים ה:5).
133. הוא המקור הטוב ביותר לנעורים. הרי, מי שבוטח באדון הוא "כְּעֵץ שָׁתוּל עַל־מַיִם וְעַל־יוּבַל יְשַׁלַּח שָׁרָשָׁיו וְלֹא יִרְאֶה כִּי־יָבֹא חֹם וְהָיָה עָלֵהוּ רַעֲנָן" (ירמיה יז:8). בזמן ש"יִעֲפוּ נְעָרִים וְיִגָעוּ" (ישעיה מ:30), אלו שבוטחים באדון "יַחֲלִיפוּ כֹחַ יַעֲלוּ אֵבֶר כַּנְּשָׁרִים יָרוּצוּ וְלֹא יִיגָעוּ יֵלְכוּ וְלֹא יִיעָפוּ" (ישעיה מ:31).

פרק חמישי
דרכי הנעורים

134. איזו משמעות מקבלות שנות הנעורים לאורה המחדש של הבשורה? עלינו לשאול את השאלה מכיוון שהנעורים, יותר משהם מקור לגאווה – הם מתנה מאלוהים. "להיות צעיר זהו חסד, זוהי ברכה".[71] זוהי מתנה שאנחנו יכולים לבזבז לשווא או לקבל בהודיה ולחיות עד תום.
135. אלוהים הוא זה שמעניק את הנעורים והוא פועל בחיי כל צעיר וצעירה. הנעורים הם זמן מבורך לצעיר וחסד עבור הכנסייה והעולם. זוהי שמחה, שיר של תקווה וברכה. כדי למצות עד תום את שנות הנעורים יש לראות בתקופה הזו בחיים ערך בפני עצמה ולא רק הקדמה קצרה לבגרות.

זמן לחלומות והחלטות
136. בימיו של ישוע, ההתבגרות הייתה שלב חשוב ושמח בחיים. כשישוע הקים לתחייה את ביתו של איש אחד, הוא פנה אליה תחילה בתור "יַּלְדָּה" (מרקוס ה:39), אך מאוחר יותר בתור "נַעֲרָה" (מרקוס ה:41). בכך שהוא אמר לה "נַעֲרָה, קוּמִי (טַלְיְתָא, קוּמִי)", הוא העניק לה אחריות גדולה יותר על חייה ופתח בפניה את הדלת אל הנעורים.
137. "הנעורים, כשלב בגיבוש האישיות, מלאים בחלומות שצוברים תאוצה, במערכות יחסים שמתייצבות ומתאזנות עם הזמן, במבחנים וניסיונות ובבחירות שבונות בהדרגה את תכנית החיים של הפרט. בשלב הזה בחיים הצעיר נקרא להתקדם מבלי לעקור את שורשיו, לבנות עצמאות, אך לא בבדידות".[72]
138. אהבת האלוהים והיחסים שלנו עם המשיח החי לא מונעים מאתנו לחלום, הם לא דורשים מאתנו לצמצם אופקים. אדרבה, האהבה הזו מרימה אותנו, מעודדת אותנו ומעניקה לנו השראה לחיות חיים טובים ויפים יותר. את רוב הכמיהות והתשוקות שנמצאות בליבם של צעירים ניתן לסכם במילה "חוסר-נחת". כפי שאמר הקדוש פאולוס השישי, "בלב ליבו של חוסר הסיפוק שאתם מרגישים [...] יש קרן אור".[73] חוסר סיפוק ונחת, שמשולבים בהתלהבות בפני אופקים פרושים לרווחה, מעוררים אומץ לב שמוביל אתכם לעמוד זקופים ולקחת אחריות על שליחותכם. חוסר הנחת שמאפיין את שנות הנעורים ממשיך להתקיים בליבם של מי שנשארים צעירים, פתוחים ונדיבים. שלום פנימי אמתי מתקיים לצד חוסר הנחת העמוק הזה. כפי שאמר אוגוסטינוס הקדוש: "בראת אותנו עבור עצמך ולבותינו לא יכולים למצוא שלום עד שינוחו בך".[74]
139. לפני זמן מה, חבר שאל אותי מה אני רואה באדם צעיר. התשובה שלי הייתה ש"אני רואה מישהו שמחפש את דרכו, שרוצה לעוף בשתי רגליו שלו, שמתמודד עם העולם ומביט לאופק בעיניים מלאות עתיד, מלאות בתקווה כמו גם באשליות. הצעיר עומד על שתי רגליו כאדם מבוגר, אבל שלא כמו המבוגרים, שרגליהם מקבילות זו לזו, הוא תמיד נמצא עם רגל אחת קדימה, מוכן לצאת לדרך, לרוץ קדימה. הוא תמיד רץ קדימה. לדבר על צעירים זה לדבר על הבטחה ולדבר על שמחה. לצעירים יש כל כך הרבה כוח; הם מסוגלים להביט אל האופק בתקווה. כל צעיר הוא הבטחה לחיים, שיש בה מידה של עקשנות. הוא פתי מספיק בשביל להשלות את עצמו וחזק מספיק כדי להתעשת מהאשליה הזו".[75]
140. יש צעירים שעשויים לשנוא את השלב הזה בחיים, מכיוון שהם רוצים להמשיך להיות ילדים או למשוך קצת את גיל העשרה או לדחות את הצורך לקבל החלטות. "כך, הפחד מהמוחלט יוצר סוג של שיתוק בקבלת החלטות. אך לא ניתן להקפיא את הנעורים לנצח. זוהי תקופה של בחירות והחלטות, ובכך טמונים הקסם הגדול והאחריות הרבה שבה. צעירים מקבלים החלטות במישור המקצועי, החברתי והפוליטי ומעצבים בדרכים מכריעות אחרות את חייהם שלהם".[76] הם גם מקבלים החלטות בנוגע לאהבה, בוחרים בן או בת זוג ובונים משפחה. נתבונן בנושאים הללו מקרוב בפרקים האחרונים, כשנדבר על הקריאה האישית ועל הדרכים להבחין בה.
141. אבל מול אותן תקוות וחלומות שמעוררים אותנו לקבל החלטות, עומד לו הפיתוי להתלונן ולוותר. "אנחנו יכולים לומר למי שעובדים את אלת האֵבֶל שהיא אלת-שקר. היא גורמת לכם ללכת בדרך שגויה. כשנדמה שהכול עומד במקום ומתעכב, כשהעניינים האישיים שלנו מעיקים עלינו וכשבעיות חברתיות לא מקבלות את המענה הראוי – אין תועלת בכניעה. ישוע הוא הדרך: קבלו אותו ל'סירה' שלכם ושוטו אל העומק! הוא האדון! הוא משנה את הדרך בה אנו רואים את החיים. אמונה בישוע מובילה לתקווה גדולה יותר, לוודאות שלא מבוססת על האיכויות או הכישורים שלנו, אלא על דבר האלוהים, על הקריאה שמגיעה ממנו. ללא חישובים אנושיים מיותרים ומבלי לדאוג ממה שמאתגר את אזור הנוחות שלנו – שוטו אל העומק. צאו מעצמכם".[77]
142. המשיכו ללכת בעקבות התקוות והחלומות שלכם. אך הזהרו מפיתוי אחד שיכול לעקב אתכם. זוהי החרדה. החרדה יכולה לפגוע בנו בכך שתגרום לנו לוותר בכל פעם בה לא נראה תוצאות מיידיות. את החלומות הטובים ביותר שלנו ניתן להגשים רק באמצעות התקווה, הסבלנות והמחויבות, וללא חיפזון. בה בעת, אסור לנו להסס, לפחד להסתכן או לטעות. הימנעו מהשיתוק של המתים החיים, שאין בהם חיים מכיוון שהם מפחדים להסתכן, לטעות או להתמיד במחויבויות שלהם. אפילו אם אתם טועים, אתם תמיד יכולים לקום ולהתחיל מחדש, שכן לאיש אין את הזכות לגזול מכם את התקווה.
143. צעירים יקרים, נצלו עד תם את שנות הנעורים שלכם. אל תביטו בחיים מהמרפסת. אל תתבלבלו בין אושר לכורסה ואל תחיו את חייכם מבעד למסך. בכל מה שתעשו – אל תיראו כמו רכב נטוש ועלוב! אל תתקעו בחניה. אתם צריכים לחלום ולקבל החלטות נכונות. קחו סיכונים, גם אם המשמעות היא שתטעו. אל תעברו את החיים מורדמים ואל תגשו אל העולם כמו תיירים. תקימו מהומה! השליכו לאחור את הפחד שמשתק אתכם כדי שלא תהפכו חלילה למוּמִיּוֹת צעירות. חיו! תנו לעצמכם את החיים הטובים ביותר! פתחו את הדלת של הכלוב, צאו ועופו! בבקשה, אל תפרשו מהחיים מוקדם מידי.

צמאון לחיים ולחוויות
144. למרות שהם נמשכים אל העתיד והבטחותיו, לצעירים יש גם רצון עצום לחוות את הווה, לנצל עד תום את ההזדמנויות שהחיים מציעים. העולם שלנו מלא ביופי! איך נוכל להתעלם ממתנותיו הרבות של אלוהים?
145. בניגוד למה שרבים חושבים, האדון לא רוצה להרגיע את התשוקה לחיים מלאים. טוב יהיה אם נזכור את דבריו של החכם מהברית הישנה: "בְּנִי אִם יֵשׁ לְךָ שָׁרֵית נַפְשֶׁךָ, וְאִם יֵשׁ לְךָ הֵיטִיב לָךְ [...] אַל תִּמְנַע מִטּוֹבַת יוֹם, וְאַל תִּמְנַע מִטּוֹבָה נַפְשֶׁךָ" (סירא יד:11, 14). האל האמתי שאוהב אותך רוצה שתהיה מאושר. לכן, במקרא מופיעה העצה הבא לצעירים: "שְׂמַח בָּחוּר בְּיַלְדוּתֶיךָ וִיטִיבְךָ לִבְּךָ בִּימֵי בְחוּרוֹתֶךָ [...]וְהַעֲבֵר רָעָה מִבְּשָׂרֶךָ" (קהלת יא:9-10). הרי אלוהים "מַּעֲנִיק לָנוּ אֶת הַכֹּל בְּשֶׁפַע לַהֲנָאָתֵנוּ" (טימותיאוס א' ו:17).
146. איך מישהו שלא יכול להינות מהברכות הקטנות של היומיום, מישהו שעיוור לתענוגות הפשוטים שאנחנו מוצאים סביבנו, יכול למצוא חן בעיני אלוהים? "רַע לְנַפְשׁוֹ אֵין רַע מִמֶּנּוּ" (סירא יד:6). במקום לחפש תענוגות חדשים בכפייתיות – מה שימנע מאתנו למצות את ההווה – אנחנו מתבקשים לפקוח את עניינו ולקחת זמן כדי לחוות עד הסוף כל אחת ממתנות החיים הקטנות הללו ולהודות עליהן.
147. ברור שאלוהים מבקש מאתנו להנות מההווה ולא רק להתכונן לקראת העתיד לבוא. "אַל תִּדְאֲגוּ לְיוֹם מָחָר, כִּי הַמָּחָר יִדְאַג לְעַצְמוֹ; דַּי לוֹ לַיּוֹם צָרָתוֹ" (מתי ו:34). הכוונה היא לא שנחייה חיי הוללות חסרי אחריות, שבהכרח יותירו אותנו ריקים ואף פעם לא מרוצים, אלא שנחייה את ההווה במלואו, שנשקיע את הכוחות שלנו בדברים טובים, שנטפח את האחווה, שנלך אחרי ישוע ונמצה עד הסוף את ההנאות הקטנות שהן מתנות אהבת האלוהים.
148. כשהוא נכלא במחנה ריכוז, הקרדינל פרנסואה-זאבייר נגוין ואן תואן סירב לשבת בחיבוק ידיים ולהמתין לשחרורו. הוא בחר "לחיות את ההווה, למלא אותו עד תום באהבה". הוא החליט: "אני אנצל את ההזדמנויות שנקרות בדרכי מידי יום; אני אעשה מעשים רגילים באופן בלתי-רגיל".[78] כשאתם עובדים כדי להגשים את חלומותיכם, נצלו עד תום כל יום ועשו את המירב כדי למלא לגמרי כל רגע באהבה. יום הנעורים הזה עלול להיות האחרון, ולכן כדאי לכם לחיות בלהט, חיים מלאים ככל הניתן.
149. מוסר ההשכל הזה ישים גם בזמנים קשים, שעלינו לחוות אם ברצוננו ללמוד את מה שהם נועדו ללמד אותנו. כדבריהם של הבישופים השוויצרים: "אלוהים נמצא במקום בו חשבנו שהוא נטש אותנו ובמקום בו לא ראינו עוד תקווה לישועה. זהו פרדוקס, אך עבור נוצרים רבים ייסורים וחשכה הפכו [...] למקומות של מפגש עם אלוהים".[79] התשוקה לחיות חיים מלאים ולחוות דברים חדשים קיימת גם אצל צעירים בעלי מוגבלויות גופניות, נפשיות וחושיות. למרות שלעתים הם לא מסוגלים לחוות את אותן חוויות כאחרים, יש להם משאבים ויכולות מדהימים, שלעתים קרובות עולים על הממוצע. האדון ישוע מעניק להם מתנות אחרות. הקהילה נקראת להכיר בהן ולהעריך אותן, כדי שהם עצמם יגלו את תוכנית האהבה של אלוהים עבור כל אחד ואחת מהם.

בידידות עם המשיח
150. לא משנה עד כמה תנצל את שנות נועריך, לעולם לא תדע את משמעותן העמוקה והמלאה ביותר אם לא תפגוש מידי יום את חברך הטוב ביותר, ישוע.
151. החברות היא אחת ממתנות החיים וחסד מאלוהים. באמצעות חברינו, האדון מעדן אותנו ומוביל אותנו אל הבגרות. חברים נאמנים, שעומדים לצידך ברגע משבר, הם השתקפות של אהבת האדון, של נוכחותו העדינה והמנחמת בחיים. חוויית החברות מלמדת אותנו להיות פתוחים, להבין את הזולת ולדאוג לו, לצאת אל מחוץ לבידוד הנוח שלנו ולחלוק את חיינו עם אחרים. לכן, "לְאוֹהֵב אֱמוּנָה אֵין מְחִיר, וְאֵין מִשְׁקָל לְטוֹבָתוֹ" (סירא ו:15).
152. חברות היא לא מערכת יחסים חולפת או זמנית, אלא יציבה, איתנה ונאמנה, הולכת ומתבגרת עם הזמן. זו מערכת יחסים מאחדת של חיבה ואהבה נדיבה שגורמת לנו לחפש את טובתו של החבר. חברים יכולים להיות די שונים זה מזה, אך הם תמיד מוצאים משהו במשותף שמקרב אותם בקשר של פיתוח ואמון הדדי.[80]
153. החברות חשובה עד כדי כך שישוע מכנה את עצמו חבר: "לֹא אוֹסִיף לִקְרֹא לָכֶם עֲבָדִים, כִּי הָעֶבֶד אֵינוֹ יוֹדֵעַ אֶת אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה אֲדוֹנָיו. קָרָאתִי לָכֶם 'יְדִידִים', מִפְּנֵי שֶׁהוֹדַעְתִּי לָכֶם אֶת כָּל אֲשֶׁר שָׁמַעְתִּי מֵאֵת אָבִי" (יוחנן טו:15). במתנת חסדו, אנחנו זוכים באמת להיות חבריו. באותה האהבה שישוע מעניק לנו, אנחנו יכולים לאהוב אותו בתמורה ולחלוק את האהבה הזו עם אחרים, בתקווהשגם הם יקחו את מקומם במעגל החברים שישוע הקים. ואפילו בזמן שהוא עצמו נהנה מהחיים המבורכים של התחייה, אנחנו מצידנו יכולים לעבוד בנדיבות כדי לסייע לו לבנות את מלכותו בעולם הזה, בכך שנביא את המסר שלו, את האור שלו, ומעל הכול את האהבה שלו לאחרים (ראה יוחנן טו:16). התלמידים שמעו את ישוע כשהוא קרא להם להיות חבריו. זו הייתה הזמנה שלא לחצה עליהם, אלא פנתה בעדינות לרצונם החופשי. "בּוֹאוּ וְתִרְאוּ", אמר להם ישוע, והם "הָלְכוּ וְרָאוּ הֵיכָן הוּא גָּר וְשָׁהוּ אִתּוֹ בְּאוֹתוֹ יוֹם" (יוחנן א:39). לאחר המפגש המפתיע והמרגש הזה, הם עזבו הכול והלכו אחריו.
154. אי אפשר להפסיק את החברות עם ישוע. הוא לעולם לא עוזב אותנו, למרות שלעתים נדמה שהוא שותק. הוא מתגלה אלינו כשאנחנו זקוקים לו (ראה ירמיה כט:14); הוא נמצא לצידנו בדרך (ראה הושע א:9). הוא לעולם לא מפר את בריתו. כל מה שהוא מבקש מאתנו הוא שלא ננטוש אותו: "עִמְדוּ בִּי" (יוחנן טו:4). אבל אפילו אם נעזוב אותו, "הוּא נִשְׁאָר נֶאֱמָן, כִּי לֹא יוּכַל לְהִתְכַּחֵשׁ לְעַצְמוֹ" (טימותיאוס ב' ב:13).
155. אנחנו יכולים לדבר עם חברינו ולחלוק עמם את הסודות העמוקים ביותר שלנו. גם עם ישוע תמיד אפשר לשוחח. התפילה היא אתגר והרפתקה. ואיזו הרפתקה! ישוע גורם לנו להעריך בהדרגה את הפאר שלו והוא מקרב אותנו אליו. התפילה מאפשרת לנו לחלוק איתו כל חלק בחיינו ולנוח בשלווה בידיו הבוטחות. באותו הזמן, התפילה מעניקה לנו חלק מחייו ומאהבתו. כשאנחנו מתפללים, "אנחנו פותחים את כל מעשינו" בפני ישוע, ואנחנו מפנים לו מקום "כדי שהוא יוכל לפעול, להיכנס ולנצח".[81]
156. ככה, אנחנו תמיד יכולים להיות קרובים אליו, קרובים יותר ממה שנהיה אי פעם לכל אדם אחר: "לֹא עוֹד אֲנִי חַי, אֶלָּא הַמָּשִׁיחַ חַי בִּי" (גלטים ב:20). אל תגזול מהנעורים שלך את החברות הזו. תוכל להרגיש אותו לצידך לא רק כשאתה מתפלל, אלא בכל רגע. נסה לחפש אותו, וכך תחווה חוויה נהדרת כשתראה שהוא תמיד לצידך. זה מה שחוו התלמידים מעמאוס בשעה שהם הלכו מפוזרים בדרך ו"הִתְקָרֵב יֵשׁוּעַ עַצְמוֹ וְהָלַךְ עִמָּהֶם" (לוקס כד:15). כפי שאמר זאת קדוש אחד, "הנצרות היא לא אוסף של אמתות שצריך להאמין בהן, חוקים שצריך לציית להם או איסור שצריך לקיים. כשמסתכלים על זה ככה – זה מרתיע. הנצרות היא מי שאהב אותי עד-בלי-די, שדורש את אהבתי. הנצרות היא המשיח".[82]
157. ישוע מאחד את כל הצעירים של הכנסייה בחלום משותף אחד, "חלום גדול, חלום בו יש מקום לכולם. החלום שלמענו ישוע הקריב את חייו על הצלב, החלום שלמענו רוח הקודש ניתנה בחג השבועות והבעירה אש בלב כל איש ואישה, בלב שלי ושלך. היא הבעירה את האש הזו גם בלב שלך, בתקווה למצוא בו מקום להתפתח ולפרוח. חלום ששמו ישוע, שנזרע על ידי האב בבטחון שהוא יצמח ויחייה בכל לב. חלום ממשי שהוא איש, חלום שזורם בורידים שלנו, ממלא את ליבנו התרגשות וגורם לו לרקוד".[83]

להתבגר
158. צעירים רבים עוסקים בגופם, מנסים לצבור כוח גופני או לשפר את המראה שלהם. אחרים פועלים כדי לפתח את כישוריהם וידיעותיהם כדי להגביר את הביטחון העצמי שלהם. יש מי שמכוונים גבוה, רוצים להיות מעורבים יותר ולהתפתח רוחנית. יוחנן הקדוש אמר:"כָּתַבְתִּי לָכֶם, בַּחוּרִים, מִפְּנֵי שֶׁאַתֶּם חֲזָקִים וּדְבַר אֱלֹהִים קַיָּם בְּקִרְבְּכֶם" (יוחנן א' ב:14). לחפש את האדון, לשמור את דברו, להפקיד בידיו את חייכם ולגדול בכל המידות הטובות: כל זה מחזק את הלב הצעיר שלכם. לכן עליכם להיות קרובים לישוע, "להיות מחוברים" אליו, מכיוון שלא תהיו שמחים וקדושים בכוחות עצמכם ובזכות החכמה שלכם בלבד. ממש כמו שאתם מנסים לא לאבד את החיבור לאינטרנט, וודאו שאתם שומרים על החיבור לאדון. זה אומר לא לקטוע את השיחה, להקשיב לו, לחלוק את החיים שלכם איתו ולשאול אותו בכל פעם בה אתם לא בטוחים מה לעשות: "ישוע, מה היית עושה במקומי?".[84]
159. אני מקווה שתהיו רציניים מספיק בנוגע לחייכם כדי להתאמץ ולהתפתח רוחנית. בנוסף לכל שאר הדברים המרגשים שבנעורים שלכם, יש גם יופי בחיפוש "צֶדֶק, אֱמוּנָה, אַהֲבָה וְשָׁלוֹם" (טימותיאוס ב' ב:22). לא צריך לאבד את הספונטניות, האומץ, הלהט והרגישות שלכם בשביל להשיג את זה. ההתבגרות לא מחייבת לנטוש את כל מה שטוב בשלב הזה של חייכם. להפך, אם תאבדו זאת, האדון עלול לנזוף בכם ביום מן הימים: "זָכַרְתִּי לָךְ חֶסֶד נְעוּרַיִךְ אַהֲבַת כְּלוּלֹתָיִךְ לֶכְתֵּךְ אַחֲרַי בַּמִּדְבָּר בְּאֶרֶץ לֹא זְרוּעָה" (ירמיה ב:2).
160. גם מבוגרים צריכים להתבגר מבלי לאבד את ערכי הנעורים. כל שלב בחיים הוא חסד תמידי, בעל ערך משלו. חוויות של נעורים שנחיו כהלכה נשארות בליבנו לעד. הן ממשיכות לגדול ולשאת פרי לאורך החיים הבוגרים. צעירים נמשכים מטבעם לאופקים אינסופיים שנפרשים למולם.[85] החיים הבוגרים, עם כל הבטחון והנוחות שבהם, עלולים לצמצם את האופקים הללו ולאבד את ההתלהבות הצעירה הזו. צריך שיקרה ההפך הגמור: ככל שאנחנו מתבגרים, מזדקנים ובונים את חיינו, כך עלינו לעולם לא לאבד את אותו הלהט ואת אותה הפתיחות למציאות הגדולה והנשגבת יותר. אנחנו יכולים לחדש את נעורינו בכל רגע בחיים. כשהתחלתי את שירותי כאפיפיור, האדון הרחיב את אופקיי והעניק לי נעורים מחודשים. אותו הדבר יכול לקרות לזוג שנשוי שנים רבות, או לנזיר במנזר שלו. יש דברים שצריך "לשחרר" כשהשנים עוברות, אך התבגרות יכולה להתקיים יחד עם אש שבוערת לעד, עם לב צעיר לנצח.
161. להתבגר משמעו לשמור ולהעריך את הדברים היקרים ביותר בנעורינו, אבל גם לטהר את אותם הדברים שאינם טובים ולקבל מתנות חדשות מאלוהים, כדי שנוכל לפתח את הדברים החשובים באמת. לעתים, תסביך נחיתות כלשהו יכול לגרום לך להתעלם מהפגמים והחולשות שלך, אבל זה עלול למנוע ממך להתבגר. אפשר לאלוהים לאהוב אותך, מכיוון שהוא אוהב אותך בדיוק כפי שאתה. הוא מעריך ומכבד אותך, אך הוא תמיד ממשיך להציע לך יותר: יותר מהחברות שלו, יותר להט בתפילה, יותר רעב לדברו, יותר כמיהה לקבל את המשיח ברז גופו, יותר תשוקה לחיות על פי בשורתו, יותר כוח פנימי, יותר שלום ויותר שמחה רוחנית.
162. אבל, אני רוצה להזכיר לך שלא תהפוך לקדוש ולא תגשים את עצמך אם תחקה אחרים. לחקות את הקדושים אין משמעו לחקות את אורח חייהם ואת האופן שבו הם חיו בקדושה: "יש עדויות שיכולות לסייע ולהעניק השראה, אבל הן לא נועדו לכך שיחקו אותן, מכיוון שזה עשוי לגרום לנו לסטות מהדרך האחת המסוימת שהאדון תכנן עבורנו".[86] עליך לגלות מי אתה ולפתח את הדרך הייחודית שלך להיות קדוש, ללא קשר למה שאחרים אומרים או חושבים. להפוך לקדוש זה להפוך להיות יותר אתה, להפוך להיות מה שהאדון חלם ועשה, ולא להיות עותק של משהו אחר. החיים שלך צריכים להיות תמריץ נבואי לאחרים ולהשאיר חותם בעולם הזה, את החותם הייחודי שרק אתה יכול להשאיר. אם רק תחקה מישהו אחר, אתה תגזול מהאדמה הזאת ואפילו מהשמיים את מה שאף אחד אחר לא יכול לתת. כאן אני חושב על יוחנן הקדוש של הצלב, שכתב במזמור הרוחני שלו שכל אחד צריך למצוא תועלת בעצות הרוחניות שלו "בדרך שלו",[87] מכיוון שאלוהים רוצה להראות את חסדו "לאחדים בדרך אחת ולאחרים בדרך אחרת".[88]

הדרכים אל האחווה
163. ההתפתחות הרוחנית שלך מתבטאת בראש ובראשונה בהתפתחות שלך באהבת אחים נדיבה ורחומה. פאולוס הקדוש התפלל: "הָאָדוֹן יַרְבֶּה וְיַשְׂגֶּה אֶת הָאַהֲבָה בְּקִרְבְּכֶם, לֶאֱהֹב אִישׁ אֶת רֵעֵהוּ וְאֶת כָּל אָדָם" (תסלוניקים א' ג:12). כמה נפלאה חווית ה"אקסטזה" הזו (ביוונית – "יציאה החוצה") , לצאת מעצמנו ולחפש את טובת האחר, אפילו עד כדי הקרבת חיינו.
164. כשמפגש עם אלוהים מכונה "אקסטזה", הסיבה לכך היא שהוא מוציא אותנו אל מחוץ לעצמנו, מרים אותנו וממלא אותנו עד תום באהבה וביופי של אלוהים. אנחנו יכולים לחוש את אותה האקסטזה גם כשאנחנו מזהים באחרים את היופי הנסתר, הכבוד והפאר שלהם כבריאות בצלמו וכדמותו של אלוהים, כבניו של האב. רוח הקודש רוצה לגרום לנו לצאת אל מחוץ לעצמנו, לקבל אחרים באהבה ולחפש את טובתם. לכן, תמיד עדיף לחיות את האמונה יחדיו, ולהביע את האהבה שלנו בחיי קהילה ובשיתוף האהבה, הזמן, האמונה והצרות שלנו עם צעירים אחרים. הכנסייה מציעה הזדמנויות רבות לחיות את האמונה בקהילה; הכול קל יותר כשאנחנו פועלים ביחד.
165. פגיעות שחווית עלולות לפתות אותך להתבודד מאחרים, להתמקד בעצמך ולטפח את הכעס, אבל אף פעם אל תפסיק להקשיב לקריאה של אלוהים לסלוח. הבישופים של רואנדה ניסחו זאת היטב: "כדי להתפייס עם הזולת, עליך, בראש ובראשונה, להיות מסוגל לראות את הטוב שבאדם הזה, את הטוב שאלוהים ברא בו [...] זה דורש מאמץ רב להבדיל בין הפגיעה לפוגע. משמעותו היא שאתה שונא את הפגיעה שהאדם ביצע, אך אתה אוהב את האדם למרות חולשתו, מכיוון שאתה רואה בו את צלם האלוהים".[89]
166. לעתים כל כוחות הנעורים, החלומות והלהט שבנו עשויים להיחלש מכיוון שאנחנו מתפתים להתרכז בעצמנו ובבעיות שלנו, ברגשות הפגועים ובטינה שלנו. אל תתן לזה לקרות לך! אל תזדקן בטרם עת. לכל גיל יופי משלו, ושנות הנעורים צריכות להיות שנים של אידיאלים, תקוות וחלומות משותפים, של אופקים רחבים בהם ניתן לצפות יחדיו.
167. אלוהים אוהב את השמחה של הצעירים. הוא רוצה שהם במיוחד ישתתפו בשמחת האחדות שבאחווה, באותה שמחה שמרגיש כל מי שמשתף אותה עם אחרים, כי "טוֹב לָתֵת מִלָּקַחַת" (מעשי השליחים כ:35). "אֶת הַנּוֹתֵן בְּשִׂמְחָה אוֹהֵב אֱלֹהִים" (קורינתים ב' ט:7). אהבת אחים מכפילה את היכולת שלנו לשמוח, מכיוון שהוא גורמת לנו לשמוח בשמחתם של אחרים: "שִׂמְחוּ עִם הַשְֹמֵחִים וּבְכוּ עִם הַבּוֹכִים" (רומים יב:15). הלוואי שהספונטניות הצעירה שלך תתבטא באהבת אחים ובנכונות תמידית לסלוח, להיות נדיב, לבנות קהילה. כפי שאומר פתגם אפריקאי אחד: "אם אתה רוצה ללכת מהר, לך לבד. אם אתה רוצה להגיע רחוק, לך ביחד". חלילה לנו אם נאפשר לגזול מאתנו את האחווה.

צעירים ומחויבים
168. לעתים, כשרואים עולם שמלא כל כך באלימות ובאנוכיות, צעירים עשויים להתפתות להתכנס בקבוצות קטנות, להתחמק מהאתגרים ומהסוגיות שעולים מחיים בחברה ובעולם הגדול. הם עשויים להרגיש כאילו הם חווים אחווה ואהבה, אבל למעשה הקבוצה הקטנה שלהם עשויה להיות רק המשך ישיר של האגו שלהם. הדבר חמור אף יותר אם הם חושבים שהקריאה של העמאים היא רק צורת שירות מסוימת אחת בכנסייה: להיות קריינים, מורים וכן הלאה. כך הם שוכחים שהקריאה של המאמינים העמאים היא קודם כל קריאה לאהבה במשפחה וקריאה לאהבה חברתית ופוליטית. זוהי מחויבות ממשית, מבוססת על האמונה, לבנות חברה חדשה. היא כוללת חיים בתוך החברה ובעולם כדי להביא את הבשורה לכל מקום ולכל פינה, כדי לעבוד למען השלום, ההרמוניה, הצדק, זכויות האדם והרחמים וכך להרחיב את מלכות האלוהים על אדמות.
169. אני מבקש מהצעירים לצאת אל מחוץ לקבוצה החברתית שלהם ו"לבנות ידידות חברתית שבה כולם פועלים למען הטוב המשותף. איבה חברתית, לעומת זאת, היא דבר הרסני. האיבה הורסת משפחות. האיבה הורסת מדינות. האיבה הורסת את העולם. והאיבה הגדולה ביותר היא המלחמה. היום אנחנו עדים לכך שהעולם הורס את עצמו במלחמה [...] לכן, מצאו דרך לבנות ידידות חברתית".[90] זה לא קל, כי המשמעות היא לוותר תמיד על משהו ולהיכנס למשא ומתן, אך אם נעשה זאת כדי לסייע לאחרים, נזכה בחוויה מופלאה. חוויה בה נשים בצד את כל ההבדלים ביננו ונעבוד יחדיו לטובת משהו גדול יותר. אם בזכות המאמצים הפשוטים שלנו, שלעתים גובים מאתנו מחיר יקר, נוכל למצוא מוקדים של הסכמה בתוך הסכסוך, לבנות גשרים ולכונן שלום לטובת הכלל – אז נרגיש את הנס ששמו "תרבות המפגש". זה מה שצעירים יכולים להעיז לרדוף אחריו בלהט.
170. הסינודוס מכיר בכך ש"למרות שהדבר קורה אחרת מבדורות קודמים, מחויבות חברתית היא מאפיין ייחודי של הצעירים בימינו. לצד כמה אדישים, רבים אחרים מוכנים להתחייב לעבודת התנדבות, לאזרחות פעילה ולסולידיות חברתית. יש ללוות אותם ולעודד אותם להשתמש בכשרונות וביכולות שלהם באופן יצירתי ויש לדרבן אותם לקחת אחריות. מעורבות חברתית ומגע ישיר עם העניים הם דרך מרכזית למצוא את האמונה, להעמיק אותה ולהבחין בקריאה הייחודית לכל אדם [...] כמו כן, יש לשים לב לכך שהצעירים מוכנים להצטרף לחיים הפוליטיים כדי לעבוד למען הטוב הכללי".[91]
171. היום, תודה לאל, צעירים רבים בקהילות, בבתי הספר, בתנועות כנסייתיות וקבוצות אוניברסיטאיות מבלים זמן רב עם הקשישים והחולים או מבקרים שכונות עניות או ממלאים את צרכיהם של אחרים ב"לילות של צדקה". לעתים קרובות הצעירים מבינים שהם מקבלים יותר משהם נותנים. אנחנו נעשים חכמים ובוגרים יותר כשאנחנו מקדישים זמן כדי לגעת בסבלם של אחרים. לעניים חכמה נסתרת, ובכמה מילים פשוטות הם יכולים לסייע לנו לגלות ערכים מפתיעים.
172. צעירים אחרים משתתפים בתכניות חברתיות שבונות בתים למחוסרי-דיור, מטהרים אזורים מזוהמים או מסייעים בדרכים מגוונות לנזקקים. מוטב לתעל ולארגן את האנרגיה המשותפת הזו באופן יציב יותר ועם מטרות ברורות יותר, כך שהפעולות תהיינה יעילות יותר. סטודנטים באוניברסיטה יכולים ליישם את הידע שלהם באופנים חוצי-דיספלינות, יחד עם צעירים מכנסיות או מדתות אחרות, כדי להציע פתרונות לבעיות חברתיות.
173. כמו בנס שביצע ישוע, הלחם והדגים שהצעירים נותנים יכולים להתרבות (ראה יוחנן ו:13-4). כמו במשל, הזרעים הקטנים שהצעירים זורעים יכולים להניב קציר שופע (ראה מתי יג:23, 32-3). המקור החי של כל הדברים הללו הוא האאוקריסטיה, שבה הלחם והיין שלנו משתנים כדי להעניק לנו חיי עולם. בפני הצעירים עומדים אתגרים עצומים וקשים. באמצעות אמונה באדון הקם הם יכולים להתמודד עמם ביצירתיות ובתקווה, להיות מוכנים תמיד לשרת, כמו המשרתים בחתונה, שהשתתפו מבלי-דעת בנס הראשון של ישוע. הם רק מילאו את ההוראות של אימו: "כָּל מַה שֶּׁיֹּאמַר לָכֶם עֲשׂוּ" (יוחנן ב:5). רחמים, יצירתיות ותקווה מצמיחים חיים.
174. ברצוני לעודד את כולכם במאמץ הזה, מכיוון שאני יודע ש"הלבבות הצעירים שלכם רוצים לבנות עולם טוב יותר. עקבתי אחרי הדיווחים בחדשות על כך שצעירים רבים ברחבי העולם כולו יצאו לרוחובות כדי להביע את רצונם לחברה צודקת יותר ומלאת אחווה. הצעירים יוצאים לרחובות! הצעירים רוצים להיות סוכנים של שינוי. אנא, אל תתנו לאחרים להיות סוכנים של שינוי. אתה אלה שמחזיקים את העתיד בידיים! דרככם העתיד בא אל העולם. גם אני מבקש מכם להיות הסוכנים של השינוי הזה. אתם אלה שמחזיקים את המפתח לעתיד! המשיכו להילחם בגבורה ולהציע תגובה נוצרית לצרות החברתיות והפוליטיות שצצות ברחבי העולם. אני מבקש מכם לבנות את העתיד, לעבוד למען עולם טוב יותר. צעירים יקרים, אנא אל תצפו בחיים מן הצד. התערבו בהם! ישוע לא צפה מן הצד. הוא התערב. אל תעמדו מרחוק, הטמעו במציאות של החיים, כפי שעשה זאת ישוע".[92] מעל הכול ובכל דרך שהיא, הילחמו למען טובת הכלל, שרתו את העניים, היו סוכני מהפכה של אהבה ושירות, אנשים שמסוגלים להתנגד למחלת הצרכנות והאנוכיות השטחית.

שליחים אמיצים
175. כשהם מלאים באהבת המשיח, הצעירים נקראים להעיד על הבשורה באורח חייהם בכל מקום בו הם נמצאים. אלברטו הוטארדו הקדוש אמר פעם ש"להיות שליח זה לא ללבוש סיכה בדש הבגד, זה לא לדבר את האמת – אלא לחיות אותה, להגשים אותה, להשתנות על פי צלמו של המשיח. להיות שליח זה לא לשאת לפיד ביד, להחזיק באור, אלא להיות אותו האור [...] הבשורה היא לא רק שיעור – היא דוגמה. זהו מסר שהופך לחיים מלאים".[93]
176. אבל, חשיבותה של העדות לא אומרת שיש לשתוק אודות הדבר. למה שלא נדבר על ישוע, למה שלא נספר לאחרים שהוא נותן לנו כוח בחיים, שאנחנו נהנים לדבר איתו, שאנחנו מרוויחים מהתבוננות בדבריו? צעירים, אל תתנו לעולם לשאוב אתכם לדברים שגויים ומלאכותיים. למדו לשחות נגד הזרם, למדו לחלוק עם אחרים את ישוע ואת האמונה שהוא נתן לכם. הלוואי שאתם תפעלו מתוך אותו דחף שגרם לפאולוס הקדוש לומר: "אוֹי לִי אִם לֹא אֲבַשֵֹר!" (קורינתים א' ט:16).
177. "לאן ישוע שולח אותנו? אין גבולות, אין סוף: הוא שולח אותנו לכל מקום. הבשורה מיועדת לכולם, לא רק לחלק. היא לא מיועדת רק למי שנראה קרוב אלינו, מבין ומקבל יותר. היא מיועדת לכולם. אל תפחדו להביא את ישוע לכל מישור בחיים, לקצוות של החברה, אפילו לאלו שנראים הכי רחוקים ואדישים. האדון מחפש את כולם. הוא רוצה שכולם ירגישו את החום של רחמיו ואהבתו".[94] הוא מזמין אותנו להיות שליחים אמיצים בכל מקום בו אנו נמצאים ובכל חברה בה נמצא את עצמנו: בשכונות שלנו, בחיי בית הספר, הספורט או החברה, בפעולות ההתנדבות או במקום העבודה. בכל מקום בו אנחנו נמצאים – תמיד יש לנו הזדמנות לחלוק את שמחת הבשורה. כך האדון יוצא כדי לפגוש את כולם. הוא אוהב אתכם, צעירים יקרים, מכיוון שאתם האמצעי דרכו הוא יכול להפיץ את האור והתקווה שלו. הוא סומך על האומץ, על ההעזה ועל ההתלהבות שלכם.
178. אל תחשבו שהשליחות נעימה וקלה. יש צעירים שהקריבו את חייהם בשביל למלא את השליחות. כפי שניסחו זאת הבישופים הקוראנים: "אנחנו מקווים שנוכל להיות גרגרי חיטה וכלים לישועת האנושות, בעקבות דוגמתם של המרטירים. למרות שאמונתנו קטנה כגרגר החרדל, אלוהים יאפשר לה לצמוח וישתמש בה ככלי לישועתו".[95] חברים צעירים, אל תמתינו למחר כדי לתרום את הכוח, האומץ והיצירתיות שלכם לשינוי העולם. הנעורים שלכם אינם "זמן ביניים". אתם העכשיו של אלוהים, והוא רוצה שתניבו פירות.[96] הרי "אנחנו מקבלים בכך שאנחנו נותנים".[97] הדרך הטובה ביותר לבנות עתיד מזהיר הוא לחוות את ההווה במלואו, במחויבות ובנדיבות.

פרק שישי
צעירים עם שורשים

179. לא פעם ראיתי עצים צעירים יפהפיים, עם ענפים שעולים לשמים, מעלה-מעלה, והם נראו לי כמו שיר של תקווה. לאחר מכן, כשחלפה סופה, מצאתי אותם נפולים וחסרי חיים. לא היו להם שורשים עמוקים. הם הצמיחו את הענפים שלהם מבלי לנעוץ שורשים בקרקע ולכן נפלו כשהטבע הכה בהם. מעציב אותי לראות שלא פעם מעודדים צעירים לבנות עתיד ללא שורשים, כאילו העולם התחיל עכשיו. הרי "לא נוכל לצמוח אם אין לנו שורשים שיתמכו בנו ויקשרו אותנו לקרקע. קל להיסחף כשאין במה לתפוס, להאחז".[98]

אל תאפשרו להם לעקור לכם את השורשים
180. זה עניין חשוב, ואני רוצה להקדיש לו פרק קצר. אם נעריך אותו כראוי, נוכל להבחין בין שמחת הנעורים לבין פולחן הנעורים השקרי, שיכול לפתות ולנצל צעירים.
181. חשבו על כך: אם מישהו אומר לצעירים להתעלם מההיסטוריה שלהם, לדחות את ניסיון החיים של זקניהם, להתנשא על העבר ולצפות אך ורק לעתיד שהוא עצמו מחזיק בידיו – כמה קל יהיה לו לסחוף אותם ולגרום להם לעשות רק את מה שהוא אומר להם. הוא צריך שהצעירים יהיו שטחיים, חסרי שורשים וחשדנים, כדי שיבטחו רק בהבטחות שלו ויפעלו לפי תכניותיו. ככה פועלות אידיאולוגיות שונות: הן הורסות (או מפרקות) את כל ההבדלים, כדי שהן תוכלנה לשלוט שלטון מוחלט. כדי להצליח, הן זקוקות לצעירים שלא משתמשים בהיסטוריה שלהם, שבזים לעושר הרוחני והאנושי שהם ירשו מדורות העבר ובורים לחלוטין בכל מה שהיה לפניהם.
182. אמני המניפולציה האלה משתמשים גם בשיטה נוספת: כת הנעורים, שמתייחסת בביטול לכל מה שלא צעיר כבזוי ומיושן. הגוף הצעיר הפך לסמל של הכת החדשה הזו. כל מה שקשור לגוף הזה הופך למושא הערצה ותשוקה, ובו בזמן כל מה שאיננו צעיר זוכה ללעג. אבל כת הנעורים הזו היא תחבולה שרק מבזה את הצעירים: היא מפשיטה מהם כל ערך אמתי ומשתמשת בהם לרווח אישי, כלכלי או פוליטי.
183. חברים צעירים יקרים, אל תתנו להם לנצל את הנעורים שלכם כדי לקדם חיים רדודים שמבלבלים בין יופי אמתי למראה עיניים. אנא, הבינו שיש יופי בפועל ששב לביתו מלוכלך ולא מטופח, אך שמח על כך שהרוויח אוכל למשפחתו. יש יופי יוצא מן הכלל באחווה של המשפחה מסביב לשולחן, שחולקת ברוחב-לב את האוכל שיש. יש יופי באישה, ששערה מעט פרוע והיא כבר איננה צעירה, אך היא ממשיכה באותו המרץ לטפל בבעלה החולה, למרות שבריאותה שגם בריאותה שלה כבר מתדרדרת. שנים רבות לאחר שאביב החיזורים עבר, עדיין יש יופי בנאמנות של אותם זוגות שאוהבים זה את זו בסתיו חייהם, באותם מבוגרים שעדיין מחזיקים ידיים בשעת ההליכה. יש גם יופי – שלא קשור למראה העיניים או ללבוש אופנתי – בכל אותם גברים ונשים שממלאים את הקריאה האישית שלהם באהבה, בשירות נדיב לקהילה או לאומה, בעבודה קשה לבניית משפחה מאושרת, במאמץ האלטרואיסטי והתובעני לקדם את ההרמוניה בחברה. אם נמצא, נחשוף ונדגיש את היופי הזה, שדומה ליופיו של המשיח על הצלב, אז נניח את היסודות לסולידריות חברתית אמתית ולתרבות של מפגש.
184. לצד התכניות של כת הנעורים השקרית, אנחנו עדים לניסיונות לקדם רוחניות בלי אלוהים, רגש ללא קהילה או דאגה לסובלים, פחד מפני העניים – שנתפשים כמסוכנים – ומגוון הבטחות לגן עדן עתידי שהולך ומתרחק. אני לא רוצה להציע לכם דבר מאלה, ובאהבה רבה אני מפציר בכם לא ליפול בקסמי האידיאולוגיה הזו. זה לא יעשה אתכם צעירים יותר, אלא ישעבד אתכם. אני מציע דרך אחרת, דרך של חירות, התלהבות, יצירתיות ואופקים חדשים, אך באותו הזמן גם דרך של טיפוח השורשים שמזינים ומקיימים אותנו.
185. בעניין הזה, ארצה לציין ש"אבות סינודוס רבים שהגיעו מהקשרים לא-מערביים, הצביעו על כך שבמדינות שלהם, הגלובליזציה מביאה עמה צורות שונות של קולוניזציה, שמנתקות את הצעירים מהשורשים התרבותיים והדתיים שלהם. הכנסייה צריכה לללוות את הצעירים הללו, כדי שלא יאבדו את המרכיבים היקרים ביותר בזהותם".[99]
למעשה, היום אנחנו רואים נטייה להאחיד צעירים, לטשטש את כל מה שייחודי במוצא וברקע שלהם, ולסדר אותם בשורה אחת של מוצרים מוכנים לצריכה. כל זה מחולל הרס תרבותי, חמור בדיוק כמו הכחדת זנים של בעלי חיים וצמחים.[100] לכן, כששוחחתי עם צעירים ילידיים בפנמה, עודדתי אותם "לטפח את השורשים שלכם, מכיוון שהכוח שבא מהשורשים יחזק אתכם, יגרום לכם לצמוח, לשגשג ולשאת פרי".[101]
186. למעשה היום אנחנו רואים נטייה להאחיד צעירים, לטשטש את כל מה שייחודי במוצא וברקע שלהם, ולסדר אותם בשורה אחת של מוצרים מוכנים לצריכה. כל זה מחולל הרס תרבותי, חמור בדיוק כמו הכחדת זנים של בעלי חיים וצמחים.[100] לכן, כששוחחתי עם צעירים ילידיים בפנמה, עודדתי אותם "לטפח את השורשים שלכם, מכיוון שהכוח שבא מהשורשים יחזק אתכם, יגרום לכם לצמוח, לשגשג ולשאת פרי".[101]

היחסים עם המבוגרים
187. בסינודוס שמענו ש"הצעירים ממוקדים בעתיד ומתמודדים עם החיים באנרגיה ובדינאמיות. אבל עומד בפניהם פיתוי [...] שלא לתת יחס מספיק לזכרון העבר שממנו הם באו; בייחוד למתנות הרבות שנמסרו להם מהוריהם, מסבותיהם, ומהניסיון התרבותי של החברה שבה הם חיים. אם נסייע לצעירים לגלות את העושר של חיי של העבר, להוקיר את זכרו ולהשתמש בו בבחירות ובהזדמנויות שעומדות בפניהם, יהיה זה מעשה של אהבת אמת; מעשה שיסייע להם להתפתח ולקבל החלטות שהם נדרשים לקבל".[102]
188. דבר האלוהים מעודד אותנו להתקרב למבוגרים, כדי שנוכל להרוויח מנסיונם: "כָּל שִׂיחָה חֲפוֹץ לִשְׁמֹעַ וּמְשַׁל בִּינָה אַל יֵצְאֶךָּ: רְאֵה מִי יָבִין וְשַׁחֲרֵהוּ וְתִשְׁחוֹק בְּסִפּוֹ רַגְלְךָ: וְהִתְבּוֹנַנְתָּ בְּיִרְאַת עֶלְיוֹן וּבְמִצוֹתָיו וֶהְגֵה תָמִיד" (בן סירא ו:36-34). בכל מצב, שנות חייהם הארוכות של הקשישים והניסיון הרב שהם צברו בחיים צריכים לגרום לנו להתייחס אליהם בכבוד: "מִפְּנֵי שֵׂיבָה תָּקוּם" (ויקרא יט:32). הרי "תִּפְאֶרֶת בַּחוּרִים כֹּחָם וַהֲדַר זְקֵנִים שֵׂיבָה" (משלי כ:29).
189. הכתובים גם אומרים לנו: "שְׁמַע לְאָבִיךָ זֶה יְלָדֶךָ וְאַל־תָּבוּז כִּי־זָקְנָה אִמֶּךָ" (משלי כג:22). מצוות כיבוד אב ואם "הִיא הַמִּצְוָה הָרִאשׁוֹנָה אֲשֶׁר הַבְטָחָה בְּצִדָּהּ" (אפסים ו:2; ראה שמות כ:12; דברים ה:16; ויקרא יט:3). ההבטחה שבצידה היא "לְמַעַן יַאֲרִיכֻן יָמֶיךָ וּלְמַעַן יִיטַב לָךְ עַל הָאֲדָמָה" (אפסים ו:3).
190. זה לא אומר שעלינו להסכים עם כל מה שהמבגורים אומרים או לקבל את כל מעשיהם. לכל צעיר צריכה תמיד להיות רוח ביקורתית. בסיליוס הקדוש עודד את הצעירים להעריך את הסופרים הגדולים של יוון הקלאסית, אך לקבל מהם רק את הדברים הטובים שהם לימדו.[103] מדובר בפתיחות לקבל חכמה שנמסרת מדור לדור. חכמה שמכירה בחולשה האנושית; חכמה שאסור שתעלם בפני חידושיה של החברה הצרכנית וכוחות השוק.
191. העולם מעולם לא נתרם, והוא אף פעם לא ייתרם, מקרע בין הדורות. זהו סימן של עתיד ללא שורשים ומקורות. זוהי סביבה שתגרום לכם להאמין שכל מה שחדש הוא גם טוב ויפה. כשיש קשרים בין הדורות, יש בקהילות גם זכרון משותף, כך שכל דור מקבל על עצמו את מסורת קודמיו ומעביר את המורשת הזו בתורו לדור הבא. לכן, אותו דור מעניק לזה שבא אחריו מסגרת ונקודות התייחסות לבניית חברה חדשה. כפי שאומר הפתגם: "אם לצעירים היה ידע ולזקנים כוח – הם היו יכולים לעשות כל דבר".

חלומות וחזונות
192. בנבואות של יואל יש פסוק שמביע זאת היטב: "וְהָיָה אַחֲרֵי־כֵן אֶשְׁפּוֹךְ אֶת־רוּחִי עַל־כָּל־בָּשָׂר וְנִבְּאוּ בְּנֵיכֶם וּבְנוֹתֵיכֶם זִקְנֵיכֶם חֲלֹמוֹת יַחֲלֹמוּן בַּחוּרֵיכֶם חֶזְיֹנוֹת יִרְאוּ" (ג:1; ראה מעשי השליחים ב:17). כשהצעירים והמבוגרים פתוחים לרוח הקודש, הם פשוט שילוב מנצח. הזקנים חולמים חלומות והצעירים רואים חזיונות. איך שני אלה משלימים זה את זה?
193. לזקנים חלומות בנויים מזכרונות ומתמונות שמקורם בניסיון הארוך שהם רכשו. אם הצעירים יכו שורשים בחלומות האלה, הם יוכלו לחזות את פני העתיד. אז, הם יוכלו לראות חזיונות שמרחיבים את אופקיהם ומראים להם דרכים חדשות. אבל אם הזקנים לא חולמים, הצעירים מאבדים את האופק.
194. אולי ההורים שלנו שמרו בקרבם זכרון שיכול לסייע לנו לדמיין את החלום של סבא או סבתא בעבורנו. כולנו, אפילו עוד לפני שנולדנו, קיבלנו, כברכה מסבותינו, חלום מלא באהבה ובתקווה, חלום לחיים טובים יותר. אפילו אם לסבותינו לא היו חלומות שכאלה, אז וודאי סבא-רבא או סבתא-רבתא העלו אותם בדמיונם כשחשבו על ילדיהם ועל נכדיהם בעריסה. החלום הראשון הוא חלום הבורא של אלוהים האב, שקודם לחיים של כל אחד מילדיו ומלווה אותם. זכרון הברכה הזו, שעוברת מדור לדור, היא מסורת יקרת ערך שצריך לשמור ולהעביר בבוא העת.
195. לכן, טוב לתת למבוגרים לספר את הסיפורים הארוכים שלהם, שנראים לעתים כמו אגדות ודמיונות. אלו הם חלומותיהם של זקנים – אבל, למרות שמדובר בחלומות, הם עשירים בניסיון, בסמלים עמוקים, במסרים נסתרים. הסיפורים האלה לוקחים זמן. עלינו להיות מוכנים להקשיב בסבלנות ולתת להם לשקוע, למרות שהם הרבה יותר ארוכים מהסיפורים אליהם התרגלנו במדיה החברתית. עלינו להבין שהחכמה שנדרשת לחיים יוצאת אל מחוץ לגבולות המדיה של ימינו.
196. בספר "לחלוק את חכמת הזמן", [104] שיתפתי כמה מחשבות בצורת שאלות. "מהי בקשתי מהזקנים, עמהם אני מחשיב את עצמי? אני מכנה אותנו 'שומרי הזכרון'. אנחנו, הסבים והסבתות, צריכים להקים מקהלה. אני מדמיין את המבוגרים כמקהלה נצחית במקדש רוחני עצום, שבו תחינות ותפילות הודיה תומכות בקהילה הרחבה, שעובדת ונאבקת בשדה החיים".[105] עד כמה נפלא כש"בַּחוּרִים וְגַם־בְּתוּלוֹת זְקֵנִים עִם־נְעָרִים יְהַלְלוּ אֶת־שֵׁם יְהוָה כִּי־נִשְׂגָּב שְׁמוֹ לְבַדּוֹ הוֹדוֹ עַל־אֶרֶץ וְשָׁמָיִם" (תהילים קמח:13-12).
197. מה המבוגרים יכולים להעניק לצעירים? "אנחנו יכולים להזכיר לצעירים של היום, כשבראשם שילוב ייחודי של שאיפות גבורה וחוסר בטחון אופייני, שחיים ללא אהבה הם חיים עקרים".[106] מה אנחנו יכולים לומר להם? "אנחנו יכולים לומר לצעירים מפוחדים שאפשר להתגבר על הפחד מהעתיד".[107] מה אנחנו יכולים ללמד אותם? "אנחנו יכולים ללמד את אותם צעירים, שלעתים מתמקדים יותר מידי בעצמם, שיש יותר שמחה בנתינה מאשר בקבלה, שאהבה לא מביעים רק במילים, אלא גם במעשים".[108]

להתסכן ביחד
198. אהבה נדיבה ופורצת גבולות, שפועלת ומסתכנת, עלולה לעתים לטעות. כאן נסתייע בעדות של מאריה גבריאלה פרין, שאיבדה את אביה זמן קצר לאחר שנולדה. היא הרהרה על האופן שבו הדבר השפיע על חייה, על אותה מערכת יחסים קצרה, אך כזו שבזכותה היא נהפכה לאמא ואפילו לסבתא. "מה שאני יודעת הוא שאלוהים מספר סיפורים. בגאוניות וברחמים שלו, הוא לוקח את הנצחונות ואת הכשלונות שלנו וטווה מהם חוטים שזורים – את מאורעות חיינו – ורוקם מהם שטיחים יפהיפיים, מלאים באירוניה. הצד האחורי של הבד עשוי להיראות מבולגן, עם כל החוטים המסובכים – מאורעות חיינו. ואולי זה הצד שבו אנחנו מתמקדים כשאנחנו מפקפקים. אבל הצד הנכון של השטיח מציג סיפור מדהים, זהו הצד שאלוהים רואה".[109] כשאנשים מבוגרים מביטים בחיים מקרוב, לא פעם הם יודעים מיד מה נמצא מאחורי החוטים הסבוכים, והם מכירים במה שאלוהים יכול ליצור אפילו מהטעויות שלנו.
199. אם נצעד יחד, צעירים ומבוגרים, נוכל להכות שורשים עמוקים בהווה, ומשם לבקר בעבר ולהביט אל העתיד. לבקר בעבר כדי ללמוד מההיסטוריה וכדי לרפא פצעים ישנים שעדיין מטרידים אותנו. להביט אל העתיד כדי להזין את הלהט שלנו, לגרום לחלומות שלנו להופיע, להעיר את הנבואות ולאפשר לתקווה לפרוח. יחד נוכל ללמוד זה מזה, לחמם לבבות, להעניק השראה לנפש באורה של הבשורה ולספק כוחות מחודשים.
200. שורשים הם לא עוגן שכובל אותנו לעבר ומונע מאתנו להתמודד עם ההווה וליצור דברים חדשים. אדרבא, הם נקודות קבועות שמהן אנחנו יכולים לצמוח ולעמוד בפני אתגרים חדשים. אין שום ערך ב"לשבת זמן רב ולהתגעגע לזמנים עברו. עלינו לפגוש את התרבות במציאותיות ובאהבה ולמלא אותה בבשורה. היום, אנחנו נשלחים כדי להכריז את הבשורה הטובה של ישוע לעידן חדש. עלינו לאהוב את העידן הזה, עם כל ההזדמנויות והסכנות, השמחה והעצב, העושר והמגבלות, ההצלחות והכשלונות".[110]
201. במהלך הסינודוס, אחד מהמשתתפים הצעירים מאיי סמואה דיבר על הכנסייה כעל סירת קנו, בה המבוגרים מסייעים לשמור על כיוון נכון בכך שהם מביטים בכוכבים, והצעירים ממשיכים לחתור, מדמיינים את מה שמחכה להם בהמשך. הבה נמנע מחברתם של צעירים שחושבים שהמבוגרים מייצגים עבר חסר חשיבות, ומחברת אותם מבוגרים שתמיד חושבים שהם יודעים כיצד על הצעירים לנהוג. במקום זאת, הבה נקפוץ יחדיו אל אותה סירת קנו, נחפש עולם טוב יותר ונתקדם במהירות שרוח הקודש מעניקה לנו.

פרק שביעי
עבודה עם צעירים

202. העבודה הכנסייתית עם הצעירים, כפי שהיא בוצעה באופן מסורתי, הושפעה רבות משינויים חברתיים ותרבותיים. לעתים קרובות, הצעירים לא מצליחים למצוא בתכניות הרגילות שלנו מענה לדאגות, לצרכים, לבעיות ולעיסוקים שלהם. בהקשר הזה, ניתן לראות בריבוי הקבוצות שמתרכזות בצעירים עדות לפועל רוח הקודש, שתמיד מראה לנו דרכים חדשות. אף על פי כן, יש לבחון את האופן שבו הקבוצות הללו משתתפות במכלול הפעילות של הכנסייה, ולשים לב לצורך באחדות רבה ביותר בין הקבוצות הללו ולתיאום מוצלח יותר בין הפעילויות שלהן. למרות שאף פעם לא קל לגשת לצעירים, שני דברים נעשו ברורים ביותר: ההבנה שהקהילה כולה צריכה להיות מעורבת בבישור לצעירים, והצורך לתת לצעירים תפקיד גדול יותר בכנסייה.

טיפול פסטורלי סינודאלי
203. אני רוצה לומר מפורשות שהצעירים עצמם הם הסוכנים הפעילים בעבודה עם צעירים. נכון, הם זקוקים לעזרה ולהנחייה, אבל באותו הזמן הם חופשיים לפתח גישות חדשות, ביצירתיות ואפילו בתעוזה מסוימת. לכן, לא אנסה לתת כאן מדריך כלשהו לעבודה עם צעירים או ספר הנחיות פסטורלי מעשי. אני מעוניין יותר לסייע לצעירים להשתמש בתובנות, במקוריות ובידע שלהם כדי להתמודד עם הנושאים והדאגות שמעסיקים צעירים אחרים באותה השפה ממש.
204. הצעירים גורמים לנו לזהות את הצורך בגישות ובסגנונות חדשים. לדוגמה, בשעה שמבוגרים דואגים לכך שהכול יהיה מתוכנן מראש, עם פגישות עתיות בזמנים קבועים, רוב הצעירים היום לא מתעניינים בגישות פסטורליות מהסוג הזה. על העבודה עם הצעירים להיות גמישה יותר: להזמין את הצעירים לאירועים ומאורעות שמאפשרים להם לא רק ללמוד, אלא גם לשוחח, לחגוג, לשיר, להקשיב לסיפורים אמתיים ולחוות מפגש משותף עם אלוהים חיים.
205. בה בעת, עלינו להביא בחשבון את אותן הפעילויות שהוכיחו את ערכן – את השיטות, השפות והאמצעים שהפגינו יעילות אמתית במשיכת צעירים למשיח ולכנסייה. לא משנה מהיכן השיטות מגיעות ואיזו תווית הדביקו להם, אם הן "שמרניות" או "ליברליות", "מסורתיות" או "פרוגרסיביות". מה שמשנה הוא שנעשה שימוש בכל מה שנושא פרי טוב ומעביר ביעילות את שמחת הבשורה.
206. העבודה עם הצעירים צריכה להיות סינודלית. היא צריכה להיות "צעידה משותפת" שמוקירה את "המתנות שהרוח מרעיפה על פי הקריאה והתפקיד של כל אחד מחברי הכנסייה. לכולם צריכה להיות אחריות משותפת [...] בכוחה של רוח הקודש, נוכל להתקדם אל עבר כנסייה משתפת ומחלקת אחריות, כזו שמסוגלת להעריך את המגוון העשיר שלה ולקבל את תרומתם של המאמינים העמאים, ביניהם צעירים וצעירות, ומקודשים, כמו גם קבוצות, קהילות ותנועות. אסור להדיר איש ואסור שאיש ידיר את עצמו".[111]
207. בכך שנלמד זה מזה, נוכל לשקף טוב יותר את אותה מציאות מופלאה ורבת פנים שכנסיית המשיח נקראת להיות. כך, היא תוכל למשוך צעירים, מכיוון שהאחדות שלה היא לא אחידות, אלא רשת של מתנות מגוונות שהרוח מרעיפה עליה ללא הרף ובכך מחדשת אותה ומחלצת אותה מעוניה.
208. בסינודוס, עלו הצעות רבות לחידוש העבודה עם הצעירים ולשחרור מגישות שכבר אינן יעילות, מכיוון שהן לא מסוגלות לנהל דיאלוג עם תרבות הצעירים המודרנית. באופן טבעי, אני לא יכול למנות כאן את כולן. כמה מהן ניתן למצוא במסמך הסופי של הסינודוס.

אפיקי פעולה עיקריים
209. אני רק רוצה להדגיש שהעבודה עם הצעירים כוללת שני אפיקי פעולה עיקריים. הראשון הוא החיפוש, השיחה, האופן שבו אנו מושכים צעירים חדשים למפגש עם האדון. השני הוא צמיחה, האופן שבו אנו מסייעים למי שכבר פגש אותו להתפתח ולגדול.
210. בכל הנוגע לחיפוש, אני מאמין שהצעירים יודעים היטב למצוא דרכים להתאסף ולהתכנס. הם יודעים לארגן אירועים, תחרויות ספורט ואירועים אחרים, כמו גם למצוא דרכים לבשר באמצעי התקשורת: בהודעות טקסט, בשירים, בסרטונים ובדרכים אחרות. צריך רק לעודד אותם ולתת להם את החופש להתלהב מהפצת הבשורה לצעירים אחרים, בכל מקום בו הם נמצאים. כשהבשורה צצה לראשונה, בין אם במפגש צעירים, בשיחה בפאב, בחופשה מהלימודים או בכל אחת מהדרכים המסתוריות האחרות של אלוהים, היא עשויה לעורר חווית אמונה עמוקה. העיקר הוא שכל צעיר יהיה אמיץ מספיק כדי לזרוע את הבשורה באדמה הפוריה שהיא ליבו של צעיר אחר.
211. בחיפוש הזה עלינו להרבות, מעל הכול, בשפה של קרבה, בשפה של אהבה נדיבה, התייחסותית וקיומית שנוגעת בלב, משפיעה על החיים ומעוררת תקווה ותשוקה. צריך לגשת אל הצעירים בדקדוק של אהבה, לא בהטפות. השפה שמובנית לצעירים היא זו שדובריה קורנים מחיים, נמצאים שם בשבילם ויחד אתם. אלה שלמרות כל המגבלות והחולשות שלהם מנסים לחיות את האמונה ביושר ובכנות. עלינו לחשוב לעומק על דרכים בהן ניתן להגשים את המסר המרכזי של הבשורה (הקֵרִיגְמָה) בשפת הצעירים של ימינו.
212. בכל הקשור לצמיחה, ברצוני לציין נקודה חשובה. יש מקומות בהם מסייעים לצעירים לחוות חוויה עוצמתית של אלוהים, מפגש עם ישוע שנוגע בליבם. אבל את החוויה ממשיך רצף של פגישות "הכשרה" שכולל שיחות על ענייני אמונה ומוסר, על הרעות החולות של ימינו, על הכנסייה, על המשנה החברתית שלה, על מידת הצניעות, על נישואים, אמצעי מניעה וכן הלאה. כתוצאה מכך, צעירים רבים משתעממים, מאבדים את אש המפגש עם המשיח ואת השמחה שבהליכה בעקבותיו. רבים מוותרים ואחרים נעצבים ונעשים שליליים. במקום להעביר כמה שיותר עיקרי אמונה, הבה ננסה בראש ובראשונה לעורר ולגבש את החוויות הגדולות שמזינות את החיים הנוצריים. במילותיו של רומאנו גוארדיני, "כשאנחנו חווים אהבה גדולה [...] הכול נעשה חלק ממנה".[112]
213. וודאי שיש לכלול לימוד של עיקרי האמונה והמוסר הנוצריים בכל פרויקט חינוכי או תהליך התפתחות שמיועד לצעירים. אך נוסף על כך, צריכות להיות לפרויקטים הללו שתי מטרות עיקריות. הראשונה היא פיתוח הקֵרִיגְמָה, חווית המפגש הבסיסית עם אלוהים דרך מותו ותחייתו של המשיח. השניה היא אהבת אחים, חיי קהילה ושירות.
214. עתה אחזור על נושא שהדגשתי באיגרת "שמחת הבשורה", אך אני עדיין רואה ערך בחזרה עליו. זו תהיה טעות מרה לחשוב שבעבודה עם צעירים "הקֵרִיגְמָה צריכה לסגת לטובת הכשרה 'מוצקה' יותר כביכול. שום דבר אינו מוצק, עמוק, בטוח, משמעותי ומחכים יותר מאותה הכרזה ראשונית. כך ההכשרה הנוצרית היא העמקה בקֵרִיגְמָה"[113] והגשמה מלאה יותר שלה בחיינו. לכן, על העבודה עם הצעירים תמיד לכלול הזדמנויות לחידוש והעמקה של החוויה האישית שלנו של אהבת האלוהים והמשיח החי. ניתן לעשות זאת במספר דרכים: עדויות, שירים, השתחוויה, זמן רוחני לאור כתבי הקודש ואפילו שימוש נבון ברשתות החברתיות. בכל אופן, לעולם אין להחליף את חווית המפגש המשמחת עם האדון בהוראת עיקרי אמונה "יבשים" בלבד.
215. כמו כן, על כל תכנית לעבודה עם צעירים לכלול אמצעים ומשאבים שונים שיכולים לסייע לצעירים לצמוח באחווה, לחיות כאחים ואחיות, לסייע זה לזה, לבנות קהילה, לשרת את הזולת, להתקרב לעניים. אהבת אחים ואחיות היא "מִצְוָה חֲדָשָׁה" (יוחנן יג:34) שהיא "קִיּוּם הַתּוֹרָה בִּמְלוֹאָהּ" (רומים יג:10) והדרך הטובה ביותר להביע את אהבת האלוהים שבנו, לכן היא צריכה לקבל מקום מרכזי בכל תכנית להכשרת צעירים ולליווי תהליך ההתגברות.

אוירה מתאימה
216. על כל המוסדות שלנו להיטיב להאיר פנים לצעירים, מכיוון שרבים מהם מרגישים חווית יתמות של ממש. אני לא מתייחס לבעיות משפחתיות, אלא למשהו שבנים ובנות, צעירים ומבוגרים, הורים וילדים חווים כאחד. עבור כל אותם היתומים – שאויל אפילו אנחנו נמנים עמם – קהילות כמו הכנסייה המקומית או בית הספר צריכות לספק הזדמנויות לחוות פתיחות ואהבה, קבלה וצמיחה. צעירים רבים בימינו מרגישים שהם ירשו את החלומות הכושלים של הוריהם וסביהם, חלומות שהתנפצו לרסיסים בשל עוול, אלימות חברתית, אנוכיות וחוסר דאגה לזולת. בקיצור – הם מרגישים חסרי שורשים. אם הצעירים יגדלו בעולם מלא אפר ועפר, הם יתקשו לשמור על אש החלומות והתכניות. אם הם יגדלו במדבר חסר משמעות, היכן הם יפתחו את התשוקה להקדיש את חייהם לזריעת זרעים? חווית הנתק, העקירות וקריסת הוודאויות הבסיסיות שמטפחת התרבות התקשורתית של ימינו יוצרת תחושת יתמות עמוקה. עלינו להגיב לכך ביצירת סביבה מושכת ומלאת אחווה, בה הזולת יכול לחיות עם תחושת משמעות.
217. בקיצור – כדי לבנות "בית", צריך להקים "משפחה". לבנות בית זה "ללמוד לחוש מחוברים לזולת לא רק בקשרים תועלתניים ומעשיים, אלא להיות מאוחדים כך שנרגיש שהחיים שלנו הפכו למעט אנושיים יותר. לבנות בית זה לאפשר לנבואה לקרום עור וגידים ולגרום לשעות ולימים שעוברים להרגיש פחות קרים, אדישים ואלמוניים. זה ליצור קשרים במעשים פשוטים ויומיומיים שכל אחד מאתנו יכול לבצע. בית, כפי שכולנו יודעים, דורש עבודה משותפת. אף אחד אינו יכול להישאר אדיש או לעמוד מהצד, מכיוון שכל אבן חשובה לבניין הבית. כמו כן, צריך לבקש מהאדון להעניק לנו את החסד ללמוד סבלנות וסליחה, ללמוד להתחיל מחדש בכל יום ויום. כמה פעמים עלי לסלוח ולהתחיל מחדש? שבעים ושבע פעמים שבע או במילים אחרות – כמה שצריך. רקימת קשרים חזקים דורשת בטחון ואמון שניזונים מסבלנות ומסליחה יומיומיים. וככה מתרחשים ניסים: כאן אנחנו מרגישים נולדים מחדש. כאן כולנו נולדים מחדש מכיוון שאנחנו מרגישים את הליטוף של אלוהים, שמאפשר לנו לחלום עולם אנושי יותר ועל כן – עולם אלוהי יותר".[114]
218. בהתאם לכך, על המוסדות שלנו לתת לצעירים מרחבים שהם יכולים להפוך לשלהם, שאליהם הם יכולים לבוא ומהם הם יכולים ללכת כרצונם, שבהם הם ירגישו רצויים ויפגשו בקלות צעירים אחרים, ברגעי משבר וקושי או ברגעי שמחה וחגיגה. חלק מזה כבר מתקיים במרכזים מסוגים שונים, שפעמים רבות מספקים מסגרת ידידותית ורגועה שבה חברויות יכולות להתפתח, בה צעירות וצעירים יכולים לפגוש זה את זה, לחלוק מוזיקה, משחקים, פעילויות ספורטיביות, אבל גם לחשוב ולהתפלל יחדיו. מקומות כאלה מציעים עושר רב מבלי לגזול משאבים רבים. גם במקרים האלה – יש צורך במפגש פנים אל פנים כדי להעביר את המסר. שום שיטה או משאב פסטורליים לא יכולים להחליף את מקומו של המפגש.
219. "קשרי חברות ודיונים, לרוב כשהם מתקיימים בקבוצות מובנות פחות או יותר, מאפשרים לשפר יכולות חברתיות ובינאישיות בסביבה בה איש לא מנותח או נשפט. חוויות קבוצתיות הן גם משאב עצום לשיתוף האמונה ולעזרה הדדית במתן עדות. הצעירים יכולים להנחות צעירים אחרים ולבצע שליחות של ממש בין חבריהם".[115]
220. זה לא אומר, חלילה, שעליהם להתבודד ולאבד כל קשר עם הקהילה המקומית או התנועות והמוסדות הכנסייתיים האחרים באזור. עם זאת, הצעירים ישולבו בקלות רבה יותר בקהילות פתוחות, שחיות את האמונה שלהן, שצמאות להאיר את אור המשיח, בקהילות שמחות, חופשיות, מלאות אחווה ומחויבות. הקהילות הללו יכולות להיות מסגרות בהן הם ירגישו שאפשר לטפח את אותן מערכות יחסים יקרות ערך.

עבודה עם צעירים במוסדות חינוכיים
221. בתי ספר הם ללא ספק פלטפורמה מצוינת לקירוב לבבות של ילדים וצעירים. דווקא מכיוון שאלו מקומות חשובים כל כך להתפתחות אישית, על הקהילה הנוצרית לדאוג תמיד להכשרת מורים ומנהלים ולהקים בתי ספר משלה מכל הסוגים והרמות. הרוח העניקה מתנות אינספור ומופתים רבים לקדושה בתחום חינוך הילדים. עם זאת, אם בוחנים את התוצאות של הפעילות הפסטורלית שלהם, שלעתים קרובות מתמקדת בהוראה דתית שלרוב לא מסוגלת לטפח חווית אמונה בת קיימא, אז עולה שבתי הספר זקוקים לביקורת עצמית דחופה. נראה שיש בתי ספר קתוליים מסוימים שבנויים רק לצורך שימור עצמי. הפחד משינויים גורם להם להתבצר ולהיכנס למגננה מפני הסכנה – האמתית או המדומיינת – שכל שינוי עשוי להביא עמו. בית ספר שהופך ל"בונקר", שמגן על תלמידיו מטעויות "מבחוץ", הוא קריקטורה של הנטייה הזו. אבל, למרבה האימה, הדימוי הזה משקף את חוויותיהם של צעירים רבים שמסיימים את למודיהם במוסדות מסוימים: ניתוק מוחלט בין מה שהם למדו לבין העולם שבו הם חיים. מה שלימדו אותם בענייני אמונה ומוסר לא הכין אותם לשמירה על הערכים הללו בעולם שלועג להם. הם גם לא למדו דרכי תפילה וחיי אמונה שניתן לקיים בקלות, לאור הקצב המהיר של החברה בימינו. אחת השמחות הגדולות של איש חינוך הוא לראות תלמיד שלו שהופך לאדם חזק ושלם, למנהיג, למישהו שמוכן לתת ולהעניק.
222. בתי ספר הם עדיין מקומות חיוניים לבישור הצעירים. יש להתחשב במספר עקרונות מנחים שהוצגו במסמך "שמחת האמת" להתחדשות והחייאת מאמץ הבישור בבתי ספר ובאוניברסיטאות. ההתחדשות כוללות חוויה מחודשת של הקֵרִיגְמָה, דיאלוג נרחב, גישות חוצות דיסציפלינות, קידום תרבות של מפגש, הכרח ביצירת רשתות חברתיות והעדפה ברורה לקטנים שבנינו, לאלו שהחברה משליכה לצד הדרך.[116] יש חשיבות רבה גם ליכולת לשלב ידע מהראש, הלב והידיים.
223. מצד שני, אנחנו לא יכולים להפריד הכשרה רוחנית מתרבותית. הכנסייה תמיד חיפשה דרכים לתת לצעירים את החינוך הטוב ביותר שרק אפשר. אל לה להפסיק עכשיו, מכיוון שלצעירים יש זכות לקבל אותו. "כיום, הזכות לחינוך משמעותה להגן על החכמה, זאת אומרת – על ידע אנושי והומאני. לעתים קרובות אנחנו נשלטים בידי מודלים תפלים וחולפים של חיי אדם, שדוחפים אותנו לחפש הצלחה במחיר נמוך ולהימנע מהקרבה, מודלים שמטמיעים את הרעיון שחינוך הכרחי רק אם הוא מביא לתוצאות מידיות. לא. החינוך מוביל אותנו לשאול שאלות, מונע מאתנו אבדן תחושה מרוב בנאליות, ומדרבן אותנו לחפש משמעות בחיים. עלינו לדרוש את הזכות לא לסטות מהדרך לצליליהן של כל מיני סירנות שמסיחות עתה את דעתנו מהחיפוש הזה. אודיסאוס קשר את עצמו לתורן הספינה וביקש מחבריו לסתום את אזניהם, כדי לא לאפשר לשירת הסירנות לכשף את המלחים ולגרום להם להתרסק אל הצוקים. לעומת זאת, אורפאוס עשה משהו אחר כדי להתנגד לשירת הסירנות: הוא חיבר מנגינה יפה יותר שכישפה את הסירנות עצמן. זהו, אפוא, האתגר הגדול שלכם: להגיב לפזמון המשתק של תרבות הצריכה בהחלטות מחושבות ואיתנות, במחקר, בידע ובשיתוף".[117]

מקומות טעוני טיפוח
224. צעירים רבים לומדים להעריך את הדממה ואת הקרבה לאלוהים. יש להרבות בקבוצות שמתכנסות להשתחוויה או לצורך תפילה למול דבר האלוהים. אסור לנו לעולם לזלזל בפתיחות של הצעירים לתפילה קונטמפלטיבית. עלינו למצוא את הדרכים הנכונות ואת האמצעים המתאימים כדי לסייע להם לחוות את החוויה היקרה הזו. בכל הנוגע לעבודת ה' ולתפילה, "בהקשרים רבים, צעירים קתוליים רוצים הזדמנויות להתפלל ולהשתתף בתקדישים בליטורגיה רעננה, אותנטית ומלאת שמחה, כזו שמסוגלת להתייחס לחיי היומיום שלהם".[118] חשוב לנצל עד תום את הרגעים הגדולים שבלוח השנה הליטורגי, בייחוד במהלך השבוע הקדוש, חג השבועות וחג המולד. אבל גם חגים אחרים יכולים להיות הפסקה מבורכת מהשגרה, והם עשויים לסייע לצעירים לחוות את שמחת האמונה.
225. השירות הנוצרי מספק הזדמנות ייחודית לצמיחה ולפתיחות למתנות האמונה והאהבה שאלוהים מעניק. צעירים רבים נמשכים לאפשרות לסייע לאחרים, בייחוד לילדים ולעניים. לעתים קרובות, שירות הוא הצעד הראשון לגילוי, או לגילוי מחדש, של החיים במשיח ובכנסייה. צעירים רבים מתעייפים מתכניות ההכשרה האמוניות והרוחניות שלנו ודורשים מפעם לפעם הזדמנות להשתתף באופן פעיל בסיוע לזולת.
226. אנחנו גם לא יכולים להתעלם מחשיבותן של האמנויות, כמו התאטרון, הציור וכולי. "למוזיקה חשיבות מיוחדת, שכן זוהי סביבה אמתית בה הצעירים נטמעים כל הזמן. זוהי גם תרבות ושפה שמסוגלת לעורר רגשות ולעצב זהויות. שפת המוזיקה היא גם משאב פסטורלי עם השפעה מיוחדת על הליטורגיה ועל התחדשותה".[119] השירה יכולה להיות תמריץ גדול עבור הצעירים לאורך חייהם. כפי שאומר אוגסטינוס הקדוש: "שירו, אך המשיכו במסע. אל תתעצלו, אלא שירו כדי להנעים את הדרך. שירו, אך המשיכו ללכת [...] אם תתקדמו, אז וודאי תמשיכו במסע שלכם, אך וודאו שאתם גם מתקדמים במעלות הטובות, באמונה האמתית ובחיים הנכונים. שירו, אפוא, והמשיכו ללכת". [120]
227. "יש לשים לב גם לחשיבות שהצעירים מייחסים לספורט. אסור לכנסייה לזלזל בחשיבות של הספורט בחינוך ובעיצוב האופי. עליה לשמור על נוכחות בתחום. צריך לעזור לעולם הספורט להתגבר על צדדים בעייתיים בו, כמו הפיכתם של אלופים לאלילים, כניעה לאינטרסים כלכליים ואידיאולוגיה של הצלחה בכל מחיר".[121] בלב חווית הספורט נמצאת "השמחה: שמחת האימון, ה'להיות ביחד', החיים וההודיה על המתנות שהבורא מעניק לכל אחד מאתנו מידי יום ביומו".[122] חלק מאבות הכנסייה השתמשו בהשוואה לשגרת האימונים של האתלט כדי לעודד את הצעירים להתחזק ולהתגבר על הבטלנות והשעמום. כשבסיליוס הקדוש כתב לצעירים, הוא השתמש במאמץ שנדרש מאתלטים כדי להדגים את ערכה של ההקרבה העצמית כאמצעי לצמיחה במידות הטובות: "האנשים האלו (האתלטים) סובלים מעל ומעבר, הם משתמשים באמצעים שונים כדי לבנות את הסיבולת שלהם, הם מזיעים ללא הרף באימון [...] בקיצור – הם מאמנים את עצמם כך שכל חייהם לפני התחרות הם רק הכנה אליה [...] אם כך, אז איך אנחנו, שהובטחו לנו פרסים רבים ומפליאים כל כך עד שאין לשון שתוכל לתארם, אפילו יכולים לחשוב על זכייה בהם אם אנחנו לא עושים שום דבר חוץ מלבזבז את חיינו בפנאי ולהתאמץ בחצי-פה?".[123]
228. הטבע מושך במיוחד את המתבגרים והצעירים, שמכירים בצורך שלנו לדאוג לסביבה. זה מה שקורה בתנועות צופים ובקבוצות אחרות שמעודדות קרבה לטבע, מחנאות, טיולים, מסעות ומשלחות כדי לשפר את הסביבה. ברוחו של פרנציסקוס הקדוש מאסיזי, החוויות הללו יכולותלהיות שער לבית ספר אוניברסלי של אחווה ותפילה קונטמפלטיבית.
229. למרות הזמנים המשתנים והרגישויות של הצעירים, אסור שההזדמנויות הללו לבשר את הצעירים תגרומנה לנו לשכוח שיש מתנות אלוהים שאף פעם לא מזדקנות, שכן יש בהן עוצמה שמתעלה מעל שיקולי זמן ומקום. ישנו דבר האדון, שחי ופועל תמיד, ישנה נוכחותו המזינה של המשיח באאוקריסטיה, ישנו תקדיש הפיוס והווידוי, שמשחרר ומחזק אותנו. אנחנו יכולים לציין גם את העושר הרוחני הבלתי נדלה שנשמר בכנסייה בעדות של קדושיה ובמשנה של המורים הרוחניים הגדולים שלה. למרות שעלינו להתייחס בכובד ראש לשלבי ההתפתחות השונים, ולעתים יש להמתין בסבלנות לרגע הנכון, אנחנו לא יכולים אלא להזמין את הצעירים לשתות ממעיינות החיים החדשים. אין לנו זכות לשלול מהם את העושר הזה.

עבודה "עממית" עם צעירים
230. בנוסף לעבודה הרגילה והמתוכננת היטב עם הצעירים שהקהילות והתנועות מבצעות, חשוב להשאיר מקום גם לעבודה "עממית" עם צעירים; עבודה בסגנונות, לוחות זמנים, קצבים ושיטות אחרים. רחבה וגמישה יותר, הפעילות הזו מגיעה לאותם המקומות שבהם צעירים נמצאים ופועלים, מטפחת את המנהיגות הטבעית שלהם ואת המתנות שרוח הקודש זורעת. הפעילות הזו מנסה להימנע מהצבת מכשולים, כללים, מנגנוני בקרה ומבנים סמכותיים מעל אותם מאמינים צעירים, שהם מנהיגים מטבעם בשכונות שלהם ובהקשרים אחרים של חייהם. כל שעלינו לעשות הוא ללוות ולעודד אותם, לבטוח יותר מהרגיל בגאונות של רוח הקודש, שפועלת כפי רצונה.
231. אנחנו מדברים על מנהיגים "עממיים" באמת, לא אליטיסטים שמסתגרים בקבוצות קטנות של מתי מעט. כדי להצליח להקים מנהיגות "עממית" בעבודה עם צעירים, "עליהם ללמוד להאזין לחושים של העם, להפוך לדוברים שלהם ולעבוד כדי לקדם אותם".[124] כשאנחנו מדברים על "העם", אנחנו לא מדברים רק על המבנים בחברה או בכנסייה, אלא, בראש ובראשונה, על כל מי שצועדים בדרך, לא כבודדים, אלא כקהילה מגובשת שמכילה את כולם ומיועדת לכולם; קהילה שמסרבת לזנוח את העניים ואת הפגיעים. "העם רוצה שכולם יקחו חלק בטוב הכללי ולכן מסכים ללכת בקצב של האיטי שבקרבו, כך שכולם יוכלו להגיע ביחד".[125] מנהיגים "עממיים" הם מי שמסוגלים לגרום לכולם – גם לעניים, לפגיעים, לחלשים ולפצועים – להשתתף במסע הנעורים. הם לא בזים לצעירים שנפגעו או סבלו את כובד משקלו של הצלב והם לא פוחדים מהם.
232. בדומה לכך, עלינו לעודד ולטפח כל דבר טוב בצעירים שלא מגיעים ממשפחות או ממוסדות נוצריים ותהליך ההתבגרות שלהם באמונה איטי יותר.[126] המשיח הזהיר אותנו שלא לדאוג רק לחיטים הטובות (ראה: מתי יג:30-24). לעתים, בניסיון לפתח פעילות צעירים טהורה ומושלמת, מלאה ברעיונות מופשטים, מוגנת מהעולם החיצון וחפה מכל פגם, אנחנו עלולים להפוך את הבשורה לטיעון עבש, חסר משמעות ולא מושך. פעילות צעירים שכזו מתנתקת מעולמם של הצעירים ומתאימה רק לאליטה של הנוער הנוצרי, שרואה את עצמו כשונה מהזולת, בשעה שלמעשה היא חייה בבידוד ריק ועקר. כשאנחנו עוקרים את העשבים השוטים הללו, אנחנו עוקרים וחונקים גם כל נטע שמנסה לצמוח למרות מגבלותיו.
233. במקום "להעמיס על הצעירים אוסף חוקים שגורם לנצרות להיראות רדודה וצדקנית, אנחנו נקראים להשקיע באומץ שלהם ולהכשיר אותם לקבל אחריות, מתוך ידיעה ברורה שטעות, כשלון ומשבר הן חוויות שיכולות לחזק את האנושיות שלהם".[127]
234. הסינודוס קרא לפיתוח פעילות עם צעירים שמסוגלת להיות מכילה, שיש בה מקום לסוגים שונים של צעירים, שמראה שאנחנו כנסייה שדלתיה פתוחות. כמו כן, אין הכרח לקבל את כל תורתה של הכנסייה כדי להשתתף בפעילויות מסוימות שמיועדות לצעירים. כל מה שצריך הוא ראש פתוח כלפי מי שמשתוקק ומוכן לפגוש את האמת שאלוהים גילה. חלק מהפעילויות הפסטורליות שלנו עשויות להניח שמסע האמונה של הצעירים כבר החל, אבל אנחנו זקוקים גם לעבודה "עממית" שיכולה לפתוח דלתות ולפנות מקום לכולם, עם כל הספקות והתסכולים שלהם, עם כל הבעיות והנסיונות למצוא את עצמם, עם טעויות העבר, עם חוויות החטא וכל הקשיים שלהם.
235. צריך לפנות מקום גם ל"כל מי שיש להם חזון אחר לחיים, ששייכים לדתות אחרות או מרחיקים את עצמם מכל דת שהיא. כל הצעירים, ללא יוצא מן הכלל, מוצאים את מקומם בליבו של אלוהים, ולכן גם בליבה של הכנסייה. אנחנו מכירים בלב שלם בכך שלעתים קרובות ביטויים יפים כאלה לא מתבטאים בפעילויות הפסטורליות שלנו: לעתים קרובות אנחנו מסתגרים מהסביבה שלנו וקולה לא חודר פנימה. לחלופין, אנחנו מקדישים את מרצנו לפעילויות פחות תובעניות ומהנות יותר, מדכאים את חוסר המנוח הפסטורלי שדוחף אותנו לצאת אל מחוץ למה שהוא לכאורה איזור הנוחות שלנו. הבשורה מבקשת מאתנו להיות נועזים, ואנחנו רוצים להיות כאלה, מבלי להתיימר ומבלי להטיף; להעיד על האדון ולהושיט את ידינו לכל הצעירים בעולם".[128]
236. כשהיא מפסיקה להיות אליטיסטית ומוכנה להיות "עממית", העבודה עם הצעירים היא תהליך הדרגתי, מכבד, סבלני, מלא-תקווה, חסר-לאות ומלא-חמלה. הסינודוס ציין את התלמידים מעמאוס (ראה: לוקס כד:35-13) כדוגמה ומופת לפלאים שמתחוללים בעבודה עם צעירים.
237. "ישוע הולך עם שני תלמידים שלא הבינו את המשמעות של מה שקרה לו, עזבו את ירושלים ונטשו את הקהילה. הוא מצטרף אליהם בדרכם מכיוון שהוא רוצה ללוות אותם. הוא שואל שאלות ומקשיב בסבלנות לגרסה שלהם וכך מסייע להם להכיר במה שהם כבר חוו. אז, בחיבה ובעוז, הוא מכריז להם את הדבר, מוביל אותם לפרש את האירועים שהם חוו לאור הכתובים. הוא מקבל את ההזמנה שלהם להישאר אתם כי קרב הערב. הוא נכנס עמם אל הלילה. כשהם הקשיבו לדבריו, ליבם בער בקרבם ונפשותיהם נפתחו. הם הכירו אותו בבציעת הלחם. הם עצמם בחרו לשוב באחת למסע בכיוון ההפוך, לחזור לקהילה ולחלוק את חוויית המפגש שלהם עם האדון הקם לתחייה".[129]
238. פעילויות דתיות עממיות שונות, כמו מסעות עלייה לרגל, מושכות צעירים שלא מרגישים שייכים בקלות במבנים הכנסייתיים. אלו הם אותות מוחשיים לאמון שלהם באלוהים. ניתן למצוא את הדרכים הללו לחיפוש אחר האלוהים בייחוד בקרב צעירים עניים, אבל גם בפלחים אחרים בחברה. לא צריך להתנשא מעליהם, אלא לעודד ולקדם אותם. פעילויות דתיות עממיות הן "דרך לגיטימית לחיות את האמונה"[130] ו"ביטוי לפעילות שליחית ספונטנית של עם האלוהים".[131]

תמיד בשליחות
239. כאן אציין שלא נדרש הרבה כדי להפוך צעירים לשליחים. אפילו החלשים, המוגבלים והמתקשים ביותר יכולים להיות שליחים בדרכם, שכן תמיד אפשר לחלוק את הטוב, גם אם יש לצידו מגבלות רבות. צעיר שעולה לרגל כדי לבקש מגבירתנו עזרה ומזמין חבר או שותף למסע, במחווה האחת הקטנה הזו משמש כשליח טוב. הפעילות השליחית "העממית" בלתי נפרדת מהעבודה "העממית" עם הצעירים, שכן היא שוברת את המודלים הרגילים ואת דרכי החשיבה המקובלות. הבה נלווה ונעודד אותה, אך לא נתיימר לשלוט עליה יותר מדי.
240. אם יש לנו אוזן לשמוע את מה שהרוח אומרת לנו, אז עלינו להבין שהעבודה עם הצעירים היא תמיד שליחית. הצעירים מרוויחים הרבה כשהם מתגברים על הרתיעה שלהם ומעיזים לבקר בבתים של אחרים ובכך להתחבר לחיי הזולת. הם לומדים להביט אל מעבר למשפחה ולקבוצת החברים שלהם וזוכים לתפיסה רחבה יותר של החיים. באותו הזמן, האמונה ותחושת השייכות לכנסייה מתחזקות. שליחות של צעירים, שמתקיימת לרוב במהלך חופשות מהלימודים ולאחר תקופה של הכנה, יכולה להיות חוויה של התחדשות באמונה ואפילו לעורר מחשבות רציניות על קריאה.
241. הצעירים יכולים למצוא מקומות לבצע את שליחותם בהקשרים שונים ומגוונים. לדוגמה, מכיוון שהם כבר בקיאים ברשתות החברתיות, עלינו לעודד אותם למלא אותן באלוהים, באחווה ובמחויבות.

ליווי של מבוגרים
242. יש לכבד את החירות של הצעירים, אך יש גם ללוות אותם. המשפחה צריכה להיות מקור הליווי הראשי. הפעילות עם הצעירים יכולה להציג אידאל של חיים במשיח כתהליך של בניית בית על סלע (ראה: מתי ז:25-24). עבור רוב הצעירים, הבית הזה, החיים שלהם, יבנה על יסודות הנישואים והאהבה שבחיי הנישואים. לכן, על הפעילות עם הצעירים והפעילות עם המשפחות להיות מתואמות ומשולבות, כדי להבטיח ליווי ממושך ומתאים של תהליך זיהוי הקריאה.
243. לקהילה תפקיד חשוב בליווי הצעירים; עליה לחוש אחריות משותפת על קבלה, חיזוק, עידוד אבל גם איתגור שלהם. על כל חברי הקהילה להתייחס לצעירים בהבנה, הערכה, חיבה ולהימנע מלשפוט אותם ללא הרף או מלדרוש מהם שלמות שמעבר לשנות נעוריהם.
244. בסינודוס "רבים הצביעו על מחסור באנשים מיומנים שמקדישים את זמנם לליווי. אם אנחנו מאמינים בחשיבות התיאולוגית והפסטורלית של ההקשבה, עלינו לחשוב מחדש ולרענן את האופן בו הכוהנים מבצעים את עבודתם השגרתית ולבחון מחדש את סדר העדיפויות שלה. הסינודוס גם הכיר בצורך להכשיר מקודשים ועמאים, גברים ונשים, כדי ללוות צעירים. מתנת ההקשבה, שרוח הקודש משפיעה על קהילות, יכולה לקבל גם הכרה מוסדית כסוג של שירות כנסייתי".[132]
245. ישנו גם צורך מיוחד בליווי צעירות וצעירים שמגלים כושר מנהיגות, כך שהם יזכו להכשרה ולחניכה הנדרשים. הצעירים, שנפגשו לפני פתיחת הסינודוס, קראו להקמת "תכניות להכשרה ולפיתוח מתמשך של מנהיגים צעירים. יש נשים צעירות שמרגישות מחסור במודלים למנהיגות נשית בכנסייה וגם הן רוצות להעניק את המתנות האינטלקטואליות והמקצועיות שלהן לכנסייה. אנחנו גם מאמינים שעל פרחי הכהונה והמקודשים לרכוש יכולות מפותחות אף יותר בליווי מנהיגים צעירים".[133]
246. אותם צעירים תיארו לנו את האיכויות שהם מקווים למצוא במנטור, והם תיארו זאת בבהירות רבה. "בין השאר, מנטור כזה צריך להיות: נוצרי נאמן שפעיל בכנסייה ובעולם; מישהו שמחפש תמיד את הקדושה; מישהו בטוח בעצמו אך לא שופט אחרים. כמו כן, מישהו שמאזין באופן פעיל לצרכים של הצעירים ומגיב בנעימות; מישהו שאוהב מעומק ליבו ומודע לעצמו; מישהו שמכיר במגבלות שלו ומכיר את השמחה והעצב שבמסע הרוחני. תכונה חשובה במיוחד במנטורים היא ההכרה באנושיות שלהם – העובדה שגם הם בני אדם שטועים; שהם לא בני אדם מושלמים, אלא חוטאים שפשעיהם נסלחו. לעתים המנטורים נתפשים כגיבורים על-אנושיים, וכשהם נופלים יש לכך השפעה אדירה על היכולת של הצעירים להמשיך לפעול בכנסייה. אסור שמנטורים יובילו את הצעירים כקבוצה של אנשים פאסיביים, במקום זאת עליהם לצעוד לצידם, לאפשר להם להשתתף במסע באופן פעיל. עליהם לכבד את החירות שנמצאת בתהליך ההבחנה של הצעיר ולצייד אותו בכלים לבצע את התהליך כראוי. על המנטור להאמין בלב שלם ביכולת של הצעיר להשתתף בחיי הכנסייה. מנטור צריך, אם כן, לטפח את זרעי האמונה בצעירים מבלי לצפות לראות מיד את פירות פועלה של רוח הקודש. התפקיד הזה לא מוגבל, ואסור שיהיה מוגבל, לכוהנים או למקודשים ולכן יש להכשיר את העמאים כדי לבצע אותו. על כל המנטורים האלה לקבל הכשרה מלאה ולהשתתף בתהליכי הכשרה מתמשכים".[134]
247. אין ספק שמוסדות החינוך של הכנסייה הם מסגרת קהילתית לליווי. הם יכולים ללוות צעירים רבים, בייחוד כשהם שואפים "לקבל את כל הצעירים, ללא קשר לבחירות הדתיות שלהם, למקורות התרבותיים שלהם ולמצב האישי, המשפחתי או החברתי שלהם. כך, הכנסייה מעלה תרומה משמעותית לחינוך מקיף של צעירים ברחבי העולם כולו".[135] המוסדות החינוכיים ימעלו בתפקידם אם הם יציבו קריטריונים קשיחים לקבלה או הימצאות של תלמידים בהם, מכיוון שאז הם ישללו מהצעירים את הליווי הזה, שיכול להעשיר את חייהם.

פרק שמיני
קריאה

248. את המילה "קריאה" אפשר להבין במובן הרחב, כקריאה מאלוהים שכוללת את הקריאה לחיים, הקריאה לחברות עמו, הקריאה לקדושה וכן הלאה. התפיסה הזו מועילה מכיוון שהיא ממקמת את כל החיים שלנו במסגרת יחסים עם אלוהים שאוהב אותנו. היא גורמת לנו להבין שדבר איננו תוצאה של מזל מקרי, אלא שכל דבר בחיינו יכול להפוך לאמצעי להגיב לאדון, שרקם עבורנו תכנית מופלאה.
249. באיגרת "שמחו וגילו", דיברתי על הקריאה של כולם לצמוח ולהתבגר למען כבוד האלוהים. רציתי "להציג שוב את הקריאה לקדושה באופן מעשי שמתאים לזמננו, עם כל הסכנות, האתגרים וההזדמנויות שבה".[136] מועצת הוותיקן השנייה עזרה לנו להכיר מחדש בקריאה הזו, שמופנית לכל אחד ואחת מאתנו, "כל המאמינים, ללא קשר למצבם, נקראים בידי האדון – איש איש בדרכו שלו – לאותה קדושה שלמה שבה גם האב הקדוש שלם".[137]

הקריאה של אלוהים לחברות
250. הדבר הראשון שעלינו לבחון ולגלות הוא זה: ישוע רוצה להיות חבר של כל צעיר. ההבחנה הזו היא הבסיס של כל השאר. בדיאלוג של האדון הקם לתחייה עם שמעון כיפא, השאלה העיקרית שלו הייתה: "הַאִם אַתָּה אוֹהֵב אוֹתִי?" (יוחנן כא:16). במילים אחרות, האם אתה אוהב אותי כחבר? השליחות שכיפא קיבל, לרעות את העדר של ישוע, תמיד תהיה מחוברת לאותה אהבת-חינם, לאותה רעות.
251. מצד שני, ישנו המפגש הכושל של ישוע עם הצעיר העשיר, שמראה בבירור שהצעיר לא הצליח להכיר במבט האוהב של האדון (ראה: מרקוס י:21). הוא הלך ממנו עצוב, למרות כוונותיו הטובות, מכיוון שהוא לא יכול היה להתכחש לרכושו הרב (ראה: מתי יט:22). הוא פספס הזדמנות להתחיל את מה שוודאי הייתה נעשית חברות מופלאה. לעולם לא נדע מה הצעיר הזה, שבו ישוע הביט באהבה ואליו הוא הושיט את ידיו, היה יכול לתרום לאנושות.
252. "החיים שישוע מעניק לנו הם סיפור אהבה, סיפור חיים שהוא רוצה לערבב בסיפור שלנו ובאמצעותו להכות שורשים בקרקע שהיא חיינו. החיים הללו הם לא ישוע 'בעננים' שמחכה להורדה, 'אפליקציה' שצריך לפתח או שיטה פסיכולוגית לשיפור עצמי. החיים הם גם ודאי לא 'סרטון הדרכה' לחידושים האחרונים. הישועה שאלוהים מעניק לנו היא הזמנה להשתתף בסיפור אהבה ששזור בסיפורים האישיים שלנו. זהו סיפור חיים שרוצה להיוולד בקרבנו כדי שנוכל לשאת פרי ממש כפי שאנחנו עכשיו. בכל מקום שבו נהיה ויחד עם כל מי שנמצא סביבנו – לשם האדון מגיע כדי לזרוע ולהיזרע."[138]

להיות שם בשביל אחרים

253. עתה ארצה לדבר על הקריאה במובן הצר, כקריאה לשירות ולשליחות למען הזולת. האדון קורא לנו להשתתף בפעולתו ולתרום לטובת הכלל באמצעות שימוש במתנות שקיבלנו.
254. הקריאה לשליחות היא, אם כן, קריאה לשירות. חיינו עלי אדמות מגיעים למלואם כשהם הופכים למתנה לאחר. כאן ארצה לשוב ולומר ש"השליחות להימצא בליבם של האנשים היא לא רק חלק מחיי או 'כרטיס עובד' שאני יכול ללבוש או להסיר; זהו לא רגע נוסף בחיי. אדרבה, זה משהו שאני לא יכול לעקור מהמהות שלי מבלי להרוס את עצמי לגמרי. אני הוא השליחות בארץ הזאת, זוהי הסיבה להימצאותי בעולם הזה".[139] מכאן שיש לראות כל פעילות פסטורלית, הכשרה ורוחניות מנקודת המבט של קריאתנו הנוצרית.
255. הקריאה האישית שלך היא לא רק העבודה שאתה עושה, למרות שהיא וודאי ביטוי שלה. הקריאה שלך היא יותר מזה: זוהי דרך שמנחה את המאמצים והמעשים הרבים שלך לשירות הזולת. לכן, כשאתה מנסה להבחין בקריאתך, חשוב להבין האם אתה מוצא בעצמך את היכולות שנדרשות כדי לבצע את השירות המסוים הזה שדרוש לחברה.
256. זה מעניק ערך מוסף לכל מה שאנחנו עושים. העבודה שלך מפסיקה להתמקד רק בלהרוויח כסף, להיות עסוק או לרצות אחרים. היא הופכת לקריאה שלך, מכיוון שאתה נקרא אליה; זוהי לא רק החלטה מעשית. בסופו של דבר, זוהי הכרה בסיבה שלשמה נוצרתי, הסיבה שלשמה אני כאן, עלי אדמות, והכרה בתכנית של האדון לחיי. האדון לא יחשוף בפני את כל המקומות, הפרטים ולוחות הזמנים הצפונים לי, מכיוון שעליי לקבל את ההחלטות המחושבות שלי בנוגע לכך. אבל, הוא יראה לי את הכיוון בחיים, מכיוון שהוא הבורא שלי. אני צריך להקשיב לקולו, כדי שכחומר ביד היוצר אאפשר לו לעצב ולהנחות אותי. אז אהיה מה שנועדתי להיות, אז אהיה נאמן למציאות העמוקה שלי.
257. כדי להגיב לקריאה שלנו, עלינו לטפח ולפתח את כל מה שאנחנו. לא מדובר בתהליך שבו אנחנו מעניקים משהו לעצמנו או בוראים את עצמנו יש מאין. מדובר בתהליך בו אנו מוצאים את ה'אני' האמתי שלנו לאור האלוהים ומאפשרים לחיינו לשגשג ולשאת פרי. "בתכנית של אלוהים, כל גבר ואישה צריכים לחפש את הגשמתם העצמית, שכן חייו של כל אדם נקראים בידי האלוהים לבצע משימה כלשהי".[140] הקריאה שלכם מעודדת אתכם להוציא את הטוב שבעצמכם למען כבוד האלוהים וטובת הזולת. לא מדובר במעשים בלבד, אלא במעשים שמבוצעים במשמעות ובכוונה. אלברטו הוטארדו הקדוש אמר לצעירים לחשוב ברצינות על הכיוון הרצוי לחייהם: "אם הקברניט של הספינה מתרשל, הוא מפוטר מיד מכיוון שהוא לא לקח ברצינות את האחריות הקדושה שהופקדה בידיו. בכל מה שנוגע לחיינו, האם אנחנו מודעים לגמרי למסלול שהם לוקחים? איזה מסלול החיים שלך לוקחים? הכרחי להקדיש לכך יותר מחשבה. אני מתחנן בפני כל אחד ואחת מכם לחשוב על כך לעומק, מכיוון שחייבים להבין את זה נכון כדי להצליח. לטעות בכך – זה פשוט להיכשל".[141]
258. בחייו של כל צעיר, "להיות שם עבור הזולת" מבוסס לרוב על שני יסודות: להקים משפחה חדשה ולעבוד. סקרים שהועברו בקרב צעירים מראים פעם אחר פעם שאלו הם שני הנושאים שמדאיגים אותם ובה בעת גם מרגשים אותם יותר מכל. עלינו להשקיע מאמץ מיוחד בהבחנה בכך. הבה נביט בקצרה בכל אחד מהם.

אהבה ומשפחה
259. צעירים מרגישים את הקריאה לאהבה בעצמותיהם; הם חולמים לפגוש את האדם הנכון, שעמו יוכלו להקים משפחה ולבנות חיים משותפים. אין ספק שזוהי קריאה שאלוהים מגלה להם באמצעות הרגשות, התשוקות והחלומות שלהם. העמקתי בנושא באיגרת "שמחת האהבה". ארצה לעודד את כל הצעירים לקרוא בייחוד את הפרקים הרביעי והחמישי של האיגרת הזאת.
260. אני אוהב לחשוב ש"כששני נוצרים מתחתנים, הם למעשה זיהו את הקריאה של האדון בסיפור האהבה שלהם, קריאה להפוך את השניים, זכר ונקבה, לבשר אחד ולסיפור חיים אחד. תקדיש הנישואים עוטף את האהבה הזו בחסד האלוהים, הוא מעגן אותה באלוהים עצמו. באמצעות המתנה הזו והוודאות בקריאה הזו, אתם יכולים להמשיך בבטחה. אין לכם ממה לפחד, ביחד אתם יכולים להתמודד עם הכל!".[142]
261. כאן עלינו לזכור שאלוהים ברא אותנו כיצורים מיניים. הוא עצמו "ברא את המיניות, שהיא מתנה מופלאה לברואיו".[143] במסגרת הקריאה לנישואים, עלינו להכיר ולמצוא את הערך העצום בעובדה ש"מיניות, מין, היא מתנה מאלוהים. לא מדובר בטאבו. זוהי מתנה מאלוהים, מתנה שהאדון מעניק לנו. יש לה שתי מטרות: לאהוב וליצור חיים. זוהי תשוקה, אהבה מתוך תשוקה. אהבה אמתית תמיד מלאה בתשוקה. האהבה שבין גבר לאישה, כשיש בה תשוקה אמתית, תמיד מעניקה חיים בסופו של דבר. להעניק חיים בכל הגוף והנפש".[144]
262. הסינודוס התעקש על כך ש"המשפחה ממשיכה להיות נקודת המשען העיקרית של הצעירים. ילדים מעריכים את האהבה והדאגה של הוריהם, הם מייחסים חשיבות רבה לקשרי משפחה והם עצמם מקווים להצליח להקים משפחה בבוא היום. אין ספק שהעלייה במספר הפרידות, הגירושים, הנישואים השניים והמשפחות החד-הוריות עשויה לגרום סבל רב ומשבר זהות לצעירים. לעתים הם עשויים לקבל על עצמם תחומי אחריות שלא מתאימים לגילם, מה שמכריח אותם להתבגר בטרם עת. לעתים קרובות, לסבים ולסבתות תפקיד חשוב בסיוע לחינוך הרגשי והדתי: בחכמתם הם מהווים חוליה חשובה בשרשרת היחסים בין הדורות".[145]
263. אין ספק שהקשיים שהם חווים במשפחותיהם, עשויים להוביל צעירים רבים לפקפק בערך של הקמת משפחה חדשה, של הנאמנות, של הנדיבות. אני יכול לומר לכם בוודאות שיש לכך ערך רב. שווה להשקיע כל מאמץ במשפחה שלכם, כי שם תמצאו את התמריצים הטובים ביותר להתבגר ושם תחוו ותחלקו את רגעי האושר הגדולים ביותר. אל תאפשרו לאהבה הענקית הזו להיגזל מכם. אל תאפשרו לעצמכם ללכת לאיבוד בעקבות מי שמציעים לכם חיים של אנוכיות מוחלטת, שמובילים בסופו של דבר לבידוד ולבדידות מהסוג הגרוע ביותר.
264. כיום, תרבות של ארעיות וזמניות שולטת, אך זוהי אשליה בלבד. לחשוב ששום דבר לא יכול להיות מוחלט - זהו שקר גס. "כיום יש מי שאומרים שנישואים הם מחוץ לאופנה [...] בתרבות של רלטיביזם וארעיות, רבים מטיפים אודות החשיבות של 'להנות מהרגע'. הם אומרים שאין ערך בקבלת מחויבויות לכל החיים, בקבלת החלטות מוחלטות [...] במקום זה, אני מבקש מכם להיות מהפכנים; אני מבקש מכם לשחות נגד הזרם; כן, אני מבקש מכם למרוד נגד התרבות הזאת, שרואה בהכול עניין זמני ושבסופו של דבר פשוט לא מאמינה שאתם מסוגלים לקבל אחריות, שאתם מסוגלים לאהבת אמת".[146] אני בוטח בכם לגמרי, ולכן – אני קורא לכם לבחור בנישואים.
265. הנישואים דורשים הכנה ולשם כך צריך לפתח את ההכרה העצמית ואת המידות הטובות החשובות ביותר, ובראשן האהבה, הסבלנות, הפתיחות לדיאלוג והעזרה לזולת. לשם כך, גם המיניות שלכם צריכה להתבגר, כדי שהיא תפסיק להיות דרך להשתמש בזולת, ותהפוך בהדרגה לדרך להפקיד את עצמכם לגמרי בידיו של אדם אחר, באופן ייחודי וממעמקי הנפש.
266. כפי שלימדו זאת הבישופים של קולומביה, "המשיח יודע שבני זוג אינם מושלמים ושעליהם להתגבר על החולשות וחוסר ההתמדה שלהם כדי שהאהבה שלהם תוכל לצמוח ולשרוד. לכן, הוא מעניק לזוגות את חסדו, שהוא אור וכוח שמאפשר להם להשיג בהדרגה את האידאל של חיי הנישואים לפי תכניתו של אלוהים".[147]
267. לאלה שלא נקראים לנישואים או לחיים המקודשים, חשוב תמיד לזכור שהקריאה הראשונה והחשובה ביותר שלנו היא הקריאה שקיבלנו בטבילה. הרווקים, גם אם רווקים שלא מבחירה, יכולים להעיד עדות ייחודית על הקריאה הזו באמצעות תהליך ההתפתחות האישי שלהם.

עבודה
268. הבישופים של ארצות הברית הצביעו על כך ש"תקופת הנעורים היא התקופה שבה האדם נכנס לעולם העבודה. 'במה אתה עובד?' הוא נושא שיחה בולט כל כך, מכיוון שהעבודה היא חלק מרכזי מהחיים. עבור צעירים, מדובר בחוויה מאד נזילה, מכיוון שהם עוברים מעבודה לעבודה ואפילו מקריירה לקריירה. העבודה עשויה להכתיב את ניצול הזמן שלהם ויכולה לקבוע את מה שידם משגת לקנות. היא עשויה לקבוע את איכות וכמות הזמן הפנוי שלהם. העבודה מגדירה את זהותו ואת התפיסה העצמית של הצעיר ומשפיעה עליהן. היא מקום מרכזי בו חברויות ומערכות יחסים אחרות מתפתחות, מכיוון שלרוב היא לא מתבצעת בבדידות. צעירים וצעירות מדברים על העבודה כגורם שממלא את ייעודו ומספק תחושת משמעות. העבודה מאפשרת לצעירים לממש את הצרכים המעשיים שלהם ואף חשוב מכך – לחפש משמעות ולהגשים את החלומות והחזונות שלהם. למרות שהעבודה עשויה שלא לסייע להגשמת החלומות הללו, היא חשובה מאד כדי לפתח חזון, ללמוד לעבוד מכל הלב ובחדווה ולהבחין בקריאה של האלוהים".[148]
269. אני מבקש מהצעירים לא לצפות לחיים ללא עבודה, לחיים של תלות בעזרה מאחרים. זה לא טוב, מכיוון ש"העבודה היא הכרחית, היא חלק מחיים משמעותיים כאן, עלי אדמות, היא אמצעי לצמיחה, להתפתחות אנושית ולהגשמה עצמית. במובן הזה, סיוע כלכלי לעניים חייב להיות תמיד פתרון זמני לצרכים דחופים".[149] לכן, "יחד עם הפליאה העמוקה מהבריאה שאנחנו מוצאים אצל פרנציסקוס הקדוש מאסיזי, המסורת הרוחנית הנוצרית פיתחה גם הבנה עשירה ומאוזנת של משמעות העבודה, כפי שניתן למצוא, לדוגמה, בחייו של המבורך שרל דה פוקו ותלמידיו".[150]
270. הסינודוס העיר שבעבודה הצעירים יכולים "לחוות סוגים שונים של דחיה והדרה. הצורה הראשונה והחמורה ביותר של אלו אצל הצעירים היא האבטלה, שמגיעה במדינות מסוימות לגבהים חריגים. מלבד העובדה שהם נעשים עניים בעקבותיה, האבטלה גם פוגעת ביכולת של הצעירים לחלום ולקוות והיא שוללת מהם את האפשרות לתרום לפיתוחה של החברה. במדינות רבות המצב הזה מתקיים מכיוון שחלקים מסוימים מהצעירים חסרים הכשרה מקצועית מתאימה, בשל פגמים במערכת החינוך וההכשרה. לעתים קרובות, העדר בטחון תעסוקתי בקרב צעירים קשור לאינטרסים כלכליים שמנצלים את כוח העבודה".[151]
271. הנושא הרגיש והמורכב הזה צריך לעמוד בראש סדר העדיפויות הפוליטי, בייחוד עכשיו, כשמהירות ההתפתחויות הטכנולוגיות והניסיון להפחית את עלות כוח העבודה עלולים להוביל לכך שבמהרה עבודות רבות תוחלפנה במכונות. מדובר גם בנושא חברתי חמור, מכיוון שעבור צעיר, תעסוקה היא לא רק אמצעי להרוויח כסף. העבודה היא ביטוי לכבוד האדם, אמצעי להתפתחות אישית והכלה חברתית. זהו תמריץ תמידי לצמוח בתחומי אחריות וביצירתיות, הגנה מהנטייה לאנוכיות ולסיפוק עצמי. זוהי, כמו כן, הזדמנות להלל את אלוהים בפיתוח היכולות האישיות של כל אחד ואחת.
272. לצעירים לא תמיד ניתנת הזכות לבחור את תחום העיסוק שלהם או אילו כוחות וכישורים הם ישקיעו בו. הרי, לצד השאיפות, היכולות והבחירות שלהם, ישנה המציאות הקשה של שוק העבודה. נכון שלא ניתן לחיות מבלי לעבוד, ושלעתים עלינו לקבל את מה שזמין, אבל אני מבקש מכם לעולם לא לוותר על החלומות שלכם, לעולם לא לקבור לחלוטין את הקריאה ולעולם לא להודות בתבוסה. לפחות תמשיכו לחפש דרכים חלקיות ולא מושלמות לחיות את מה שאתם יודעים שהוא הקריאה האמתית שלכם.
273. כשאנחנו מגלים שאלוהים קורא לנו למשהו, שדבר זה או אחר הוא מה שנוצרנו בשבילו – בין אם מדובר בסיעוד, נגרות, הנדסה, הוראה, אמנות או כל סוג אחר של תעסוקה, אז אנחנו יכולים להקריב בעבורו את היכולות הטובות ביותר שלנו, את הנדיבות ואת הדבקות במטרה. הידיעה שאנחנו לא עושים דברים רק כדי לעשות אותם, אלא שאנחנו מעניקים להם משמעות כתגובה לאותה קריאה שמהדהדת במעמקי ליבנו ומזמינה אותנו לתת משהו לזולת – זה מה שמעניק לתחומי העיסוק הללו תחושה עמוקה של הגשמה עצמית. כפי שאנחנו קוראים בדבריו העתיקים של קהלת: "וְרָאִיתִי כִּי אֵין טוֹב מֵאֲשֶׁר יִשְׂמַח הָאָדָם בְּמַעֲשָׂיו" (קהלת ג:22).

קריאה להקדשה מיוחדת
274. אם אנחנו משוכנעים באמת שרוח הקודש ממשיכה להעניק קריאות לכהונה ולחיים המקודשים, אנחנו יכולים "להשליך את רשתותינו" בשם האדון בבטחון גמור. אנחנו יכולים להעיז, כפי שאכן ראוי שנעשה, לומר לכל צעיר וצעירה לשאול את עצמו האם זוהי הדרך שבה הוא נועד ללכת.
275. לעתים אני מעלה את הנושא הזה בפני צעירים, והם מגיבים כמעט בהומור: "לא, זה לא בשביל!". אבל, לאחר כמה שנים, חלק מהם נמצאים בסמינר. האדון לא יבגוד בהבטחתו לספק לכנסייה רועים, שכן בלעדיהם היא לא תוכל לחיות ולבצע את שליחותה. אם נכון הדבר שכמה כוהנים לא מעידים עדות ראויה, זה לא אומר שהאדון מפסיק לקרוא. להפך, הוא קורא כפליים, שכן הוא לעולם לא מפסיק לדאוג לכנסייתו האהובה.
276. כשאתם מבחינים בקריאה שלכם, אל תפסלו את האפשרות להקדיש את עצמכם לאלוהים בכהונה, בחיים המקודשים או בצורות אחרות של הקדשה. למה לא? אתם יכולים להיות בטוחים בכך שאם תכירו בקריאה של אלוהים ותלכו בעקבותיה, תמצאו הגשמה מלאה.
277. ישוע הולך בקרבנו, כפי שהוא הלך בגליל. הוא הולך ברחובותינו, עוצר בשקט ומביט בענינו. הקריאה שלו מושכת ומרתקת. אבל היום הלחץ והקצב המהיר של העולם מפציצים אותנו בלי סוף בגירויים, כך שאין לנו עוד מקום לאותו שקט פנימי שבו נוכל להכיר במבט של ישוע ולשמוע את קריאתו. בינתיים, הצעות רבות באריזה מושכת תוצענה לכם. הן אולי תראנה מושכות ומרגשות, אך בסופו של יום הן תשאירנה אתכם ריקים, עייפים ובודדים. אל תתנו לזה לקרות לכם, מכיוון שסערת העולם הזה יכולה לגרור אתכם לדרך חסרת משמעות אמתית, ללא כיוון, ללא מטרות ברורות, כך להכשיל כל מאמץ שלכם. עדיף לחפש את הרוגע והשקט שמאפשרים לכם להרהר, להתפלל ולהביט בעינים פקוחות יותר על העולם סביבכם ואז, עם ישוע, תוכלו להכיר את הקריאה שלכם בעולם הזה.

פרק תשיעי
הבחנה

278. באיגרת "שמחו וגילו" דיברתי על תהליך ההבחנה באופן די כללי. עתה ארצה לקחת כמה מהנקודות שהועלו שם וליישם אותן לאופן שבו אנחנו מבחינים בקריאה שלנו בעולם הזה.
279. באיגרת הזו הזכרתי ש"כולנו, אך בייחוד הצעירים, מוטמעים בתרבות של 'זפזופ'. אנחנו יכולים להפעיל במקביל שניים או שלושה מסכים ולתקשר בשלוש פלטפורמות וירטואליות שונות באותה העת. ללא חכמת ההבחנה, אנחנו עשויים ליפול כטרף קל בציפורניה של כל אופנה חולפת".[152] אכן, "הדברים חשובים במיוחד כשחידוש כלשהו נכנס לחיינו. אז, עלינו להחליט האם זהו יין חדש שאלוהים העניק לנו או אשליה פרי מעשיה של רוח העולם הזה או רוח השטן".[153]
280. "הבחנה כזו, למרות שהיא מכילה גם את התבונה והחוכמה, צועדת אל מעבר להן, שכן היא מחפשת ולו הצצה חטופה באותה תכנית ייחודית ומסתורית של אלוהים עבור כל אחד ואחת מאתנו [...] היא עוסקת במשמעות חיי בפני האב שמכיר ואוהב אותי, במטרה האמתית של חיי, שהוא מיטיב להכיר יותר מכל אחד אחר".[154]
281. כאן אנו רואים את חשיבות עיצובו של המצפון, שמאפשר להבחנה להעמיק ולהיות נאמנה יותר לאלוהים: "עיצוב המצפון הוא מלאכה של חיים שלמים, שבמהלכה אנחנו לומדים לטפח את רגשותיו של ישוע המשיח עצמו, לאמץ את אמות המידה שעומדות מאחורי הבחירות והכוונות שבפעולותיו (ראה: פיליפים ה:5)".[155]
282. במהלך העיצוב, אנחנו מאפשרים למשיח לשנות אותנו ומפתחים "את ההרגל של עשיית הטוב, שגם הוא חלק מרכזי מחשבון הנפש שלנו. בחשבון הנפש, אנחנו לא רק מזהים חטאים, אלא גם מכירים בפועלו של אלוהים בחיי היומיום שלנו, באירועים של ההיסטוריה הפרטית שלנו ובעולם סביבנו, ומוקירים את העדות של כל הגברים והנשים שצעדו לפנינו או אלו שמלווים אותנו בחכמתם. כל זה מסייע לנו לפתח את מידת התבונה ומעניק כיוון כללי לחיינו באמצעות בחירות קונקרטיות, תוך מודעות שלווה למתנות ולמגבלות שלנו".[156]

להבחין בקריאה שלך
283. צורה ייחודית של הבחנה היא המאמץ לגלות את הקריאה שלנו. מכיוון שמדובר בהחלטה אישית מאד שאחרים לא יכולים לקבל במקומנו, היא דורשת מידה מסוימת של בדידות ושקט. "למרות שהאדון אכן מדבר אלינו בדרכים רבות ומגוונות – בעבודה, באמצעות הזולת ובכל רגע – איננו יכולים להתעלם מהדממה שבתפילה ארוכה, שמאפשרת לנו להבין טוב יותר את שפתו של אלוהים, להגיע לפרשנות הנכונה של מה שאנחנו מאמינים שקיבלנו, להרגיע את החרדות שלנו ולהביט מחדש בכל קיומנו לאורו".[157]
284. אבל, הדממה הזו לא גורמת לנו להינעל בתוך עצמנו. "עלינו לזכור שהבחנה בתפילה צריכה לנבוע מנכונות להקשיב לאדון, לזולת ולמציאות עצמה, שלא מפסיקה לאתגר אותנו בדרכים חדשות. רק אם נהיה מוכנים להקשיב, נזכה בחירות לזנוח את הרעיונות החלקיים והבלתי-מספיקים שלנו [...] כך, אנחנו באמת נפתחים לקריאה שיכולה למוטט את הביטחונות שלנו, אך בה בעת להוביל אותנו לחיים טובים יותר. אי אפשר להסתפק בכך שהכול יהיה רגוע ושליו. יכול להיות שאלוהים מציע לנו משהו מעבר לכך, אך בשל הסחות הדעת הנוחות שלנו אנחנו לא רואים זאת". [158]
285. כשאנחנו רוצים להבחין בקריאה שלנו, יש שאלות מסוימות שעלינו לשאול. אנחנו לא צריכים להתחיל לתהות היכן נרוויח יותר כסף, או נגיע להכרה רבה יותר ומעמד חברתי גבוה יותר. לא צריך אפילו לשאול איזה סוג של עבודה תהיה לנו נחמדה יותר. אם אנחנו לא רוצים ללכת לאיבוד, עלינו להתחיל מנקודה אחרת. עלינו לשאול: האם אני מכיר את עצמי, מבעד לכל האשליות והרגשות שלי? האם אני יודע מה מסב שמחה או צער לליבי? מהן החוזקות והחולשות שלי? השאלות הללו מיד מעלות שאלות אחרות: כיצד אני יכול לשרת אחרים טוב יותר ולסייע יותר לעולם שלנו ולכנסייה? מהו המקום האמתי שלי בעולם הזה? מה אני יכול להציע לחברה? משם נובעות שאלות אפילו יותר מציאותיות: האם יש לי את היכולות שנדרשות לשירות מהסוג הזה? האם אני יכול לפתח את היכולות הללו?
286. השאלות הללו לא צריכות להתמקד בעיקר בנו ובנטיות שלנו, אלא באחרים, כך שההבחנה הזו מובילה אותנו לראות את חיינו לאור חייהם של אחרים. לכן, ברצוני להזכיר לכם את השאלההחשובה מכל. "לעתים קרובות בחיים אנחנו מבזבזים זמן כשאנחנו שואלים את עצמנו: 'מי אני?'. אתם יכולים להמשיך לשאול 'מי אני?' למשך שארית חייכם. אבל השאלה האמתית היא: 'למי אני?'".[159] ברור שאתם לאלוהים. אך הוא החליט שאתם צריכים להיות גם למען אחרים, והוא העניק לכם איכויות, נטיות, כשרונות ומתנות שלא נועדו לכם, אלא לכך שתחלקו אותן עם מי שסביבכם.

הקריאה של ישוע, חברנו
287. כדי להבחין בקריאה האישית שלנו, עלינו להבין שזוהי קריאה מחבר, מישוע. כשאנחנו מעניקים משהו לחברינו, אנחנו מעניקים להם את הכי טוב שיש לנו. זה לאו דווקא הדבר הכי יקר, או הכי קשה להשגה, אלא מה שאנחנו יודעים שישמח אותם. חברים כל כך רגישים, עד שהם יכולים לדמיין את החיוך על פני חברם כשהוא יפתח את המתנה. ההבחנה הזו, שמתרחשת בין חברים, היא המודל שאני מציע לאמץ בניסיון לגלות את רצון האלוהים בחיינו.
288. אני רוצה שתדעו שכשהאדון חושב על כל אחת ואחד מכם ועל מה שהוא רוצה להעניק לכם, הוא רואה בכם חברים קרובים. ואם הוא מתכנן להעניק לכם חסד, מתנה שתסייע לכם לחיות חיים מלאים ולהפוך לאנשים שמטיבים עם אחרים, שישאירו חותם בחייהם, זו תהיה וודאי מתנה שתעניק לכם יותר שמחה והתרגשות מכל דבר אחר בעולם. זה לא יקרה מכיוון שהמתנה הזו נדירה או יוצאת מגדר הרגיל, אלא מכיוון שהיא תתאים לכם בדיוק.היא תתאים בדיוק לכל חייכם.
289. הקריאה, למרות שהיא מתנה, תהיה ודאי גם תובענית. המתנות של אלוהים הן הדדיות; כדי להנות מהן עלינו לקחת על עצמנו סיכונים. אך הדרישות שלהן הן לא חובה שמוטלת עלינו מבחוץ, אלא תמריץ שמאפשר למתנה לגדול ולהתפתח ולהפוך בסופו של דבר למתנה עבור אחרים. כשהאדון מעיר בנו את הקריאה, הוא לא חושב רק על מה שאת או אתה כבר הינכם, אלא על מה שאתם תהיו ביום מן הימים, בחברתו שלו ובחברת הזולת.
290. כוח חיים ואופי איתן משתלבים בליבם של צעירים וגורמים להם לכוון גבוה יותר. הלהט הזה יתאזן עם הזמן ובעקבות חוויות כואבות, אך חשוב ש"הכמיהה הצעירה הזו לאינסוף, שטרם הועמדה בפני מבחן"[160] תפגוש את החברות שישוע מציע לנו. לפני כל חוק או חובה, הבחירה שישוע מציע לנו היא ללכת בעקבותיו כפי שחברים הולכים אלו בעקבות אלו, מחפשים את חברת האחר, מבלים יחד זמן שמוקדש לחברות טהורה. בבוא הזמן כל היתר יגיע, ואפילו הכשלונות בחיים יכולים להיות דרך חיונית לחוות את החברות הזו, שלעולם לא תאבד.

להקשיב וללוות
291. ישנם כוהנים, מקודשים ומקודשות, עמאים ואנשי מקצוע רבים, ואכן גם צעירים רבים, שיכולים לסייע לצעירים להבחין בקריאה שלהם. כשאנחנו נקראים לסייע לאחרים להבחין בדרך חייהם, ליכולת להקשיב יש חשיבות עליונה. ההקשבה דורשת שלושה סוגים נפרדים ומשלימים של רגישות.
292. סוג הרגישות הראשון מופנה אל הפרט. מדובר בהקשבה למישהו שמשתף את לב ליבו בדבריו. סימן לנכונות הזו להקשיב היא מידת הזמן שאנחנו מוכנים לפנות לאחרים. יותר מכמות הזמן שאנחנו מבלים אתם, מדובר בכך שאחרים ירגישו שהזמן שלי הוא הזמן שלהם, שיש להם את כל הזמן שהם צריכים כדי לומר את מה שהם רוצים. האחר צריך להרגיש שאני מקשיב ללא תנאי, מבלי להיפגע או להיבהל, להתעייף או להשתעמם. אנחנו מוצאים דוגמה להקשבה כזו באדון: הוא הולך עם תלמידיו בדרך לעמאוס, למרות שהם צועדים בכיוון השגוי (ראה לוקס כד:35-13). כשישוע אומר שהוא מתכנן להמשיך בדרך, הם מבינים שהוא העניק להם מזמנו, ולכן הם מחליטים להעניק לו את שלהם ומציעים לארח אותו. הקשבה קשובה וממוקדת בזולת היא סימן לכבוד שיש לנו לאחרים, ללא קשר לרעיונותיהם או לבחירותיהם בחיים.
293. סוג הרגישות השני מאופיין בהבחנה. הוא מנסה לתפוש היכן בדיוק נמצא החסד או הניסיון, שכן לעתים מה שחולף בראשנו הוא רק ניסיון שיכול להטות אותנו מהדרך האמתית. עלי לראות מה הזולת מנסה לומר לי, מה הוא רוצה שאבין שקורה בחייו. השאלות הללו מסייעות לי להעריך את צורת החשיבה של הזולת ואת ההשפעות של זו על רגשותיו. ההקשבה מהסוג הזה שואפת להבחין בקריאות הישועה של הרוח הטובה, שמציעה לנו את האמת של האדון, אך גם במלכודות שהונחו שם בידי רוח הרע – את מעשי השווא וההבטחות הריקות שלו. כדי לעזור לאחרים להבדיל בין אמת לבין אשליות או תירוצים נדרשים אומץ, חום וטאקט.
294. סוג הרגישות השלישי הוא היכולת להבין מה מניע את הזולת. לשם כך נדרשת הקשבה מעמיקה יותר, כזו שיכולה להבחין בכיוון שבו האדם האחר באמת רוצה לנוע. ללא קשר למה שהם מרגישים או חושבים עכשיו, או מה שקרה עד עתה בחייהם, העניין האמתי הוא מה שהוא או היא היו רוצים להיות. לשם כך ייתכן שהם יצטרכו להתעלם מהרצונות והתשוקות המלאכותיות שלהם, ולהביט במה שרצוי בעיני האדון, בתכניות שלו לחייו או לחייה. את זה אפשר לגלות בנטיותיו העמוקות יותר של הלב, מעבר לרובד השטח של החיבות והרגשות. הקשבה מהסוג הזה שואפת להבחין בכוונת הלב המוחלטת, הכוונה שמעצבת באופן מוחלט את משמעות החיים. ישוע מכיר ומעריך את כוונותיו המוחלטות של הלב. הוא תמיד שם, מוכן לסייע לכל אחד מאתנו להכיר בהן. כל מה שעלינו לעשות הוא לומר לו: "אדון, הושיעני! רחם-נא עליי!".
295. כך, ההבחנה הופכת לאמצעי אמתי למלחמה רוחנית, שמסייע לנו ללכת בעקבות האדון בנאמנות רבה יותר.[161] הרצון להכיר את הקריאה האישית שלנו, מקבל כך אינטנסיביות גדולה יותר, איכות אחרת וממד נעלה יותר, כזה שמטיב לכבד את כבודם של בני אדם ואת חיינו שלנו. בסופו של דבר, הבחנה טובה היא דרך לחירות, שמביאה לידי הגשמה את מה שייחודי בכל אדם, משהו כל כך אישי עד שרק אלוהים מכיר אותו. אחרים לא יכולים להבין עד תום או לחזות מבחוץ את האופן שבו היא תתפתח.
296. כשאנחנו מקשיבים כך לאחרים, מגיע רגע שבו אנחנו עצמנו נעלמים כדי לאפשר לזולת ללכת בדרך שהוא גילה. עלינו להעלם, כפי שהאדון נעלם מעיני תלמידיו בעמאוס והשאיר אותם לבד, בלבבות בוערים ובתשוקה עזה לצאת מיד לדרך (ראה: לוקס כד:33-31). כשהם חזרו לקהילה, התלמידים הללו שמעו את הבשורה הטובה שהאדון באמת קם לתחייה (ראה לוקס כד:34).
297. מכיוון ש"הזמן גדול מן המרחב",[162] עלינו לעודד וללוות את התהליך, מבלי לכפות מסלולים משלנו. הרי, התהליך הזה קשור באנשים שהיו ויהיו תמיד ייחודיים וחופשיים. אין מתכונים קלים, אפילו כשכל הסימנים חיוביים, מכיוון ש"גורמים חיוביים בעצמם זקוקים לתהליך מדוקדק של הבחנה, כדי שהם לא יבודדו ויסתרו אחד את השני, יהפכו לגורמים מוחלטים שנוגדים אלו את אלו. זה נכון גם בנוגע לגורמים שליליים, שאין לדחות פה אחד ללא כל הבחנה, מכיוון שבכל אחד מהם עשוי להתחבא ערך שזקוק לשחרור, כזה שיש להשיב לו את מלוא האמת שלו".[163]
298. אם אתם מלווים אחרים בדרך הזו, עליכם להיות הראשונים לצעוד בה מידי יום ויום. זה מה שמרים עשתה בצעירותה, כשהתמודדה עם השאלות והקשיים שלה. יהי רצון שהיא תחדש את הנעורים שלכם בכוח תפילותיה ותלווה אתכם תמיד בנוכחותה האמהית.

ולסיום – איחול
299. צעירים יקרים, זוהי תקוותי – תקווה מלאת שמחה – לראות אתכם ממשיכים לרוץ את המירוץ שערוך לפניכם, עוקפים את האיטיים והמפוחדים. תמשיכו לרוץ, "בכמיהה לפניו של המשיח, שאותו אנחנו כל כך אוהבים, שאותו אנחנו עובדים באאוקריסטיה הקדושה ואותו אנו מכירים בבשרם הסובל של אחינו ואחיותינו. יהי רצון שרוח הקודש תדרבן אותנו בריצת המירוץ. הכנסייה זקוקה לכוח שלכם, לתחושות שלכם, לתקווה שלכם. אנחנו זקוקים להם! וכשאתם מגיעים למקום שבו טרם דרכתם, התאזרו בסבלנות להמתין לנו".[164]

ניתן בלורטו, בכנסיית הבית הקדוש, ב-25 במרץ, חג בישור האדון, בשנת 2019, השביעית לכהונתי.

________________________________________
[1] המילה היוונית שמתורגמת בדרך כלל כ"חדש", משמעותה גם "צעיר".
[2] וידויים, 10:27.
[3] אירנאוס הקדוש מליון, נגד הכופרים, 2.22.4.
[4] המסמך הסופי של הכינוס הסדיר הכללי החמישים של סינודוס הבישופים, 60.
[5] הקטכיזם של הכנסייה הקתולית, 515.
[6] הקטכיזם, 517.
[7] הקדוש יוחנן פאולוס השני, שיעור מה-27 ביוני 1990, 3-2.
[8] פרנציסקוס, שמחת האהבה (19 במרץ 2016), 182.
[9] המסמך הסופי, 63.
[10] מועצת הוותיקן השניה, מסר לצעירים ולצעירות (8 בדצמבר 1965), 18.
[11] מסר לצעירים ולצעירות, 18.
[12] המסמך הסופי, 1.
[13] המסמך הסופי, 8.
[14] המסמך הסופי, 50.
[15] המסמך הסופי, 53.
[16] ראה מועצת הוותיקן השניה, דבר האלוהים, 8.
[17] המסמך הסופי, 150.
[18] פרנציסקוס, דרשה בתפילת השימורים עם הצעירים ביום הנוער העולמי השלושים וארבעה בפנמה (26 בינואר 2019).
[19] פרנציסקוס, תפילת סיום דרך הצלב ביום הנוער העולמים השלושה וארבעה בפנמה (26 בינואר 2019).
[20] המסמך הסופי, 65.
[21] המסמך הסופי, 167.
[22] הקדוש יוחנן פאולוס השני, מפגש עם הצעירים בטורינו (13 באפריל 1980), 4.
[23] בנדיקטוס השישה-עשר, מסר לכבוד יום הנוער העולמי העשרים ושבעה (15 במרץ 2012).
[24] המסמך הסופי, 8.
[25] המסמך הסופי, 8.
[26] המסמך הסופי, 10.
[27] המסמך הסופי, 11.
[28] המסמך הסופי, 12.
[29] המסמך הסופי, 41.
[30] המסמך הסופי, 42.
[31] פרנציסקוס, מפגש עם הצעירים במנילה (18 בינואר 2015).
[32] המסמך הסופי, 34.
[33] מסמך מסכם למפגש הקדם-סינודלי המכין לכינוס הסדיר הכללי החמישה-עשר של סינודוס הבישופים (24 במרץ 2018), 1.1.
[34] המסמך הסופי, 39.
[35] המסמך הסופי, 37.
[36] ראה פרנציסקוס, לך השבח (24 במאי 2015), 106.
[37] המסמך הסופי, 37.
[38] המסמך הסופי, 67.
[39] המסמך הסופי, 21.
[40] המסמך הסופי, 22.
[41] המסמך הסופי, 23.
[42] המסמך הסופי, 24.
[43] מפגש הקדם-סינודלי, 1.4.
[44] המסמך הסופי, 25.
[45] המסמך הסופי, 25.
[46] המסמך הסופי, 26.
[47] המסמך הסופי, 27.
[48] המסמך הסופי, 28.
[49] המסמך הסופי, 29.
[50] פרנציסקוס, נאום בסיום מפגש בנושא שמירה על מוגנות קטינים בכנסייה (24 בפברואר 2019).
[51] המסמך המסכם, 29.
[52] פרנציסקוס, מכתב לעם האלוהים (20 באוגוסט 2018), 2.
[53] המסמך הסופי, 30.
[54] פרנציסקוס, נאום בפתיחת הכינוס הסדיר הכללי החמישה-עשר של סינודוס הבישופים (3 באוקטובר 2018).
[55] המסמך הסופי, 31.
[56] המסמך הסופי, 31.
[57] מועצת הוותיקן השניה, השמחה והתקווה, 1.
[58] המסמך הסופי, 31.
[59] המסמך הסופי, 31.
[60] מוגנות קטינים בכנסייה.
[61] פרנסיסקו לואיס ברננדז, סונטה (תרגום ע"פ המופיע במסמך זה בגרסתו המקורית).
[62] פרנציסקוס, שמחו וגילו (19 במרץ 2018), 140.
[63] פרנציסקוס, דרשה במיסה ביום הנוער העולמי השלושים ואחת בקרקוב (31 ביולי 2016).
[64] פרנציסקוס, פתיחת יום הנוער העולמי השלושית וארבעה בפנמה (24 בינואר 2019).
[65] פרנציסקוס, שמחת הבשורה (23 בנובמבר 2013), 1.
[66] שמחת הבשורה, 3.
[67] תפילת שימורים ביום הנוער העולמי בפנמה.
[68] פרנציסקוס, נאום במהלך פגישה עם צעירים בסינודוס (6 באוקטובר 2018).
[69] בנדיקטוס השישה עשר, אלוהים הוא האהבה (25 בדצמבר 2005), 1.
[70] פדרו ארופה, להתאהב.
[71] הקדוש פאולוס השישי, נאום בטקס ההכרזה על הנונציו סולפריציו כמבורך (1 בדצמבר 1963).
[72] המסמך הסופי, 65.
[73] הקדוש פאולוס השישי, דרשה במיסה עם הצעירים בסידני (2 בדצמבר 1970).
[74] אוגוסטינוס הקדוש מהיפו, וידויים, 1.1.1.
[75] פרנציסקוס, אלוהים הוא צעיר: שיחה עם תומאס לאונצ'יני (2018), 4.
[76] המסמך הסופי, 68.
[77] פרנציסקוס, פגישה עם צעירים בקליארי (22 בספטמבר 2013).
[78] פרנסואה-זאבייר נגוין ואן תואן, חמש כיכרות לחם ושני דגים, 13-9.
[79] מועצת הבישופים השוויצרית, לקחת את הזמן: בשבילך, בשבילי, בשבילנו (2 בפברואר 2018).
[80] ראה תומס אקווינס הקדוש, סיכום התאולוגיה, חלק שני של החלק השני, שאלה 23, סעיף 1.
[81] פרנציסקוס, נאום בפני המתנדבים ביום הנוער השלושים וארבעה בפנמה (27 בינואר 2019).
[82] אוסקר רומרו הקדוש, דרשה מה-6 בנובמבר 1977.
[83] פתיחת יום הנוער העולמי.
[84] ראה פרנציסקוס, מפגש עם צעירים בכנסייה הלאומית של מאיפו בסנטיאגו דה צ'ילה (17 בינואר 2018).
[85] ראה רומאנו גווארדיני, הגילאים.
[86] שמחו וגילו, 11.
[87] יוחנן הקדוש של הצלב, מזמור רוחני, הקדמה, 2.
[88] מזמור רוחני, 14-15.2.
[89] מועצת הבישופים של רואנדה, איגרת מטעם מועצת הבישופים של רואנדה לנוצרים במהלך שנת הפיוס (18 בינואר 2018), 17.
[90] פרנציסקוס, קבלת פנים לצעירים במרכז התרבות ע"ש פליקס ורלה בהוואנה (20 בספטמבר 2015).
[91] מסמך סופי, 46.
[92] פרנציסקוס, תפילת שימורים ביום הנוער בעשרים ושמונה בריו דה ז'נירו (27 ביולי 2013).
[93] אלברטו הוטארדו, אתם אור העולם (1940).
[94] פרנציסקוס, דרשה במיסה ביום הנוער העולמי העשרים ושמונה בריו דה ז'נירו (28 ביולי 2013).
[95] מועצת הבישופים של קוראה, איגרת לכבוד השנה ה-150 למותם של הנרדפים במהלך רדיפות הבואונג-אין (30 במרץ 2016).
[96] ראה מיסה ביום הנוער העולמי בפנמה.
[97] "האדון - עשה אותי כלי לשלומך", תפילה שנכתבה בהשראת פרנציסקוס הקדוש מאסיזי.
[98] תפילת שימורים ביום הנוער העולמי בפנמה.
[99] המסמך הסופי, 14.
[100] ראה לך השבח, 145.
[101] פרנציסקוס, סרטון לכבוד הפגישה העולמית של צעירים ילידיים בפנמה (21-17 בינואר 2019).
[102] המסמך הסופי, 35.
[103] בסיליוס הקדוש, אל הצעירים, 1.2.
[104] ראה האפיפיור פרנציסקוס וחברים, לחלוק את חכמת הזמן, 2018.
[105] לחלוק את חכמת הזמן, 12.
[106] חלוק את חכמת הזמן, 13.
[107] לחלוק את חכמת הזמן, 13.
[108] לחלוק את חכמת הזמן, 13.
[109] לחלוק את חכמת הזמן, 163-162.
[110] אדוארדו פירוניו, מסר לצעירים ארגנטינאים במפגש הנוער הלאומי בקרודובה (15-12 בספטמבר 1985), 2.
[111] המסמך הסופי, 123.
[112] רומאנו גוארדיני, מהות הנצרות: המציאות החדשה של האדון, 1991, 14.
[113] שמחת הבשורה, 165.
[114] פרנציסקוס, נאום בביקור בבית השומרוני הטוב בפנמה (27 בינואר 2019).
[115] המסמך הסופי, 36.
[116] האפיפיור פרנציסקוס, שמחת האמת (8 בדצמבר 2017), 4.
[117] פרנציסקוס, נאום בפגישה עם סטודנטים ונציגים של העולם האקדמי בכיכר דומניקו הקדוש בבולוניה (1 באוקטובר 2017).
[118] המסמך הסופי, 51.
[119] המסמך הסופי, 47.
[120] אוגוסטינוס הקדוש, דרשה 256, 3.
[121] המסמך הסופי, 47.
[122] פרנציסקוס, נאום בפני משלחת מטעם המשחקים הפאראולימפיים (16 בפברואר 2017).
[123] אל הצעירים, 8.12-11.
[124] מועצת הבישופים של ארגנטינה, הכרזת מיגל הקדוש (בואנוס איירס, 1969), 10.1.
[125] רפאל טלו, הבישור החדש II (נספחים I ו-II), 11.
[126] ראה שמחת הבשורה, 45-44.
[127] המסמך הסופי, 70.
[128] המסמך הסופי, 117.
[129] המסמך הסופי, 4.
[130] שמחת הבשורה, 124.
[131] שמחת הבשורה, 122.
[132] המסמך הסופי, 9.
[133] מסמך מסכם למפגש הקדם-סינודלי, 12.
[134] מסמך מסכם למפגש הקדם-סינודלי, 10.
[135] המסמך הסופי, 15.
[136] שמחו וגילו, 2.
[137] מועצת הוותיקן השניה, אור לגויים, 11.
[138] תפילת שימורים ביום הנוער העולמי בפנמה.
[139] שמחת הבשורה, 273.
[140] הקדוש פאולוס השישי, התקדמות העמים (26 במרץ 1967), 15.
[141] אלברטו הוטארדו הקדוש, הרהורים על השבוע הקדוש לצעירים, נכתב על גבי ספינת מסע בדרך חזרה מארצות הברית ב-1946.
[142] פרנציסקוס, מפגש עם הצעירים של אומבריה באסיזי (4 באוקטובר 2013).
[143] שמחת האהבה, 150.
[144] פרנציסקוס, נאום בפני צעירים ממחוז גנובל-ויין (17 בספטמבר 2018).
[145] המסמך הסופי, 32.
[146] פרנציסקוס, פגישה עם מתנדבים ביום הנוער העשרים ושמונה בריו דה ז'ניירו (28 ביולי 2013).
[147] מועצת הבישופים של קולומביה, המסר הנוצרי על הנישואים (14 במאי 1981).
[148] מועצת הבישופים של ארצות הברית, בני ובנות האור: תכנית פסטורלית לעבודה עם מבוגרים צעירים (12 בנובמבר 1996), 1.3.
[149] לך השבח, 128.
[150] לך השבח, 125.
[151] המסמך הסופי, 40.
[152] שמחו וגילו, 167.
[153] שמחו וגילו, 168.
[154] שמחו וגילו, 170.
[155] המסמך הסופי, 108.
[156] המסמך הסופי, 108.
[157] שמחו וגילו, 171.
[158] שמחו וגילו, 172.
[159] פרנציסקוס, נאום בתפילת השימורים המכינה ליום הנוער ה-28 בבזיליקה הגדולה של מרים (8 באפריל 2017).
[160] רומאנו גוארדיני, הגילאים: המשמעות המוסרית והחינוכית, 20.
[161] ראה שמחו וגילו, 169.
[162] שמחת הבשורה, 222.
[163] הקדוש יוחנן פאולוס השני, רועים אתן לכם (25 במרץ 1992), 10.
[164] פרנציסקוס, תפילת שימורים עם צעירים איטלקים בקירקוס מקסימוס ברומא (11 באוגוסט 2018).