אל תירא

לְעֵת עֶרֶב, בְּאוֹתוֹ יוֹם רִאשׁוֹן בַּשָּׁבוּעַ, כַּאֲשֶׁר דַּלְתוֹת הַמָּקוֹם שֶׁנֶּאֶסְפוּ בּוֹ הַתַּלְמִידִים הָיוּ סְגוּרוֹת מִפַּחַד רָאשֵׁי הַיְּהוּדִים, בָּא יֵשׁוּעַ וְעָמַד בֵּינֵיהֶם. אָמַר לָהֶם: "שָׁלוֹם לָכֶם." (יוחנן כ,19)

באותו רגע הכהן הצעיר, המוקף קבוצת מאזינים שהתכנסו לתפילה כמו בכל יום שלישי שאל: מהי המצווה הראשונה מכל המצוות? על כך ענו כולם: "וְאָהַבְתָּ, אֵת יְהוָה אֱלֹהֶיךָ; בְּכָל־לְבָבְךָ וּבְכָל־נַפְשְׁךָ וּבְכָל־מְאֹדֶךָ" ו"אָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ". טוב, המשיך, אם כך למה אנחנו לא תמיד מצליחים? מי מכם יודע לומר מה ההיפך מאהבה? השנאה – ענו בקול ענות חלושה. השנאה, חזר הכהן. אבל מה היא השנאה? נסו לחשוב. כל אחד מכם שינסה לדמיין מה הדבר שהוא באמת באמת שונא. מצליחים? אתם מצליחים לעלות בדמיונכם? כעת התמקדו בתחושה אותה אנו מרגישים אל מול הדבר שאותו אנו באמת שונאים בכל ליבנו. אנחנו רוצים לומר זאת בקול רם? אל תתביישו שגם אתם מתנסים ברגש הזה. את, רוזנה, מה את שונאת? עכבישים, ענתה. ואת מריה? אני... אני שונאת עכברים בגלל שכשהייתי קטנה פעם אחת עכבר קפץ לי על הרגליים. אני את השקרים, ענתה רוזה "בהתפלספות". ואני את האלימות. אני את מי שמדבר בקול רם. ואני את הגנבים.

יפה מאוד, אמר הכהן הצעיר, כמו היה רוצה לסכם הכל. כעת חשפתם את האוייב האמיתי של האהבה. שמו של האוייב אינו "שנאה" כי אם "פחד". הפחד דוחף אותנו לתחושות של גינוי ומרחיק אותנו מדברים ומאנשים. הוא שטומן בליבנו מנגנוני הגנה או תקיפה. כן, כי אין בעולם אדם מפוחד יותר ממי שתוקף לעיתים קרובות ומרצון. התוקף והתוקפני מאוחדים בכח מניע יחיד: הפחד.

אהבה מופרזת וחסרת פרופורציה כלפי עצמנו (ילדים מאומצים של הפחד!) עושה כן שנעסוק יותר בחבישת פצעינו אנו, נגן עליהם מפגיעות חיצוניות, יותר מאשר מתן אהבה ורחמים כלפי המתריסים נגדנו ותוקפים אותנו.

פחד זה ממש הוא שמושך אותנו לאחור אל מול הצרכים של הפוגעים והנזקקים, של המסכנים של זמננו. המצב שלהם הוא שמערער אותנו, בוחן את הודאויות שלנו ופותח פצעים ישנים... בגלל הפחד אנחנו לא מצליחים יותר לראות לפנינו אח, אלא אוייב המסתער על השלום הפנימי שלנו, איום על שיווי המשקל שלנו.

השוני מערער אותנו וכך צומח הפחד מכל דבר שאינו דומה לנו.

הדעה הקדומה, ההנחה שאנו מכירים את כל ההכרחי באחר, היא תולדת הפחד להודות באמת. הפחד מהסכנה שהשונה נוכח מולנו, כיוון שיכול לערער את האמיתות המוצקות שלנו.

הפחד מלאבד עצמנו לאחר, לאבד עצמנו בשביל אהבה, לגבור על השמחות והמכאובים שאינם קשורים בנו. לא לדעת לתת מרפא לסבל האופף אותנו. הרי זהו המכשול לאהבתנו.

אמונה נפוצה מאוד בימים אלו שבכתבי הקודש מופיע הביטוי "אל תירא" 365 פעמים. אשמח לחשוב שכך הדבר, שהאדון לוחש זאת באוזנינו מידי יום, מידי שנה.