האפיפיור: הכנסייה כבית חולים שדה

"למה הכנסייה זקוקה ביותר ברגע היסטורי זה? האם אנחנו זקוקים לרפורמות? מהם איחוליך לכנסייה בשנים הבאות? על איזו כנסייה אתה חולם?"

"אני רואה בבירור", המשיך האפיפיור, "שהדבר לו הכנסייה זקוקה ביותר היום הוא היכולת לרפא פצעים ולחמם את לבבות המאמינים; היא זקוקה לקרבה, לסמיכות. אני רואה את הכנסייה כבית-חולים שדה לאחר קרב. אין ערך בלשאול פצוע אנוש אם יש לו כולסטרול גבוהה או על רמת הסוכרים בדמו! עליך לרפא את פצעיו. אז אפשר לדבר על כל דבר אחר. לרפא את הפצעים, לרפא את הפצעים ... ועליך להתחיל מהיסודות."

"הכנסייה לעתים נעלה עצמה בנושאים קטנים, בחוקים צרי-אופקים. הדבר החשוב ביותר הוא ההכרזה הראשונה: ישוע המשיח הושיע אותך! ושליחי הכנסייה חייבים להיות, בראש ובראשונה, שליחי הרחמים. המוודה, למשל, תמיד נמצא בסכנה של להיות קפדן מידי או מתירן מידי. אף אחד מאלו אינו רחום, שכן אף אחד מהם לא לוקח אחריות על האדם באמת. הקפדן רוחץ את ידיו בכך שהוא משאיר זאת למצוות. המתירן רוחץ את ידיו פשוט בכך שהוא אומר, 'זה לא חטא' או משהו בסגנון. בשליחות הרועה אנחנו מלווים אנשים ועלינו לרפא את פצעיהם."

"כיצד אנחנו מתייחסים לעם האלוהים? אני חולם על כנסייה שהיא אם ורועה. על שליחי הכנסייה להיות רחומים, לקחת אחריות על האנשים וללוות אותם כמו השומרוני הטוב, שרוחץ, מנקה ומקים את חברו. זוהי הבשורה הטהורה. אלוהים גדול מן החטא. הרפורמות המבניות והארגוניות משניות – זאת אומרת, הן באות לאחר מכן. הרפורמה הראשונה חייבת להיות הגישה. שליחי הבשורה חייבים להיות אנשים שיכולים לחמם את לבבות האנשים, שהולכים יחד עמם בלילה האפל, שיודעים כיצד ליצור דיאלוג ולרדת בעצמם ללילה של האנשים, לאפלה, אך מבלי ללכת לאיבוד. עם האלוהים רוצה רועים, לא כוהנים שמתנהגים כמו בירוקרטים או פקידי ממשל. הבישופים, בייחוד, חייבים להיות מסוגלים לתמוך בפעולת האלוהים בעמו בסבלנות, כך שאיש לא נשאר מאחור. אך עליהם גם ללוות את העדר, שלו הכישרון למצוא דרכים חדשות."

"במקום להיות כנסייה שמכניסה ומקבלת בכך ששעריה פתוחים, הבה ננסה להיות כנסייה שמוצאת דרכים חדשות, שיכולה לצעוד אל מעבר לעצמה וללכת לאלה שלא הולכים למיסה, לאלה שפרשו או לאדישים. אלה שפרשו לפעמים עושים זאת מסיבות שאם מבינים ומעריכים אותן נכון, יכולות להוביל לחזרה. אבל לכך דרושים העזה ואומץ."

אני מעיר לאפיפיור שישנם נוצרים שחיים במצבים חריגים לכנסייה או במצבים מורכבים שמייצגים פצעים פתוחים. אני מזכיר את הגרושים והנשואים בשנית, זוגות חד-מיניים ומצבים קשים אחרים. איזו עבודה כרועים אנחנו יכולים לעשות במקרים כאלה? באילו כלים אנחנו יכולים להשתמש?

"עלינו להכריז את הבשורה בפינת כל רחוב", אומר האפיפיור, "להכריז את החדשות הטובות על המלכות ועל ריפויה של כל מחלה ושל כל פצע, גם ללא הכרזה של ממש. בבואנוס איירס הייתי מקבל מכתבים מאנשים הומוסקסואלים ש'נפצעו חברתית' והם אמרו לי שהם מרגישים כאילו הכנסייה תמיד גינתה אותם. אבל הכנסייה לא רוצה לעשות זאת. במהלך הטיסה חזרה מרי דה ז'ניירו אמרתי שאם אדם הוא הומוסקסואל עם רצון טוב ומחפש אחר אלוהים, אני לא יכול לשפוט אותו. בכך שאמרתי זאת, אמרתי את מה שהקטכיזם של הכנסייה אומר. לדת יש זכות להביע את דעתה בשירות האנשים, אבל בבריאה אלוהים שחרר אותנו: לא ניתן להתערב רוחנית בחייו של אדם."

"פעם מישהו שאל אותי, בצורה פרובוקטיבית, אם אני מתייחס בחיוב להומוסקסואליות. עניתי בשאלה אחרת: 'אמור לי: כשאלוהים מביט באדם הומוסקסואל, האם הוא מאמץ את קיומו באהבה או דוחה ומגנה אדם זה?' עלינו תמיד לחשוב על האדם. כאן אנחנו נכנסים לרז האדם. בחיים, אלוהים מלווה בני אדם ועלינו ללוות אותם, החל מהמצב בו הם נמצאים. הכרחי ללוות אותם ברחמים. מה שקורה אז, רוח הקודש מעניקה לכוהן השראה לומר את הדבר הנכון."

"זהו גם הרווח הגדול מווידוי כתקדיש: לשקול מקרה אחר מקרה ולחשוב מהו הדבר הטוב ביותר לעשות בעבור בן האדם הזה שמחפש אחר אלוהים ואחר חסד. תא הווידויים הוא לא תא עינויים, אלא מקום בו רחמי האלוהים מניעים אותנו להשתפר. אני גם חושב על מצבה של אישה עם נישואין כושלים בעברה ושגם עשתה הפלה. אז אישה זו מתחתנת בשנית ועתה היא מאושרת ויש לה חמישה ילדים. ההפלה בעברה מכבידה על מצפונה והיא באמת ומתמים מתחרטת עליה. היא תשמח להמשיך הלאה בחיה הנוצריים. מה על המוודה לעשות?"

"אנחנו לא יכולים להתעקש רק על נושאים שקשורים להפלה, נישואים חד מיניים ושימוש באמצעי מניעה. זה בלתי אפשרי. לא דיברתי הרבה על הנושאים האלה וננזפתי על כך. אבל כשאנחנו מדברים על הנושאים האלה, עלינו לדבר עליהם בקונטקסט. הוראות הכנסייה, לענייננו, ברורות ואני בנה של הכנסייה, אבל אין צורך לדבר על הנושאים האלה כל הזמן."

"ההוראות הדוגמטיות והמוסריות של הכנסייה לא שוות זו לזו. השליחות של הכנסייה לא יכולה להיות אובססיבית להעברתן של שפע דוגמות מקוטעות אותן יש לכפות מיד. הכרזה בצורה מיסיונרית שמתמקדת בעיקר, בדברים ההכרחיים: זה מה שמלהיב ומושך יותר, מה שגורם ללב לבעור, כפי שזה עשה לתלמידים באמאוס. עלינו למצוא איזון חדש; אחרת אפילו הבניין המוסרי של הכנסייה יתמוטט כנראה כמגדל קלפים, יאבד את חיוניותו ואת ניחוח הבשורה. הפצת הבשורה חייבת להיות פשוטה, עמוקה וזוהרת יותר. ומכאן נובעות אחר כך ההשלכות המוסריות."

"אני אומר זאת בחשבי על הדרשות שלנו ועל התוכן של הדרשות שלנו. דרשה יפהפייה, דרשה כנה חייבת להתחיל עם ההכרזה הראשונה, עם הכרזת הישועה. אין משהו מוצק, עמוק ובטוח יותר מהכרזה זו. אז עליך ללמד את האמונה. אז אתה יכול אפילו להסיק מסקנות מוסריות. היום נדמה שידו של הסדר ההפוך על העליונה. הדרשה היא אבן הבוחן לקרבתו של הרועה וליכולתו לפגוש את אנשיו, שכן אלה שדורשים חייבים להכיר את לב קהילתם ועליהם להיות מסוגלים לראות היכן התשוקה לאלוהים חייה וזוהרת. את המסר של הבשורה, אפוא, אין לרדד למספר ממדים שלמרות שהם רלוונטיים, לבדם אינם מראים את לב המסר של ישוע המשיח."