מסר האפיפיור לצום הארבעים 2013

אחים ואחיות יקרים

ציון צום הארבעים, על רקע שנת האמונה, מעניק לנו הזדמנות יקרת-ערך להרהר על מערכת היחסים בין האמונה לאהבה: בין אמונה באלוהים – אלוהי ישוע המשיח – לאהבה, שהיא פרי רוח הקודש ומנחה אותנו בדרך המסירות לאלוהים ולזולת.

1. האמונה כתשובה לאהבת האלוה

באיגרתי הראשונה, הצעתי מספר מחשבות על מערכת היחסים ההדוקה בין המעלות התאולוגיות של האמונה והאהבה. זאת כמוצא מטענתו הבסיסית של יוחנן הקדוש: "וַאֲנַחְנוּ יָדַעְנוּ וַנַּאֲמֵן בָּאַהֲבָה אֲשֶׁר אֱלֹהִים אָהַב אֹתָנוּ" (הראשונה ליוחנן ד:16), הסקתי כי "להיות נוצרי הוא לא תוצאה של בחירה מוסרית ורעיון נשגב, אלא מפגש עם אירוע, ישות, המעניקה לחיים אופק חדש וכיוון ברור [...] מכיוון שהאלוהים אהב אותנו בראשונה" (ראה: הראשונה ליוחנן ד:10), אין האהבה נשארת בגדר 'מצווה' בלבד; היא תגובה למתת האהבה עמה האלוהים מקרב אותנו אליו" ("האלוהים הוא האהבה" [Deus caritas est], 1). אמונה היא דבקות אישית – המערבת את כל יכולותינו – להתגלות אהבת האלוה חסר הסיבה ו-"מלאת תשוקה" לנו, שהתגלתה במלואה בישוע המשיח. המפגש עם אלוהים שהוא אהבה מערב לא את הלב בלבד, אלא גם את השכל: "הכרה באל-החי היא דרך אחת לאהבה, וה-'כן' של רצוננו לרצונו מאחד את שכלנו, רצוננו ותחושותינו בפעולה הכול-מקבלת של האהבה. אך תהליך זה סופו לעד נשאר פתוח; אהבה לעולם אינה 'גמורה' או שלמה" (שם, 17). על-כן, לכל הנוצרים, וביחוד ל-"אלו העוסקים בפעולות צדקה", יש צורך באמונה, שכן "המפגש עם האלוהים במשיח מעורר את אהבתם ופותח את רוחם לאחרים. כתוצאה מכך, אהבת הזולת לא תהיה למענם מצווה ממעל, מבחוץ כביכול, אלא ההשלכה של אמונתם, אמונה ההופכת לפעילה דרך האהבה" (שם, 31א). נוצרים הם אנשים שנכבשו על-ידי אהבת המשיח ובהתאם, בהשפעת אותה אהבה – "אַהֲבַת הַמָּשִׁיחַ דּוֹחֶקֶת בָּנוּ" [Caritas Christi urget nos] (השנייה אל-הקורינתיים ה:14) – הם נפתחים לרווחה לזולת האוהב בדרכים ממשיות" (ראה: שם, 33). גישה זו עולה בעיקר מתודעת האהוב, הנסלח ואף משורת על ידי האדון, המתכופף לשטוף את רגלי השליחים ומגיש את עצמו על הצלב כדי למשוך את האנושות לאהבת אלוה.

"אמונה מספרת לנו על כך שהאלוהים נתן את בנו למעננו ומעניק לנו בטחון מלא ניצחון שאכן אמת הדבר: אלוהים הוא אהבה! [...] אמונה, הרואה את האהבה שגילה האלוהים בליבו הנדקר של ישוע על הצלב, מעוררת אהבה. אהבה היא האור – ובסופו של דבר, האור היחיד – שיכול להאיר תמיד עולם שנהיה לאפלולי ולהעניק לנו האומץ הדרוש להמשיך לחיות ולעמול" (שם, 39). כל זה מסייע בידינו להבין כי הסממן המייחד את הנוצרים הוא בדיוק "אהבה המבוססת על אמונה ומתעצבת על-ידה" (שם, 7).

2 אהבה כחיים באמונה

החיים הנוצריים כולם הם מענה לאהבת האלוה. המענה הראשון הוא בדיוק אמונה כקבלה, מלאת פליאה והודיה על היוזמה האלוהית חסרת התקדים הקודמת לנו והמזמנת אותנו. ה-"כן" של האמונה מציין את תחילתו של סיפור מופלא של ידידות עם האדון, הממלאת אותנו ומעניקה משמעות מלאה לכול חיינו. ברם, אין זה מספק את האלוהים כי כל שנעשה הוא נקבל את אהבתו שאין אנו ראויים לה. לא זו בלבד שהוא אוהב אותנו, אלא הוא רוצה לקרב אותנו אל עצמו, לשנות אותנו בצורה כה עמוקה עד שיביאנו לומר עם שאול הקדוש: "לֹא עוֹד אֲנִי חַי, אֶלָּא הַמָּשִׁיחַ חַי בִּי" (אל-הגלטים ב:20).

כאשר אנו מפנים מקום לאהבת האלוה, אזי הופכים אנו לדומים לו, שותפים לאהבתו. אם אנו פותחים עצמנו לאהבתו, אנו מאפשרים לו לחיות בנו ולהביאנו לאהבה עמו, בו וכמוהו; רק אז אמונתנו הופכת ל-"פּוֹעֶלֶת בְּדֶרֶךְ אַהֲבָה" (אל-הגלטים ה:6) באמת; רק אז הוא שוכן בנו (ראה: הראשונה ליוחנן ד:12).

אמונה היא לדעת את האמת ולציית לה (ראה: הראשונה אל-טימותאוס ב:4); אהבה היא "ללכת" באמת (ראה: אל-האפסים ד:15). דרך האמונה אנו נכנסים למערכת יחסים עם האדון, דרך האהבה ידידות זו נחיית ומטופחת (ראה: יוחנן טו:14 והלאה). אמונה גורמת לנו לקבל את מצוות אדוננו ומרותו; אהבה מעניקה לנו את השמחה ליישמן (ראה: יונן יג:17-13). באמונה אנו נולדים כבנים לאלוהים (ראה: יוחנן א:12 והלאה); האהבה גורמת לנו להתמיד ממש במעמד הבנים האלוהי, בנושאינו את פירות רוח הקודש (ראה: אל-הגלטים ה:22). אמונה מאפשרת לנו לזהות את מתנות שהאל הטוב והנדיב הפקיד בידנו; אמונה הופכת אותן לפוריות (ראה: מתי כה:30-14).

3. הקשר הבל-יינתק בין אמונה לאהבה

לאור הנאמר לעיל, ברור כי אין באפשרותנו, לעולם, להפריד, קל וחומר להנגיד, אמונה מאהבה. שתי מעלות תאולוגיות אלו קשורות באינטימיות ומטעה ביותר הניסיון להציג ניגוד או מתח דיאלקטי ביניהן. מצד אחד, יהיה זה חד-צדדי מידי לשים דגש חזק על עליונות וחשיבות האמונה ולהוריד מערכם, וכמעט לתעב, מעשי אהבה ממשיים תוך הורדת מעמדם לידי הומניטריות גרידא. עם זאת, מצד שני, לא מועיל במידה שווה להגזים בחשיבות האהבה והפעולה שאותה היא מניעה, כאילו יכלו המעשים למלא את מקום האמונה. לשם חיים רוחניים בריאים, יש להימנע הן מפידיאיזם (fideism) והן מאקטיביזם מוסרי.

החיים הנוצריים מורכבים מטיפוס תמידי על ההר כדי לפגוש את אלוהים ואז לרדת בחזרה, נושאים את האהבה והכוחות שמקבלים ממנו, כדי לשרת את אחינו ואחיותינו באהבת אלוהים עצמו. בכתבי הקודש אנו רואים כיצד להט השליחים לבשר את הבשורה ולעורר את אמונת האנשים קשור לדאגתם האוהבת לשירות העניים (ראה: מעשי השליחים ו:4-1). בכנסייה, הרהור ועשייה, המסומלים בבשורה בדרך מסוימת בדמותן של מרים ומתרה, חייבים להתקיים זה לצד זה ולהשלים זה את זה (ראה: לוקס י:42-38). מערכת היחסים עם האלוהים חייבת תמיד להיות בראש סדר העדיפויות, וכל שיתוף אמתי של טוּב ברוח הבשורה, חייב להיות מושרש באמונה (ראה: נאום המפגש עם הקהל, ה-25 באפריל 2012). פעמים במערכת היחסים עם אלוהים אנו נוטים, למען האמת, לרדד את המונח "אהבה" לסולידריות וסיוע הומניטרי גרידא. אף-על-פי-כן, חשוב לזכור כי פעולת האהבה הגדולה ביותר היא הפצת הבשורה, שהיא "שליחות הדבר". אין פעולה מסייעת יותר – ועל כן מלאת אהבה יותר – לזולת מאשר לחלוק את לחם דבר האלוהים, לשתף עמו את הבשורה, להכניסו למערכת יחסים עם אלוהים: הפצת הבשורה היא הקידום הנעלה והאינטגרלי ביותר של האדם. כמשרת האלוהים, האפיפיור פאולוס השישי כתב באיגרת "התפתחות העמים" [Populorum Progressio] שלבשר את המשיח הוא התרומה הראשונה והעיקרית להתפתחות (ראה: מס. 16). זוהי האמת הקדמונית של אהבת האלוה לנו, הנחיית והמבושרת, שפותחת את חיינו לקבל אהבה זו ומאפשרת את ההתפתחות האינטגרלית של האנושות וכל אדם ואדם (ראה: "אהבה באמת" [Caritas in Veritate], 8).

מעיקרו של דבר, הכול נובע מהאהבה ושואף אל האהבה. אתו מתוודעים לאהבת האלוה חסרת הסיבה דרך הכרזת הבשורה. אם אנו מקבלים זאת באמונה, אנו זוכים לקשר הראשון וההכרחי עם האלוהי, המסוגל לגרום לנו "להתאהב באהבה", אזי אנו שוכנים באהבה זו, אנו צומחים בה ומתקשרים אותה בגיל לאחרים.

בעניין מערכת היחסים בין האמונה למעשי האהבה, ישנו קטע באיגרת אל האפסים המספק אולי את התיאור הטוב ביותר לקשר בין השניים: "הֵן בַּחֶסֶד נוֹשַׁעְתֶּם עַל־יְדֵי הָאֱמוּנָה; וְזֹאת לֹא מִיֶּדְכֶם, כִּי אִם מַתְּנַת אֱלֹהִים הִיא. אֵין זֶה נוֹבֵעַ מִמַּעֲשִׂים, כְּדֵי שֶׁלֹּא יִתְגָּאֶה אִישׁ; שֶׁהֲרֵי מַעֲשֵׂה יְדֵי אֱלֹהִים אֲנַחְנוּ, בְּרוּאִים בַּמָּשִׁיחַ יֵשׁוּעַ לְמַעֲשִׂים טוֹבִים אֲשֶׁר אֱלֹהִים הֵכִינָם מִקֶּדֶם לְמַעַן נִחְיֶה בָּהֶם" (ב:10-8). ניתן לראות לעיל כי יוזמת הגאולה כולה מגיעה מהאלוהים, מחסדו, מסליחתו המתקבלת באמונה; אלא שיוזמה זו אינה מגבילה בשום פנים ואופן את החופש והאחריות שלנו, אלא היא הופכת אותם לאותנטיים ומכוונת אותם למעשי אהבה. אלה אינם תוצר של ניסיון אנוש, בהם ניתן להתגאות, אלא הם נולדים מהאמונה ונובעים מהחסד שאלוהים מעניק בשפע. אמונה ללא פעולה היא כעץ ללא פירות: שתי המעלות משתמעות זו מזו. צום הארבעים מזמין אותנו, באמצעות יישום מסורתי של אורך החיים הנוצרי, לטפח את אמונתנו בהקשבה זהירה ומורחבת לדבר האלוהים ובאמצעות קבלת התקדישים, ובו בזמן לגדול באהבה לאלוהים ולזולת, כמו גם דרך צום, חזרה בתשובה ומתן צדקה.

4. עדיפות האמונה, עליונות האמונה

כמו כל מתת אלוה, מקור האהבה והאמונה הוא בפעולת אותה רוח הקודש (ראה: הראשונה אל-הקורינתיים יג), הרוח בתוכנו הזועקת "אַבָּא, אָבִינוּ" ׁ(אל-הגלטים ד:6) וגורמת לנו לומר "יֵשׁוּעַ הוּא הָאָדוֹן" (הראשונה אל-הקורינתיים יב:3) ו-"מָרָנָא תָא!" (הראשונה אל הקורינתיים טז:22; ההתגלות כב:20).

אמונה, כמתנה ותגובה, גורמת לנו לדעת את אמת המשיח כאהבה שלבשה בשר ונצלבה, בציות מלא ומושלם לרצון האב ורחמים אלוהיים אינסופיים לזולת; האמונה זורעת בלב ובראש את השכנוע כי אהבה זו בלבד מסוגלת לכבוש את הרוע והמוות. אמונה מזמינה אותנו להפנות מבטנו לעתיד במעלה הטובה של התקווה, בציפייה בטוחה כי ניצחון אהבת המשיח יגיע לשלמותו. בעניין האהבה, היא מובילה אותנו לאהבת אלוה המתגלמת במשיח ומצרפת אותנו, בדרך אישית וקיומית, לנתינה העצמית המוחלטת והלא-מותנית של ישוע לאב ולאחיו ואחיותיו. במלאנו את ליבנו באהבה זו, רוח הקודש הופכת אותנו ללוקחי חלק במסירות הבנים של ישוע לאלוהים ובמסירות האחוותית לכל אדם (ראה: אל-הרומים ה:5).

מערכת היחסים בין שתי מעלות אלו מזכירה את היחסים בין שני התקדישים המרכזיים בכנסייה: הטבילה וסעודת האדון. הטבילה (תקדיש האמונה [sacramentum fidei]) מקדימה את סעודת האדון (תקדיש האהבה [sacramentum caritatis]), אך היא מכוונת אליה, סעודת האדון היא הִמלאוּת המסע הנוצרי. בצורה דומה, אמונה מקדימה את האהבה, אך אמונה היא אמתית רק אם היא מוכתרת באהבה. הכול מתחיל מקבלת האדם את האמונה ("לדעת כי פלוני נאהב על-ידי האלוהים"), אך עליו להגיע לאמת האהבה ("לדעת כיצד לאהוב את האלוהים והזולת"), הנשארת לנצח כהגשמת כל המעלות הטובות (ראה: הראשונה אל-הקורינתיים יג:13).

אחים ואחיות יקרים, בעונת צום הארבעים זו, בשעה שמתכוננים אנו לציין את מועד הצלב ותחיית המתים – בו אהבת האלוה גאלה את העולם וזהרה באורה על ההיסטוריה – אני מביע את משאלתי כי כולכם תבלו זמן זה בהצתה מחדש של אמונתכם בישוע המשיח כדי להיכנס לדינמיקה של האהבה לאב ולכל אח ואחות שאנו פוגשים בחיינו. למען מטרה זו, מעלה אני את תפילתי לאלוהים ואני מבקש את ברכת האדון על כל אחד ואחד ועל כל קהילה!

מהוותיקן, ה-15 באוקטובר 2012.

+ האפיפיור בנדיקטוס השישה-עשר