דרשת האפיפיור בלמפדוזה

מהגרים מתים בים, בסירות שהיו כלים של תקווה ונהפכו לכלי מוות. כך מנסחים זאת בכותרות העיתונים. כששמעתי לראשונה על אסון זה לפני שבועות מספר והבנתי שהוא קורה לעתים קרובות מידי, הוא חזר אליי כמו קוץ מכאיב בלב. אז הרגשתי צורך לבוא לכאן היום, להתפלל ולבצע מחווה של קירבה, אך גם להוכיח את מצפוננו שמא האסון יחזור על עצמו. אנא, אל תאפשרו לו לחזור על עצמו! אולם, ראשית אני רוצה לומר דברי הוקרה ועידוד לתושבי למפדוזה ולינוזה ולאגודות השונות, למתנדבים ולאנשי הביטחון שממשיכים להיות קשובים לצרכי אלו שעושים את מסעם אל עבר עתיד טוב יותר. אתם כה מעטים, אך אתם נותנים דוגמה ומופת לסולידריות! תודה לכם! כמו כן, אני מודה לארכיבישוף פרנצ'סקו מונטנגרו על כל העזרה והעבודה שלו ועל טיפולו הפסטורלי המסור. אני מברך בלבביות את כבוד ראש העיר ג'וזי ניקוליני: תודה רבה לך על כל מה שעשית ועודך עושה. אני מעלה לנגד עיני בחיבה רבה גם את המהגרים המוסלמים שהערב מתחילים את צום הרמדאן שאני סמוך ובטוח שיניב שפע פירות רוחניים. הכנסייה לצדכם כאשר אתם מחפשים אחר חיים מכובדים לעצמכם ולמשפחותיכם. לכולכם: o’scià (ברכת שלום בניב המקומי)!

הבוקר, לאור דבר האלוהים ששמענו זה עתה, ברצוני להעלות מספר מחשבות שמטרתן להוכיח את מצפון האדם ולהובילו לחשבון נפש ולשינוי אמתי.

"אדם, אַיֶּכָּה?", זוהי השאלה הראשונה שמפנה אלוהים לאדם לאחר חטאו. "אדם, איכה?". אדם "איבד את הצפון", איבד את מקומו בבריאה מכיוון שהוא חשב שהוא יכול להיות עוצמתי יותר, לשלוט בכול, להיות אלוהים. ההרמוניה הופרה; האדם טעה וטעותו חוזרת על עצמה שוב ושוב גם ביחסיו עם האחר. "האחר" הפסיק להיות אח או אחות שיש לאהוב, אלא סתם מישהו שמפריע לחיי ולנוחותי. אלוהים שואל שאלה שנייה: "קין, אֵי הבל אחיך?". האשליה שבלהיות עוצמתי, שבלהיות כביר כאלוהים, מובילה לשרשרת של טעויות, לשרשרת של מוות, אף לשפיכת דם אחים!

שתי השאלות של אלוהים מהדהדות גם כיום בכל עוצמתן! רבים מאתנו, אני בתוכם, "איבדנו את הצפון"; אנחנו כבר לא קשובים לעולם בו אנו חיים; אנחנו לא שומרים על מה שאלוהים יצר למען כולם וכך יוצא שאנחנו לא מסוגלים אפילו לדאוג זה לזה! וכשהאנושות כולה "מאבדת את הצפון", התוצאה היא אסונות כמו זה שלו היינו עדים.

"אי אחיך?", דמיו זועקים אליי, אומר האדון. זוהי לא שאלה שמופנית לאחרים; זוהי שאלה שמופנית אליי, אליכם, אל כל אחד מאתנו. אותם אחים ואחיות שלנו ניסו לברוח ממצב קשה ולמצוא מעט שלווה ושלום; הם חיפשו מקום טוב יותר לעצמם ולמשפחותיהם, אך במקום זאת הם מצאו מוות. כה רבות הפעמים בהם הם לא מוצאים הבנה, לא מוצאים קבלה, לא מוצאים סולידריות וזעקתם עולה לאלוהים! פעם נוספת ברצוני להודות לכם, תושבי למפדוזה, על הסולידריות שלכם. לא מזמן הקשבתי לאחד מאחינו. לפני שהגיע לכאן, הוא ואחרים היו נתונים לחסדיהם של סוחרים בבני אדם, אנשים שמנצלים את עניים של אחרים, אנשים המתפרנסים מסבלם של אחרים. כה רבות הם סבלו! חלקם אף פעם לא הגיע לכאן.

"אי אחיך?", מי אחראי על הדם הזה? בספרות הספרדית ישנו מחזה של לופה דה וגה שמספר כיצד תושבי עיירה בשם "פואנטה אובחונה" הורגים את המושל שלהם מפני שהוא רודן. הם עושים זאת בדרך בה איש לא יודע מי הוא באמת הרוצח. כך שכשהשופט המלכותי שואל: "מי הרג את המושל?", הם כולם עונים: "פואנטה אובחונה, אדוני". כולם ואף אחד! גם כיום יש לשאול את השאלה: מי אחראי לדמם של אחינו ואחיותינו? אף אחד! זוהי תשובתנו: זה לא אני; אין לי שום קשר לכך; חייב להיות מישהו אחר, אך בבירור לא אני. אך אלוהים שואל כל אחד מאתנו: "אי דמי אחיך הזועקים אליי?". כיום אף אחד בעולם לא מרגיש אחראי; איבדנו כל רגש אחריות לאחינו ולאחיותינו. התדרדרנו לצביעות של הכהן והלוי שישוע מתאר במשל השומרוני הטוב: אנחנו רואים את אחינו חצי-מת בצד הדרך, אולי אנחנו חושבים "איזה מסכן!", ואז ממשיכים בדרכנו. אנחנו לא אחראים על כך, ואנחנו שלווים ורגועים. תרבות הנוחות, שגורמת לנו לחשוב על עצמנו, הופכת אותנו לשווי נפש לזעקתם של אחרים, גורמת לנו לחיות בבועות סבון, שנחמדות ככל שיהיו, הן חסרות תוחלת; הן מציעות אשליה חולפת וריקה שתוצאתה אדישות כלפי אחרים; אכן, היא אף מובילה לגלובליזציה של האדישות. התרגלנו לסבלם של אחרים, שזה לא משפיע עלינו; זה לא נוגע לי; זה לא ענייני!

כאן עולה בעיני רוחנו דמות "חסר השם" של מנצוני. הגלובליזציה של האדישות הופכת את כולנו ל"חסרי שם", אחראים אך חסרי פנים ושם.

"אדם, איכה?", "אי אחיך?". אלו הן שתי השאלות שאלוהים שאל בשחר האנושות וממשיך לשאול כל אחד ואחת בימנו, מפנה אותן גם אלינו. אך ברצוני לשאול שאלה שלישית: "האם מישהו מאתנו בכה בשל מצב זה ובשל מצבים שכמותו?". האם מישהו מאתנו התאבל על מותם של אחים ואחיות אלה? האם מישהו מאתנו בכה על אלה שהיו בסירה? על האימהות הצעירות שנשאו את עולליהן? על אלה שחיפשו דרך לתמוך במשפחתם? אנחנו חברה ששכחה איך לבכות, איך לחוות חמלה – "לסבול עם" אחרים. הגלובליזציה של האדישות לקחה מאתנו את היכולת לבכות! בבשורה אנחנו שומעים את הבכי, את היללה, את הקינה הגדולה: "רָחֵל מְבַכָּה עַל-בָּנֶיהָ [...] כִּי אֵינֶנּוּ". הורדוס זרע מוות כדי להגן על הנוחות שלו, על בועת הסבון שלו; וזה ממשיך... הבה נבקש מהאדון למחות כל זכר להורדוס שמסתתר בליבנו; הבה נבקש מהאדון את החסד לבכות על אדישותנו, לבכות על האכזריות של עולמנו, של ליבנו ושל כל אלה שבעילום שם מקבלים החלטות חברתיות וכלכליות שסוללות את הדרך לאסונות שכאלה. "האם מישהו בכה?". כיום, האם מישהו בעולמנו בכה?

אדון, בליטורגיה זו, ליטורגיית חרטה, אנחנו מבקשים מחילה על אדישותנו לכה רבים מאחינו ואחיותינו. אבא, אנחנו מבקשים את סליחתך על כל אלה שמרוכזים ומסוגרים בנוחות שהקהתה את ליבם; אנחנו מבקשים את מחילתך בעבור אלה שבהחלטותיהם ברמה העולמית יצרו מצבים שמובילים לאסונות אלה. סלח לנו, אדון!

גם כיום, אדון, אנחנו שומעים אותך שואל: "אדם, איכה?", "אי דמיי אחיך?"