אותות לקדושה בעולמנו כיום

פרק רביעי

אותות לקדושה בעולמנו כיום

110. מתוך התוואי הכללי של הקדושה שברכות ה"אשרי" ומתי כ"ה:46-31 מציגים בפנינו, ארצה לציין כמה אותות וגישות רוחניות שהכרחיות לעניות דעתי להבנת אורח החיים אליו האדון קורא לנו. לא אתעכב על אמצעי ההתקדשות שידועים לנו זה מכבר: צורות התפילה השונות, תקדישי האויקריסטיה והוידוי היקרים מפז, העלאת קורבנות אישיים, צורות שונות של דבקות, הנחייה רוחנית ודברים רבים אחרים. כאן, אדבר רק על צדדים מסוימים של הקריאה לקדושה. תקוותי היא שתהיה להם משמעות רבה.

111. האותות שארצה להציג אינם מהווים מכלול שלם של דוגמה ומופת לקדושה, אלא חמש ביטויים לאהבת האלוהים והזולת שאני מזהה בהם חשיבות ייחודית לאור סכנות ומגבלות מסוימות בחברה של ימינו. בחברה הזו ניתן לראות תחושה של חרדה, לעתים אף חרדה אלימה, שמסיחה את הדעת ומשתקת; שליליות וזעם; תחושת סיפוק-עצמי שהיא תוצר של צרכנות; אינדיבידואליזם וכל אותן צורות של רוחניות מלאכותית – שאין לה דבר וחצי דבר עם אלוהים – ששולטת ביד רמה ב"שוק הדעות" הדתי של ימינו.

התמדה, סלבנות וענוה

112. הראשון מבין האותות הללו הוא הישענות איתנה על אלוהים שאוהב ומקיים אותנו. מקור הכוח הפנימי הזה מאפשר לנו להתמיד בעליות ובמורדות של החיים ואף לסבול עוינות, בגידה וכשלונות מצידם של אחרים. "אִם אֱלֹהִים אִתָּנוּ, מִי יַעֲמֹד נֶגְדֵּנוּ?" (רומים ח:31): זהו מקור השלום שנמצא בקדושים. הכוח הפנימי הזה מאפשר לנו, בעולם המהיר, הרועש והאלים שלנו, להעיד על הקדוש באמצעות הסבלנות וההתמדה בעשיית הטוב. זהו אות לנאמנות שמקורו באהבה, שכן מי שמאמין באלוהים (pistis), יכול גם להאמין בזולת (pistos). הם לא ינטשו את הזולת בעת צרה; הם ילוו אותם בחרדה ובמצוקה, גם אם הדבר לא יוביל לסיפוק מיידי.

13. פאולוס השליח קרא לרומים לא להשיב רעה תחת ראה (הש' רומים יב:17), לא לנקום (יב:19) ולא להיכנע לרע, אלא להתגבר "עַל הָרַע בַּטּוֹב" (יב:21). הגישה הזו היא לא אות לחולשה, אלא לעוצמה אמתית, מכיוון שאלוהים עצמו "אֶרֶךְ אַפַּיִם וּגְדָל כֹּחַ" (נחום א:3). דבר האלוהים קורא לנו: "הָסִירוּ מִכֶּם כָּל מְרִירוּת וְחֵמָה וְכַעַס וּצְעָקָה וְגִדּוּף וְכָל רִשְׁעָה" (אפסים ד:31).

114. עלינו להכיר בנטיות האלימות והאנוכיות שלנו ולהאבק בהן; לא לתת להן להכות שורש. "רִגְזוּ וְאַל־תֶּחֱטָאוּ; אַל תִּשְׁקַע הַשֶּׁמֶשׁ עַל כַּעַסְכֶם" (אפסים ד:26). כאנחנו מרגישם שהגיעו מים עד נפש, באפשרותנו להיאחז בעוגנה של התפילה, שמשיבה אותנו לידי אלוהים, מקור שלומנו. "אַל תִּדְאֲגוּ לְשׁוּם דָּבָר, כִּי אִם בְּכָל דָּבָר הַצִּיגוּ מִשְׁאֲלוֹתֵיכֶם לֵאלֹהִים בִּתְפִלָּה וּבְתַחֲנוּנִים וּבְהוֹדָיָה. וּשְׁלוֹם אֱלֹהִים הַנִּשְׂגָּב מִכָּל שֵׂכֶל יִנְצֹר אֶת לְבַבְכֶם [...]" (פיליפים ד:7-6).

115.גם הנוצרים עשויים להילכד ברשתות של אלימות מילולית באינטרנט ובצורות תקשורת דיגיטליות שונות. גם בתקשורת הקתולית ייתכנו חריגות מגבולות הטעם הטוב, השמצות והכפשות עשויות לעבור על סדר היום ואמות מידה מוסריות וכבוד בסיסי לשמו הטוב של הזולת עשויים להיזנח. התוצאה היא דיכוטומיה מסוכנת, מכיוון שבפלטפורמות הללו ניתן לומר דברים שאינם מתקבלים על הדעת בשיח הציבורי ויש מי שמפצה על אי שביעות הרצון שלו באמצעות השתלחות באחרים. מאלף לשים לב שלעתים, בטענה שהם מקיימים את הדיברות האחרות, יש מי שמתעלם לחלוטין מהדיבר השמיני, שאוסר על מתן עדות שקר, על שקר בכלל ועל גידוף חסר רחמים של הזולת. כאן אנו רואים כיצד הלשון משולחת הרסן, הבוערת באש הגיהנום, מציתה את כול סביבתה (הש' יעקב ג:6).

116. הכוח הפנימי, מעשה החסד, מונע מאתנו להיסחף בזרם האלימות שמהווה חלק משמעותי מחיינו היום וזאת מכיוון שהחסד מפיג את ההבל ומאפשר עוני של הלב. הקדושים לא מכלים כוחות בתלונות על כשלונותיו של הזולת, הם מסוגלים לנצור את לשונם בפני הפגמים של אחיהם ואחיותיהם ולהימנע מהאלימות המילולית שמשפילה ומתעללת בזולת. הקדושים מהססים להתייחס לזולת בקשיחות; הם רואים את הזולת כטוב יותר מהם (הש' פיליפים ב:3).

117. לא טוב להביט בזולת ממרומים כשופטים חסרי לב, לרדות בהם ולנסות ללמד אותם לקח. גם זו צורה עדינה של אלימות. [95] יוחנן הקדוש של הצלב הציע דרך אחרת: "העדף תמיד ללמוד מכול אדם, במקום לרצות ללמד את הקטן שבהם". [96] והוא הוסיף עצה לריסון כוחו של השטן: "שמח בטובתם של אחרים כאילו זוהי טובתך שלך ושאף שיקדמו לך בכל דבר. עליך לעשות זאת בלב שלם. כך תגבר על הרע בטוב, תגרש את השטן ותזכה בלב שמח. נסה לעשות זאת ביתר שאת למול מי שלא מוצא חן בעיניך. הבן שאם לא תאמן את עצמך בדרך זו, לא תגיע לאהבה האמתית ולא תתקדם בה". [97]

118. הענווה יכולה להכות שורש בלב האדם רק באמצעות הַשְׁפָּלוֹת. בלעדיהן, אין ענוה ואין קדושה. אם אתה לא מסוגל לסבול ולהעלות לאלוהים כמה השפלות, אתה לא ענו ואתה לא נמצא בדרך לקדושה. הקדושה שהאלוהים מעניק לכנסייתו מגיעה אליה דרך השפלת בנו. הוא הדרך. ההשפלה מדמה אותך לישוע, זהו חלק בלתי נמנע מחיקוי המשיח. הרי "הַמָּשִׁיחַ סָבַל בַּעַדְכֶם וְהִשְׁאִיר לָכֶם מוֹפֵת כְּדֵי שֶׁתֵּלְכוּ בְּעִקְּבוֹתָיו" (כיפא א' ב:21). מצידו, ישוע מגלה את ענוות האב, שיורד ממקום מושבו כדי לצעוד עם עמו, שסובל את בגידותיהם ואת תלונותיהם (הש' שמות לד:9-6; חכמת שלמה יא:23-י"ב:2; לוקס ו:36). לכן, לאחר שסבלו מהשפלות, השליחים שמחו "עַל שֶׁזָּכוּ לִסְבֹּל חֶרְפָּה לְמַעַן הַשֵּׁם [של ישוע]" (מעשי השליחים ה:41).

119. כאן אני לא מדבר רק על מצבים ברורים של מוות על קידוש השם, אלא על השפלות יומיומיות של מי ששומר על שתיקה כדי להציל את משפחתו, של מי שמעדיף לשבח אחרים במקום להלל את עצמו או מי שבוחר במטלות לא מוערכות ולעתים אף מעדיף לסבול עוול כדי להעלותו אל האדון. "אִם בַּעֲשׂוֹתְכֶם אֶת הַטּוֹב תִּסְבְּלוּ וְתַעַמְדוּ בַּסֵּבֶל, בִּרְכַּת חֶסֶד הִיא מִלִּפְנֵי אֱלֹהִים" (כיפא א' ב:20). אין הכוונה כאן להתהלך בעיניים מושפלות, לא לומר דבר ולנוס מחברתם של אחרים. לעתים, דווקא מכיוון שפלוני חופשי מכל אנוכיות, הוא יכול להרשות לעצמו לחלוק על אחרים, לדרוש צדק או להגן על החלש בפני החזק, גם אם הדבר עשוי לפגוע בשמו הטוב.

120. אני לא אומר שההשפלה הזו נעימה, שכן זהו מזוכיזם, אלא שזוהי דרך לחקות את ישוע ולגדול באחדות עמו. לא ניתן להבין זאת ברמה הטבעית בלבד ועל כן העולם לועג לרעיון הזה. זהו חסד שעלינו לבקש בתפילה: "אדון, כשההשפלות תגענה, עזור לי לדעת שאני הולך בעקבותיך".

121. פעולה בדרך זו דורשת לב שהמשיח העניק לו שלום, לב משוחרר מהאלימות שמקורה באנוכיות יהירה. השלווה הזו, פרי החסד, מאפשרת התמדה באמון הפנימי ובעשיית הטוב "גַּם כִּי־אֵלֵךְ בְּגֵיא צַלְמָוֶת" (תהילים כג:4) וגם "אִם־תַּחֲנֶה עָלַי מַחֲנֶה" (תהליםי כז:3). מכיוון שאנו עומדים איתנים באדון, בצור ישענו, אנו יכולים לשיר: "בְּשָׁלוֹם יַחְדָּו אֶשְׁכְּבָה וְאִישָׁן כִּי־אַתָּה יְהוָה לְבָדָד לָבֶטַח תּוֹשִׁיבֵנִי" (תהילים ד:8). במילה אחת, המשיח הוא "שְׁלוֹמֵנוּ" (אפסים ב:14); הוא בא כדי "לָשִׂים פְּעָמֵינוּ לְדֶרֶךְ שָׁלוֹם" (לוקס א:79). כפי שהוא אמר לפאוסטינה קובאלסקה הקדושה: "האנושות לא תדע שלום עד אשר תפנה לבטוח ברחמיי". [98] אם כן, הבה לא ניכשל בפיתוי לחפש ביטחון בהצלחה, בתענוגות העולם הזה, ברכוש, בשררה על הזולת או במעמד חברתי. ישוע אומר: "שָׁלוֹם אֲנִי מַשְׁאִיר לָכֶם, אֶת שְׁלוֹמִי אֲנִי נוֹתֵן לָכֶם; לֹא כְּדֶרֶךְ שֶׁהָעוֹלָם נוֹתֵן אֲנִי נוֹתֵן לָכֶם" (יוחנן יד:27).

שמחה וחוש הומור

122. לא זו בלבד שהקדושים אינם נחבאים אל הכלים, עגומים, ארסיים, מלנכוליים או מתהלכים עם פרצוף קודר, אדרבה – הם מלאי שמחה והומור טוב. אף על פי שהם מציאותיים ביותר, הם מקרינים רוח חיוביות ומלאת תקווה. החיים הנוצריים הם "שִׂמְחָה בְּרוּחַ הַקֹּדֶשׁ" (רומים יד:17) מכיוון ש"השמחה היא תוצר הכרחי של האהבה, שהרי כל אוהב שמח באיחודו עם הנאהב [...] השמחה היא פועל יוצא של האהבה". [99] לאחר שקיבלנו את המתנה הנפלאה שהיא דבר האלוהים, אנחנו מאמצים אותו אל חקינו "בְּתוֹךְ סֵבֶל רַב, בְּשִׂמְחַת רוּחַ הַקֹּדֶשׁ" (תסלוניקם א' א:6). אם נאפשר לאדון להוציא אותנו אל מחוץ לדל"ת אמותינו ולשנות את חיינו, נוכל לקיים את מה שפאולוס הקדוש מורה לנו: "שִׂמְחוּ בָּאָדוֹן בְּכָל עֵת; אֹמַר שׁוּב, שִׂמְחוּ!" (פיליפים ד:4).

123. הנביאים הכריזו על זמנו של ישוע – בו אנו חיים – כהתגלות של שמחה. "צַהֲלִי וָרֹנִּי" (ישעיה יב:6). "עַל הַר-גָּבֹהַּ עֲלִי-לָךְ מְבַשֶּׂרֶת צִיּוֹן הָרִימִי בַכֹּחַ קוֹלֵךְ מְבַשֶּׂרֶת יְרוּשָׁלִָם" (ישעיה מ:9). "רָנּוּ שָׁמַיִם וְגִילִי אָרֶץ וּפִצְחוּ הָרִים רִנָּה כִּי-נִחַם יְהוָה עַמּוֹ וַעֲנִיָּיו יְרַחֵם" (ישעיה מט:13). "גִּילִי מְאֹד בַּת-צִיּוֹן הָרִיעִי בַּת יְרוּשָׁלִַם הִנֵּה מַלְכֵּךְ יָבוֹא לָךְ צַדִּיק וְנוֹשָׁע הוּא" (זכריה ט:9). כמו כן, אל לנו לשכוח את קריאתו של נחמיה: "אַל-תֵּעָצֵבוּ כִּי-חֶדְוַת יְהוָה הִיא מָעֻזְּכֶם" (נחמיה ח:10).

124. מרים, שהכירה באותו דבר-מה חדש שישוע מביא לעולם, שרה "תָגֵל רוּחִי" (לוקס א:47) וישוע עצמו "נִתְמַלֵּא בְּשִׂמְחַת רוּחַ הַקֹּדֶשׁ" (לוקס י:21). כשהוא עבר ביניהם "כָּל הַקָּהָל שָׂמַח" (לוקס יג:17). לכל מקום אליו הלכו תלמידי ישוע לאחר תחייתו "שִׂמְחָה גְּדוֹלָה הָיְתָה בָּעִיר הַהִיא" (מעשי השליחים ח:8). ישוע מבטיח לנו: "אַתֶּם תֵּעָצְבוּ, אֲבָל עִצְבוֹנְכֶם יֵהָפֵךְ לְשָׂשׂוֹן [...] שׁוּב אֶרְאֶה אֶתְכֶם וְיָגִיל לְבַבְכֶם, וְאִישׁ לֹא יִקַּח מִכֶּם אֶת שִׂמְחַתְכֶם" (יוחנן טז:22-20). "אֶת הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה דִּבַּרְתִּי אֲלֵיכֶם כְּדֵי שֶׁשִֹמְחָתִי תִּהְיֶה בְּקִרְבְּכֶם וְשִׁמְחַתְכֶם תִּהְיֶה שְׁלֵמָה" (יוחנן טו:11).

125. יתכנו זמנים קשים בהם הצלב יטיל את צילו, אך עם זאת – דבר לא יכול להפיג את השמחה העל-טבעית ש"משתנה ומתאימה את עצמה, אך נשמרת לעד, גם אם כזיק של אור שמקורו בבטחון אישי שאחרי ככלות הכול, אנחנו נאהבים עד אין קץ". [100] השמחה הזו מביאה עמה ביטחון עמוק, תקווה שלווה והגשמה רוחנית שהעולם לא יכול להבין או להעריך.

126. השמחה הנוצרית מלווה לרוב בחוש הומור. ניתן לראות זאת בבירור, לדוגמה, בתומס מור, בוינסנט דה פול, ובפיליפו נרי הקדושים. הומור גרוע הוא לא סימן לקדושה. "הָסֵר כַּעַס מִלִּבֶּךָ" (קהלת י:11). האדון מעניק לנו שפע על גבי שפע עבור "הֲנָאָתֵנוּ" (טימותיאוס א' ו:17) ולכן עצבות עשויה להיות אות לכפיות טובה. אנחנו עלולים להתמקד בעצמנו עד שלא נוכל עוד להכיר את מתנות האלוהים. [101]

127. באהבה של אב, אלוהים אומר לנו: "בְּנִי [...] אִם יֵשׁ לְךָ הֵיטִיב לָךְ [...] אַל תִּמְנַע מִטּוֹבַת יוֹם" (בן סירא יד:14-11). הוא רוצה שנהייה חיוביים, מוקירי תודה ופשוטים: "בְּיוֹם טוֹבָה הֱיֵה בְטוֹב [...] עָשָׂה הָאֱלֹהִים אֶת-הָאָדָם יָשָׁר וְהֵמָּה בִקְשׁוּ חִשְּׁבֹנוֹת רַבִּים" (קהילת ז:14, 29). יהא אשר יהא, עלינו להיות חסונים ולחקות את פאולוס הקדוש: "לָמַדְתִּי לְהִסְתַּפֵּק בְּמַה שֶּׁיֵּשׁ לִי, בְּכָל מַצָּב" (פיליפים ד:11). פרנציסקוס הקדוש מאסיזי חיי כך: הוא יכול היה לעלות על גדותיו מרוב רגשות תודה למול פיסה של לחם עבש ולהלל את אלוהים בששון ובשמחה עבור הרוח שליטפה את פניו.

128. לא מדובר בשמחתה של התרבות האידיבידואליסטית והצרכנית של ימינו. כל מה שהצרכנות עושה היא לרומם ולנפח את הלב. היא עשויה להציע תענוגות רגעיים וחולפים, אך לא שמחה. כאן, כוונתי היא לשמחה שנחיית באחדות, שמשתפת ומשותפת, מכיוון ש"טוֹב לָתֵת מִלָּקַחַת" (מעשי השליחים כ:35) ו"אֶת הַנּוֹתֵן בְּשִׂמְחָה אוֹהֵב אֱלֹהִים" (קורינתים ב' ט:7). אהבת אחים מגדילה את יכולתנו לשמוח, מכיוון שהיא מאפשרת לנו לשמוח בשמחתם של אחרים: "שִׂמְחוּ עִם הַשְֹמֵחִים" (רומים יב:15). "אָנוּ שְׂמֵחִים כַּאֲשֶׁר אֲנַחְנוּ חַלָּשִׁים וְאַתֶּם חֲזָקִים" (קורינתים ב' יג:9). מאידך, "כשאנחנו מתמקדים בראש ובראשונה בצרכים שלנו, אנחנו דנים את עצמנו לקיום חסר שמחה". [102]

אומץ ותשוקה

129. הקדושה היא גם parrhesía: היא אומץ, דחף לבשר ולהותיר חותם בעולם. כדי לאפשר לנו לעשות זאת, ישוע עצמו שב ומזכיר לנו בבירור: "אַל תִּפְְחֲדוּ!" (מרקוס ו:50). "הִנֵּה אִתְּכֶם אֲנִי כָּל הַיָּמִים עַד קֵץ הָעוֹלָם" (מתי כח:20). המילים הללו מאפשרות לנו להמשיך לשרת באותו עוז-רוח שרוח הקודש עוררה בשליחים, עוז-רוח שדרבן אותם להכריז על ישוע המשיח. אומץ, מרץ, החירות לדבר בקול, להט שליחי – כל אלה נכללים במילה parrhesía. המקרא משתמש במילה הזו גם כדי לתאר את החירות שבחיים פתוחים לאלוהים ולזולת (הש' מעשי השליחים ד:29; ט:28; כח:31; קורינתים ב' ג:12; אפסים ג:12; עברים ג:6; י:19).

130. כשהמבורך פאולוס השישי התייחס למכשולים שעומדים בפני מאמץ הבישור, הוא התייחס להעדר הלהט (parrhesía), "מצב חמור ביותר, בייחוד מכיוון שמקורו פנימי". [103] מה רבות הפעמים בהן אנו מתפתים להישאר בקרבת החוף! אולם, האדון קורא לו לשוט אל העומק ולהשליך את רשתותינו (הש' לוקס ה:4). הוא מבקש מאתנו לבלות את כל חיינו בשירותו. כשאנחנו דובקים בו, אנחנו זוכים לכוחות הדרושים כדי להשתמש בכל המתנות שקיבלנו לשירות הזולת. יהי רצון שנרגיש תמיד שאנחנו מובלים בידי אהבתו (הש' קורינתים ב' ה:14) ונאמר יחד עם פאולוס הקדוש: "אוֹי לִי אִם לֹא אֲבַשֵֹר!" (קורינתים א' ט:16).

131. הביטו בישוע. רחמיו העצומים שפעו על הזולת. הדבר לא הפך אותו להססן, עגום או מודע מידי לעצמו, כפי שקורה לנו לעתים קרובות. אדרבה – רחמיו הובילו אותו לדרוש ולשלוח אחרים לשליחות של ריפוי ושחרור. הבה נכיר בחולשותינו, אך בה בעת נאפשר לישוע להשתלט עליהן ולשלוח גם אותנו לשליחות. אנחנו חלשים, אך בבעלותנו ישנו אוצר שיכול להגדיל אותו ולהפוך את מי שמקבל אותו לטוב ומאושר יותר. נחישות ואומץ שליחי הם מרכיב מהותי בשליחות.

132. parrhesía היא חותם רוח הקודש; היא מעידה על אמתות דברינו. זהו ערבון משמח שגורם לנו להתהדר בבשורה שאנו מכריזים. זהו ביטחון איתן בעדות הנאמנה. ביטחון שמעניק לו את הוודאות שדבר לא יוכל "לְהַפְרִידֵנוּ מֵאַהֲבַת אֱלֹהִים שֶׁבַּמָּשִׁיחַ יֵשׁוּעַ אֲדוֹנֵנוּ" (רומים ח:39).

133. אנחנו זקוקים לקריאתה של הרוח כדי שלא נשתתק מרוב פחד וזהירות מופרזת, כדי שלא נתרגל לגבולות המוכר. עלינו לזכור שחללים סגורים מתעבשים ומזיקים לבריאות. כשהשליחים התפתו לוותר מחמת סכנה או איומים, הם התפללו יחדיו בתחינה לקבלת ה- parrhesía: "וְכָעֵת, אֲדֹנָי, רְאֵה אֶת אִיּוּמֵיהֶם וְתֵן לַעֲבָדֶיךָ לוֹמַר אֶת דְּבָרְךָ בְּכָל אֹמֶץ הַלֵּב" (מעשי השליחים ד:29). כתוצאה מכך, "כְּשֶׁסִּיְּמוּ אֶת תְּפִלָּתָם הִזְדַּעְזַע הַמָּקוֹם שֶׁהִתְאַסְּפוּ בּוֹ וְכֻלָּם נִתְמַלְּאוּ רוּחַ הַקֹּדֶשׁ וְדִבְּרוּ אֶת דְּבַר אֱלֹהִים בְּאֹמֶץ לֵב" (מעשי השליחים ד:31).

134. כיונה הנביא, תמיד עומד לנגד ענינו הפיתוי לברוח לאיזו עיר מקלט. למקלט שמות רבים: אינדיבידואליזם, רוחניות מופרזת, חיים בדל"ת אמותינו, התמכרות, נוקשות, דחיית רעיונות וגישות חדשים, דוגמטיות, נוסטלגיה, שליליות, דבקות מופרזת בחוקים ובתקנות. אנחנו עלולים להתנגד לעזיבתה של הדרך המוכרת והקלה בה הדברים נעשים. אולם, אותם האתגרים עשויים להיות כסערה, כדג, כתולעת שייבשה את הקיקיון או כרוח וכשמש שקפחו על ראשו של יונה. אלה עשויים להשיב אותנו לאלוהי הרחמים, שמזמין אותנו פעם אחר פעם לצאת מחדש לדרכנו, כפי שהם השיבו את יונה.

135. אלוהים "חדש לעד". הוא מדרבן אותנו לצאת שוב לדרך, לעבור את המוכר – אל הקצוות ומעבר להן. הוא מוביל אותנו אל המקום בו האנושות פצועה, בו בני אדם – תחת כיסוי שטחי של הליכה בתלם – ממשיכים לחפש אחר תשובה למשמעות החיים. אלוהים לא מפחד! הוא חסר כל פחד! הוא תמיד גדול יותר מהתכניות והתכנונים שלנו. מכיוון שהוא לא חושש מהשוליים, הוא עצמו הפך לשולי (הש' פיליפים ב:8-6; יוחנן א:14). כך שאם נעז לצעוד אל השוליים – נמצא אותו. אכן, הוא תמיד נמצא שם. ישוע נמצא שם זה מכבר, בליבם של אחינו, בבשרם הפצוע, בבעיותיהם ובשממון התהומי שלהם. הוא כבר נמצא שם.

136. אכן, עלינו לפתוח את שערי ליבנו לישוע, שעומד ודופק (הש' התגלות ג:20). אולם, לפעמים אני תוהה האם לעתים ישוע כבר נמצא בתוכנו ודופק בדלת כדי לאפשר לו לברוח מההתמקדות שלנו בעצמנו. בספרי הבשורה אנו רואים כיצד ישוע "עָבַר מֵעִיר לְעִיר וּמִכְּפָר לִכְפָר כְּשֶׁהוּא מַכְרִיז וּמְבַשֵֹר אֶת מַלְכוּת הָאֱלֹהִים" (לוקס ח:1). לאחר התחייה מן המתים, כשהשליחים נפוצו לכל קצוות תבל, האדון ליווה אותם (הש' מרקוס טז:20). זה מה שמתרחש לאחר מפגש אמתי.

137. הליכה בתלם היא דבר מפתה; היא מספרת לנו שאין טעם לנסות לשנות דברים, שאין מה לעשות מכיוון שזוהי הדרך בה הדברים נעשו וכך הצלחנו לשרוד. מכוחו של הרגל, איננו עומדים בפני הרע. אנחנו "נותנים לדברים לזרום" או להתקיים כפי שאחרים החליטו שעליהם להיות. הבה נאפשר לאדון לעורר אותנו מתנומתנו, לשחרר אותנו מהאינרציה בה אנו שקועים. הבה נבחן שוב את הדרך "הרגילה" לעשות דברים; הבה נפתח את ענינו ואת אזנינו ובראש ובראשונה את ליבנו, כך שלא נגלה שאננות כלפי הדברים "כפי שהם", אלא נחוש חוסר נחת מדברו החיי והפועל של האדון הקם לתחייה.

138. אנחנו מקבלים השראה לפעולה מהדוגמה והמופת של כל אותם כהנים, מקודשים ועמאים שמקדישים את עצמם לבישור ולשירות הזולת בנאמנות גדולה, לעתים קרובות אף תוך סיכון חייהם ובוודאי תוך פגיעה ברווחתם. עדותם מזכירה לנו שיותר משהיא זקוקה לבירוקרטים ופקידים, הכנסייה זקוקה לאנשי שליחות נלהבים שלהוטים לחלוק חיי אמת. הקדושים מפתיעים אותנו, הם מבלבלים אותנו מכיוון שבחייהם הם דוחקים בנו לעזוב את הבינוניות המנומנמת והאפרורית.

139. הבה נבקש מהאדון את החסד לא להסס כשהרוח קוראת לנו לצעוד קדימה. הבה נבקש אומץ שליחי לחלוק את הבשורה עם אחרים ולהפסיק לנסות להפוך את החיים הנוצריים שלנו למוזיאון של זכרונות. בכל מצב, יהי רצון שרוח הקודש תגרום לנו להגות בהיסטוריה לאור המשיח הקם. כך, הכנסייה לא תקפא על שמריה, אלא תקבל ללא הרף את ההפתעות של האדון.

בקהילה

140. כאנחנו חיים הרחק מאחרים, קשה מאד להילחם בתאוות, במוקשים ובפיתויים של השטן ובאנוכיות של העולם הזה. כשאנחנו "מופצצים" בכל כך הרבה פיתויים, אנחנו עלולים להתבודד, לאבד את חוש המציאות ואת הבהירות הפנימית – זהו מתכון לכניעה מהירה.

141. גדילה בקדושה היא מסע בקהילה, לצד אחרים. אנחנו רואים זאת בכמה קהילות קדושות. מזמן לזמן הכנסייה הכריזה על קהילות שלמות כקדושות, שכן הן חיו את הבשורה בגבורה והקדישו לאלוהים את חיי כל חבריהן. אנחנו חושבים, לדוגמה, על שבעת המקימים הקדושים של מסדר המשרתים של מרים (הסרביטים), שבע האחיות הקדושות של המנזר הראשון של הביקור במדריד, המרטירים היפנים פאול מיקי הקדוש וחבריו, המרטירים הקוראיניים אנדרו טאגון וחבריו והמרטירים הדרום-אמריקנים רוקה גונזלז הקדוש, אלונסו רודריגז הקדוש וחבריו. עלינו לזכור, כמו כן, את עדותם האחרונה של הנזירים הטרפיסטים של טיבח'ירן באלג'יריה, שהתכוננו כקהילה אחת למוות על מזבח האמונה. גם בנישואים קדושים רבים, כל אחד מבני הזוג הוא כלי של המשיח להתקדשותו של האחר. חיים ועבודה לצד אחרים הם ללא ספק דרך להתפתחות רוחנית. יוחנן הקדוש של הצלב אמר לאחד מתלמידיו: "אתה חי עם אחרים כדי להתעצב ולבוא לידי ניסיון". [104]

142. כל קהילה נקראת ליצור "מרחב שמואר באור האלוהי, בו ניתן לחוות את הנוכחות החיה של האדון". [105] לחלוק את הדבר ולערוך את האויקריסטיה בצוותא מחזקים את קשרי האחווה והופכים אותנו לקהילה קדושה ובעלת שליחות. כמו כן, הדבר מוביל לשפע חוויות מיסטיות אותנטיות ומשותפות. כך הדבר התרחש אצל הקדושים בנדיקטוס וסכולסטיקה. ניתן להיזכר, בנוסף, בחוויות הרוחניות המשותפות לאוגוסטינוס הקדוש ולמוניקה הקדושה, אימו. "משקרב יום פטירתה מן העולם הזה (יום שהיה ידוע לך, לא לנו), הבאת בדרכים הנסתרות של השגחתך – כך אני מאמין – לשכך שנישאר לבד, אני והיא. נשענו על אדן החלון שממנו ניבט גן [...] פערנו את פי הלב למי מעיינך השמיימיים, 'מְקוֹר חַיִּים' (תהילים לו:10), הנמצא אצלך [...] וכאשר דיברנו [על החכמה הנצחית] ונפשנו יצאה אליה, נגענו בה דרך מוגבלות כלשהי ברגע של מאמץ מלא של הלב [...] כך שהחיים היו לנצח כמו אותו רגע של הבנה אשר אליו יצאה נפשנו [...]". [106]

143. ברם חווית מעין אלו הן לא החוויות השכיחות ביותר ולא החשובות ביותר. החיים המשותפים, בין אם במשפחה, בקהילה, במנזר או בכל מקום אחר, מורכבים מדברי יומיום קטנים. הדברים נכון גם לקהילה הקטנה שכוננו ישוע, מרים ויוסף; קהילה ששיקפה בצורה מופתית את יופיה של האחדות שקיימת בשילוש. הדבר נכון גם לחיים שישוע חלק עם תלמידיו ועם דלת העם.

144. בל נשכח שישוע ביקש מתלמידיו לשים לב לפרטים.

הפרט הקטן שהיין אוזל בחגיגה.

הפרט הקטן ששה אחד אבד.

הפרט הקטן שבתשומת לב לאלמנה שתרמה את שתי הפרוטות שלה.

הפרט הקטן שבדאגה לשמן עבור המנורה, למקרה שהחתן יתעכב.

הפרט הקטן שבלשאול את התלמידים כמה כיכרות לחם יש להם.

הפרט הקטן שבלהדליק אש ולצלות דגים כשהוא המתין לתלמידיו עם עלות השחר.

145. קהילה שמוקירה את הפרטים הקטנים של האהבה, [107] שחבריה דואגים זה לזה ויוצרים סביבה פתוחה ומבשרת, היא מקום משכנו של האדון הקם והוא מקדש אותה על פי תכנית האב. לעתים, במתנת אהבתו של האדון, בין כל הפרטים הקטנים הללו אנחנו זוכים לחוויות נחמה אלוהיות. "לילה חורפי אחד ביצעתו כהרגלי את חובתי הקטנה [...] לפתע, שמעתי ממרחק-מה את צליליו ההרמוניים של כלי נגינה כלשהו. מיד דמיינתי חדר מואר, מוזהב ובוהק, מלא בעלמות לבושות למשעי המשוחחות אחת עם השניה וחולקות אחת עם השניה מיני מחמאות והערות ארציות אחרות. אז, עיני נסובו אל הנכה בו טיפלתי. במקום מנגינה מוזיקלית יפהפיה, שמעתי רק את תלונותיה פה ושם [...] אין ביכולתי לתאר במילים את שארע לנשמתי. מה שאני יודעת הוא שהאדון האירה בקרני אמיתו, הנשגבות עד-בלי-די מעל לזוהרם האפל של החגיגות הארציות, עד שלא האמנתי לשמחה שנפלה בחלקי". [108]

146. בניגוד לאינדיבידואליזם הצרכני המתפשט, שנוטה לבודד אותנו במרדף אחרת רווחתנו במנותק מהזולת, דרכנו אל הקדושה אינה יכולה אלא לגרום לנו להזדהות ביתר שאת עם תפילתו של ישוע: "יִהְיוּ נָא כֻּלָּם אֶחָד; כְּמוֹ שֶׁאַתָּה, אָבִי, בִּי וַאֲנִי בְּךָ" (יוחנן יז:21).

בתפילה מתמדת

147. לבסוף, ולמרות שהדבר נראה מובן מאליו, עלינו לזכור שהקדושה מורכבת מפתיחות מתמדת לנשגב שמתבטאת בתפילה ובהלל. הקדושים מתייחדים ברוח של תפילה ובצורך לאחדות עם אלוהים. הם רואים בדאגה בלעדית לענייני העולם הזה דבר צר ומחניק ובין הדאגות והמחויבויות שלהם, הם כמהים לאלוהים, "מאבדים את עצמם" בהלל לאדון ובהגיה בו. אני לא מאמין בקדושה ללא תפילה, למרות שאין הכרח שהתפילה תהיה ארוכה או שתערב רגשות עזים.

148. יוחנן הקדוש של הצלב אומר לנו: "השתדלו להישאר תמיד בנוכחות האלוהים – בין אם באופן אמתי, דמיוני או אחדותי – במידה בה עבודתכם מותירה לכם". [109] בסופו של דבר, תשוקתנו לאלוהים תמצא וודאי ביטוי בחיי היומיום שלנו: "נסו להתמיד בתפילה ובשעת המאמץ הגופני אל תעזבו אותה. בין אם אתם אוכלים, שותים, משוחחים עם אחרים או עושים כל דבר באשר הוא, תמיד לכו לאדון ושאו אליו את לבבכם". [110]

149. אולם, כדי שהדבר יתקיים, יש צורך גם ברגעים בהם האדם נמצא לבד עם אלוהיו. עבור תרזה הקדושה מאווילה, התפילה "אינה אלא שיח רעים. שוחחו לעתים תכופות עם מי שאנו יודעים שאוהב אותנו". [111] אתעקש שהדבר נכון לא רק עבור מתי מעט נבחרים, אלא עבור כולנו, שכן "כולנו זקוקים לדממה הזאת, שמלאה בנוכחותו של מי שאנו משתחווים בפניו". [112] תפילה מלאת ביטחון היא תגובתו של לב פתוח למפגש פנים-אל-פנים עם אלוהים; מפגש בו הכול שלו וניתן לשמוע, בדממה, את קולו השקט של האדון.

150. בדממה זו אנו יכולים להבחין – לאורה של רוח הקודש – בדרך לקדושה אליה האדון קורא לנו. אחרת, כל ההחלטות שאנו מקבלים הם מעין חלונות ראווה שלא מרוממים את הבשורה בחיינו, אלא מסתירים ומטביעים אותה. הכרח הוא עבור כל תלמיד לשהות זמן מה במחיצת האדון, להאזין לדבריו, ללמוד ממנו ללא הרף. אם לא נקשיב, כל דברינו לא יהיו אלא פטפוט חסר תכלית.

151. עלינו לזכור ש"הגיה בפניו של ישוע, המת והקם, משחזרת את האנושיות שלנו, גם אם היא נחרבה על ידי צרות החיים הללו או נפגמה בחטא. עלינו לְבַיִת את עצמת פניו של המשיח". [113] אם כן, הרשו לי לשאול אתכם: האם ישנם רגעים בהם אתם מפקידים את עצמכם בדממה לידי נוכחותו של האדון, בהם אתם נמצאים עמו ברוגע, בהם אתם מתחממים ממבטו? האם אתם מאפשרים לאש להצית את לבכם? אם לא תאפשרו לו לחמם אתם עוד ועוד באהבתו וברוך שלו, האש לא תצית אתכם. ואם כך, כיצד תוכלו להצית את ליבם של אחרים בדבריכם ובמעשיכם? אם בשעה שאתם מביטים בפניו של המשיח אתם חשים שאינכם יכולים להירפא או להשתנות, אז כנסו אל לב האדון, לנבכי פצעיו, שכן זהו מקום משכן רחמיו. [114]

152. אבקש שלא נתפוש את הדממה מלאת-התפילה כסוג של בריחה מהעולם הסובב אותנו או דחייה שלו. הצליין הרוסי, שהתפלל ללא הרף, אמר שתפילה זו לא הפרידה אותו ממה שהתרחב סביבו. "כולם האירו לי פנים. נדמה היה שהכול אוהבים אותי [...] לא זו בלבד שחשתי זאת [שמחה ונחמה] בנפשי שלי, אלא העולם החיצון כולו נדמה היה בעיני מלא בקסם ובעונג". [115]

153. גם ההיסטוריה לא נעלמת. מכיוון שהיא ניזונה ממתנת האלוהים שנוכח ופועל בחיינו, על התפילה להיות מלאה בזיכרון. זכרון מעשי אלוהים חיוני לחוויית הברית בין אלוהים לעמו. אלוהים רצה להיכנס אל מעבה ההיסטוריה וכך תפילתנו שזורה בזכרונות. אנחנו נזכרים לא רק בדבר ההתגלות, אלא גם בחיינו, בחיי הזולת ובכל מה שהאדון עשה בכנסייתו. זהו זכרון ההודיה עליו מדביו איגנציוס הקדוש מלויולה בחיבורו הגיה לשם השגת האהבה, [116] כשהוא מבקש מאתנו להיות מודעים לכל הברכות שקיבלנו מהאדון. כשאתם מתפללים, חישבו על ההיסטוריה שלכם ושם תמצאו רחמים רבים. הדבר אף יגביר את המודעות שלכם לכך שהאדון זוכר אתכם תמיד. הוא לעולם לא שוכח אתכם. כך, הגיוני ביותר לבקש ממנו לשפוך את אורו על הפרטים הקטנים ביותר בחייכם, שכן הוא רואה את כולם.

154. התחינה היא ביטוי של לב שבוטח באלוהים ומבין שכשלעצמו, אין הוא יכול לעשות דבר. חיי העם הנאמן לאלוהים מלאים בבקשה מתמדת שמקורה באהבה מלאת אמונה ובביטחון גדול. כמו כן, אל לנו להפחית ממעמדה של תפילת הבקשה, שלעתים קרובות מרגיעה את ליבנו ומאפשרת לנו להתמיד בתקווה. לעתירה עבור הזולת ערך ייחודי, שכן זהו מעשה של ביטחון באלוהים ובה בעת ביטוי לאהבת הזולת. יש מי שבהתבסס על רוחניות חד-צדדית, חושב שעל התפילה להיות הגיה טהורה בפני האלוהים, חופשיה מכל הסחת דעת, כאילו שמותיהם ופניהם של הזולת הם הפרעה שיש להימנע ממנה. למען האמת, תפילותינו רצויות לאלוהים אף יותר ויש להן כוח רב יותר להתפתחותנו בקדושה אם דרך העתירה אנחנו מנסים ליישם את המצווה הכפולה שישוע נתן לנו. תפילת העתירה היא ביטוי לדאגת האחים שלנו כלפי הזולת, מכיוון שבה אנחנו מאמצים לחיקנו את חייהם, את צרות העמוקות ביותר ואת השאיפות הגבוהות ביותר שלהם. על מי שדובק ברוחב לב בתפילת העתירה ניתן לומר את דבר הכתוב: "בְּאַהֲבָתוֹ אַתְּ אָחִיו יְבַקֵּשׁ רַחֲמִים עַל עַמּוֹ" (מקבים ב' טו:14).

155. אם נבין שאלוהים קיים, לא נוכל אלא לעבוד אותו, לעתים בפליאה דוממת ולעתים בהלל ובשירי זמרה. כך, אנו חלוקים את החוויה של המבורך שרל דה פוקו שאמר: "ברגע שהאמנתי שיש אלוהים, הבנתי שאיני יכול לעשות דבר מלבד לחיות למענו". [117] בחייו של עם הצליינים, ישנן מחוות פשוטות רבות של הערצה טהורה, כפי שקורה בשעה ש"מבטו של הצליין מוסב אל תמונה שמסמלת את האהבה והקירבה של אלוהים. האהבה עוצרת, הוגה במיסתורין ונהנית מהדממה". [118]

156. קריאה מלאת תפילה בדבר האלוהים, שמתוק לחכינו מדבש (הש' תהילים קיט:103) אך עם זאת "חַד הוּא מֵחֶרֶב פִּיפִיּוֹת" (עברים ד:12), מאפשרת לנו לעצור ולהאזין לקול האדון. היא הופכת לנר לרגלינו ואור לנתיבתנו (הש' תהילים קיט:105). כפי שהזכירו לנו הבישופים של הודו: "דבקות בדבר האלוהים היא לא עוד צורה אחת של דבקות מיני רבות, צורה יפהפיה אך נתונה לבחירתנו. היא חודרת ללב ליבם ולעצם מהותם של החיים הנוצריים. לדבר כוח לשנות את חיי האדם". [119]

157. המפגש עם ישוע בכתובים מוביל אותנו אל האויקריסטיה, בה הדבר הכתוב פועל במלוא כוחו, שכן בה הדבר החי נוכח באמת. באויקריסטיה, האל האחד והאמתי זוכה להלל הנשגב ביותר שהעולם יכול לתת, שכן המשיח עצמו הוא זה שנזבח. כשאנחנו מקבלים את החֵדָה הקדושה, אנחנו מחדשים את בריתנו עמו ומאפשרים לו לפעול בנו ביתר שאת ולשנות את חיינו. 

____________________________________________

[95] ישנן צורות של בריונות שנראות עדינות ומכבדות ואפילו די רוחניות, אך הן עלולות להסב נזק רב להערכה העצמית של הזולת.

[96] יוחנן הקדוש של הצלב, אמצעי זהירות, 13.

[97] יוחנן הקדוש של הצלב, אמצעי זהירות, 13.

[98] הש' פאוסטינה קובלסקה הקדושה, רחמי האלוהים בנשמתי, 300.

[99] תומס אקווינס, Summa Theologiae, I-II, q. 70, a. 3.

[110] פרנציסקוס, איגרת Evangelii Gaudium (22 בנובמבר 2013), 6: AAS 105 (2013), 1221.

[101] אני ממליץ על תפילה המיוחסת לתומס מור הקודש: "תן לי, אדון, עיכול טוב וגם משהו לעכל. תן לי גוף בריא ואת ההומור הטוב הדרוש כדי לקיימו. תן לי נפש פשוטה שיודעת לנצור את כל מה שטוב ולא נבהלת בקלות למראה הרע, אלא מוצאת את הדרכים להשיב את הסדר על כנו. תן לי נפש שלא יודעת שעמום, מרמור, אנחה וקינה ולא לחץ רב מידי מפאת אותה ישות מופרזת המכונה 'אני'. תן לי, אדון, חוש הומור טוב. תן לי את החסד להבין בדיחות, לגלות בחיים קצת שמחה ולהיות מסוגל לחלוק אותה עם אחרים".

[102] פרנציסקוס, איגרת בתר-סינודלית Amoris Laetitia (19 במרץ 2016), 110: AAS 108 (2016), 354.

[103] המבורך פאולוס השישי, איגרת Evangelii Nuntiandi (8 בדצמבר 1975), 80: AAS 68 (1976), 73. ראוי לציין שבטקסט הזה המבורך פאולוס השישי קושר בין השמחה לבין ה- parrhesía. בשעה שהוא מבכה את "העדר השמחה והתקווה" כמכשול בפני הבישור, הוא משבח את "השמחה הנעימה והמנחמת של הבישור", שקשורה ל"להט פנימי שלא ניתן לכבות". הדבר מבטיח שהעולם לא יקבל את הבשורה מ"מבשרים מדוכאים ומיואשים". במהלך השנה הקדושה של 1975, האפיפיור פאולוס השישי הקדיש את האיגרת השליחית שלו למושג השמחה: Gaudete in Domino (9 במאי 1975): AAS 67 (1975), 322-289.

[104] יוחנן הקדוש של הצלב, אמצעי זהירות, 15.

[105] יוחנן פאולוס השני, איגרת Vita Consecrata (25 במרץ 1996), 42: AAS 88 (1996), 416.

[106] אוגוסטינוס הקדוש מהיפו, וידויים, ספר 10, 35-23: PL 32, 775-773 (בעברית, לקוח מתרגום אביעד קליינברג).

[107] אני חושב בייחוד על שלוש מילות מפתח: "בבקשה", "תודה" ו"סליחה". "המילים הנכונות, שנאמרות במקום הנכון, שומרות על האהבה ומטפחות אותה מידי יום ביומו": פרנציסקוס, איגרת בתר-סינודלית Amoris Laetitia (19 במרץ 2016), 133: AAS 108 (2016), 363.

[108] תרזה הקדושה מליזיה, כתב יד C, 29v – 30r.

[109] יוחנן הקדוש של הצלב, מעלות השלמות, 2.

[110] יוחנן הקדוש של הצלב, עצות למקודש בדבר השגת השלמות, 9.

[111] תרזה הקדושה מאווילה, אוטוביוגרפיה, 8, 5.

[112] יוחנן פאולוס השני, איגרת Orientale Lumen (2 במאי 1995), 16: AAS 87 (1995), 762.

[113] פרנציסקוס, פגישה עם ממשתפי האסיפה החמישית של הכנסייה האיטלקית, פירנצה (10 בנומבר 2015): AAS 107 (2015), 1284.

[114] הש' ברנרד הקדוש מקלירבו, דרשות על שיר השירים, 61, 5-3: PL 183, 1073-1071.

[115] דרכו של צליין, ניו יורק, 1965, עמ' 17, 106-105 (מהאנגלית).

[116] הש' איגנציוס הקדוש מלויולה, תרגילים רוחניים, 237-230.

[117] המבורך שרל דה פוקו, מכתב לאנרי דה קסטריה, 14 באוגוסט 1901.

[118] האסיפה הכללית החמישית של הבישופים של אמריקה הלטינית והקריביים, מסמך אפרסידה (29 ביוני 2007), 259.

[119] מועצת הבישופי הקתוליים של הודו, ההצהרה הסופית של האסיפה הכללית העשרים ואחת, 18 בפברואר 2009, 3.2.