דרשתו של האב רניירו קנטלמסה ביום ו הגדול

מוצדקים כמתנה דרך אמונה בדם המשיח

"כִּי הַכֹּל חָטְאוּ וּמְחֻסְּרֵי כְּבוֹד אֱלֹהִים הֵמָּה. אַךְ הֵם מֻצְדָּקִים בְּחַסְדּוֹ, בְּחִנָּם, הוֹדוֹת לַפְּדוּת שֶׁבַּמָּשִׁיחַ יֵשׁוּעַ, אֲשֶׁר הָאֱלֹהִים שָׂם אוֹתוֹ לְכַפָּרָה בְּדָמוֹ, כַּפָּרָה עַל־יְסוֹד אֱמוּנָה. כָּל זֶה כְּדֵי לְהַרְאוֹת [...] אֶת צִדְקָתוֹ בַּזְּמַן הַזֶּה: שֶׁהוּא צַדִּיק וּמַצְדִּיק אֶת בֶּן אֱמוּנַת יֵשׁוּעַ" (אל הרומים ג:26-23).

ברגע מכריע זה הגענו לשיאה של שנת האמונה. זוהי האמונה המושיעה, אמונה המנצחת את העולם (ראה: הראשונה ליוחנן ה:5-4)! אמונה – הפעולה באמצעותה אנו משייכים לעצמנו את מפעל הישועה של המשיח, שבאמצעותה אנו עוטים את אדרת הצדקתו. מחד גיסא ישנה יד האלוהים המושטת ומציעה לאדם את חסדו; מאידך גיסא, יד האדם מושטת גם היא לקבלה באמונה. "הברית החדשה והנצחית" נחתמה במגע בין יד האל והאדם.

היום, לנו ההזדמנות להחליט את ההחלטה החשובה בחיינו, זו שפותחת בפנינו לרווחה את שערי הנצח: להאמין! להאמין שישוע "נִמְסַר בַּעֲבוּר פְּשָׁעֵינוּ וְנֵעוֹר לְבַעֲבוּר צַדְּקֵנוּ" (אל הרומים ד:25)! בדרשת הפסחא מהמאה הרביעית, אמר הבישוף מילים אלו שהן מודרניות להפליא, וניתן לומר אף אקזיסטנציאליסטיות: "לכל אדם, תחילת החיים הם המועד בו המשיח הוקרב בעבורו. אולם, המשיח מוקרב בעבורו ברגע שבו הוא מכיר בחסד ומתוודע לחיים שנרכשו בעבורו באותו קורבן (דרשת הפסחא של שנת 387: Sources Chretiennes, כרך 36, עמ' 59 והלאה).

איזה דבר נפלא! ציון יום שישי הטוב בשנת האמונה בנוכחות יורשו החדש של כיפא, יכול להיות, אם נרצה בכך, ראשיתו של קיום חדש. הבישוף הילריוס מפואטייה, שהתנצר כשהיה מבוגר, במבט לאחור על חייו הקודמים, אמר: "לפני שפגשתי אותך, לא הייתי קיים".

כל מה שדרוש הוא שלא נתחבא מנוכחות האלוהים, כפי שעשו אדם וחווה לאחר חטאם; שנכיר בצורכנו להיצדק, שאין אנו יכולים להצדיק את עצמנו. המוכס מהמשל הגיע למקדש ונשא תפילה קצרה: "אֱלֹהִים, רַחֵם נָא עָלַי, עַל אִישׁ חוֹטֵא" (לוקס יח:14). מה הוא עשה שהיה כה יוצא דופן? שום דבר, הוא שם עצמו באמת לפני האלוהים, וזהו הדבר היחיד שאלוהים זקוק לו כדי לפעול.

**************************************************

כפי שמי שמטפס על צלע ההר ועובר מקטע מסוכן עוצר להסדיר את נשימתו ולהתפלא מהנוף החדש שנתגלה לפניו, כך עושה גם פאולוס השליח, בתחילת הפרק החמישי באיגרתו אל הרומים, לאחר שהצהיר על ההצדקה באמונה:

"עַל כֵּן לְאַחַר שֵׁהֻצְדַּקְנוּ עַל־סְמַךְ אֱמוּנָה

יֵשׁ לָנוּ שָׁלוֹם עִם אֱלֹהִים הוֹדוֹת לַאֲדוֹנֵנוּ יֵשׁוּעַ הַמָּשִׁיחַ.

דַּרְכּוֹ יֵשׁ לָנוּ גַּם גִּישָׁה, בְּאֶמְצָעוּת אֱמוּנָה, לַחֶסֶד הַזֶּה שֶׁאָנוּ עוֹמְדִים בּוֹ, וְאָנוּ

מִתְהַלְּלִים בַּתִּקְוָה אֶל כְּבוֹד אֱלֹהִים.

אַךְ לֹא זֹאת בִּלְבַד; אֲנַחְנוּ

מִתְהַלְּלִים גַּם בַּצָּרוֹת, שֶׁכֵּן יוֹדְעִים אָנוּ כִּי הַצָּרָה מְבִיאָה לִידֵי סַבְלָנוּת,

וְהַסַּבְלָנוּת לִידֵי עֲמִידָה בְּנִסָּיוֹן, וַעֲמִידָה בַּנִּסָּיוֹן לִידֵי תִּקְוָה.

וְהַתִּקְוָה אֵינָהּ מַכְזִיבָה, כִּי אַהֲבַת אֱלֹהִים הוּצְקָה לְתוֹךְ לִבֵּנוּ עַל־יְדֵי רוּחַ הַקֹּדֶשׁ שֶׁנִּתְּנָה לָנוּ" (אל הרומים ה:5-1)

כיום, מצילומים באינפרה-אדום של כל רחבי הארץ ושל כל הכדור כולו הנעשים על-ידי לוויינים מלאכותיים, עד כמה הנוף נראה שונה כשאנו רואים אותו משם, לאור אותן קרני אור, בהשוואה למה שאנו רואים באור טבעי מכאן, מלמטה! אני זוכר את אחת מתמונות הלוויין הראשונות שפורסמו בעולם, היא הראתה את כל חצי האי סיני. הצבעים היו שונים, הבליטות והשקעים היו בולטים יותר. זהו סמל. גם חיי האדם, הנראים בקרני האינפרה-אדום של האמונה, ממעלה גולגולתא, נראים שונה ממה שאנו רואים "בעין בלתי מזויינת".

"לַכֹּל מִקְרֶה אֶחָד" אמר החכם בברית הישנה, "לַצַּדִּיק וְלָרָשָׁע ... רָאִיתִי תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ מְקוֹם הַמִּשְׁפָּט שָׁמָּה הָרֶשַׁע וּמְקוֹם הַצֶּדֶק שָׁמָּה הָרָשַׁע" (קהלת, 9:2, ג:16). ולמעשה בכל העתים האדם היה עד לניצחון החטא ולהשפלת התם. עד לכך שאנשים לא מאמינים ישי דבר-מה קבוע ובטוח בעולם. ראו, אומר בוסואה (Bossuet), פעמים נראה גם ההפך, דהיינו, תמימות על כס המלכות ופריעת חוק בגרדום. אך מה הסיק מכל זה קהלת? "אָמַרְתִּי אֲנִי בְּלִבִּי אֶת-הַצַּדִּיק וְאֶת-הָרָשָׁע יִשְׁפֹּט הָאֱלֹהִים כִּי-עֵת לְכָל-חֵפֶץ" (ג:17). הוא מצא נקודת אחזיה המעניקה לנפש שלווה. מה שקהלת לא יכול היה לדעת, ואנו יודעים, הוא שהמשפט התרחש זה מכבר: "כָּעֵת הַמִּשְׁפָּט שֶׁל הָעוֹלָם הַזֶּה; כָּעֵת יֻשְׁלַךְ הַחוּצָה שַׂר הָעוֹלָם הַזֶּה. וַאֲנִי בְּהִנָּשְׂאִי מִן הָאָרֶץ אֶמְשֹׁךְ אֶת הַכֹּל אֵלַי" (יוחנן יב:32-31).

במשיח המת והקם לתחייה, העולם הגיע ליעדו הסופי. האנושות מתקדמת כיום בקצב מסחרר והיא מביטה באופקים חדשים ובלתי-צפויים נפרשים בפניה כתוצאה מתגליותיה. אף על פי כן, ניתן לומר שקץ הזמנים הגיע, שכן במשיח, שעלה לימין האב, האנושות הגיע למטרתה המוחלטת. השמיים החדשים והארץ החדשה כבר החלו, חנכו את הסדר הסופי והאחרון של העולם. מה שאנו רואים בעינינו יכול לומר אחרת, אך לאמתו של דבר הרוע והמוות הובסו לנצח. מקורותיהם יבשים; האמת היא שישוע הוא אדון עולם. הרוע הובס לחלוטין בגאולה שהוא הוציא לפועל. העולם החדש החל זה מכבר.

דבר אחד במיוחד נראה שונה כשמתבוננים בו מעיני האמונה: המוות! ישוע נכנס למוות כפי שאנו נכנסים לבית מאסר אפלולי; אך הוא יצא מהצד השני. הוא לא חזר בדרך שבה נכנס, כפי שעשה אליעזר שחזר לחיים כדי למות בשנית. הוא פרץ פִרצה לחיים שאיש לא יוכל לסגור לעולם, ודרכה הכול יכולים ללכת בעקבותיו. לא עוד המוות הוא חומה שבה כל תקוות אנוש מתנפצת; הוא הפך לגשר לנצחי. "גשר האנחות", ניתן לומר, מכיוון שאיש לא אוהב למות, אך גשר בכל זאת; לא עוד תהום בלי-תחתית שבולעת הכול. "עַזָּה כַמָּוֶת אַהֲבָה" אומר שיר השירים (שיר השירים ח:6). במשיח היא הייתה עזה ממוות!

ב"היסטוריה הכנסייתית של העם האנגלי", ביד המכובד מספר כיצד חדרה האמונה הנוצרית לצפון אנגליה. כשהמיסיונרים מרומא הגיעו לנורת'אמברלנד, זימן המלך המקומי מועצת מכובדים כדי להחליט האם להתיר להם, או לאסור, להפיץ את המסר החדש. חלק מהנוכחים היו בעד, אחרים נגד. בחוץ היה חורף וסופת שלגים, אך החדר היה חמים ונעים. ברגע אחד נכנסה ציפור מחור בקיר הנגדי. אז אחד מהנוכחים קם ואמר: |אדוני, חיינו בעולם דומים לציפור זו. אין אנו יודעים מאין באנו, לזמן מה אנו נהנים מהחום והאור של עולם זה ואז אנו נעלמים חזרה לאפלה, מבלי לדעת לאן מועדות פנינו. אם ביכולתם של אנשים אלה לגלות לנו דבר-מה ממסתורי חיינו, עלינו להקשיב להם". האמונה הנוצרית יכולה לחזור ליבשת שלנו ולעולם החילוני מאותה סיבה שבגללה היא נכנסה: כמסר היחיד, דהיינו, זה שיש לו תשובה בטוחה לשאלות הגדולות ביותר בענייני חיים ומוות.

**************************************************

הצלב מבדיל בין לא-מאמינים למאמינים, מכיוון שלראשונים הוא שערורייה ושגעון ולאחרים עוצמת אלוהים וחכמתו (ראה: הראשונה אל הקורינתיים א:24-23); אך במובן עמוק יותר הוא מאחד את כל בני האדם, מאמינים ולא מאמינים כאחד. ישוע מת "לֹא רַק בְּעַד הָאֻמָּה, אֶלָּא גַּם כְּדֵי שֶׁיְּקַבֵּץ לְאֶחָד אֶת נְפוּצוֹת בְּנֵי־הָאֱלֹהִים" (יוחנן יא:51 והלאה). השמיים החדשים והארץ החדשה שייכים לכולם והם מיועדים לכולם, מכיוון שהמשיח מת בעבור כולם.

המשימה הדחופה שעולה מכול זה היא הפצת הבשורה: "אַהֲבַת הַמָּשִׁיחַ דּוֹחֶקֶת בָּנוּ, בְּהַכִּירֵנוּ שֶׁאֶחָד מֵת בְּעַד הַכֹּל" (השנייה אל הקורינתיים ה:14); היא דוחקת בנו להפיץ את הבשורה! הבה נודיע לעולם את החדשות הטובות, ש"אֵין עַכְשָׁו שׁוּם הַרְשָׁעָה עַל אֵלֶּה שֶׁנִּמְצָאִים בַּמָּשִׁיחַ יֵשׁוּעַ, כִּי חֹק רוּחַ הַחַיִּים שֶׁבַּמָּשִׁיחַ יֵשׁוּעַ שִׁחְרֵר אוֹתִי מֵחֹק הַחֵטְא וְהַמָּוֶת" (אל הרומים ח:2-1).

יש סיפור קצר של פרנץ קפקא שהוא סמל דתי ומקבל משמעות חדשה, כמעט נבואית, כשנשמע ביום שיש הטוב. הוא נקרא "דבר הקיסר". הוא עוסק במלך שעל ערש דווי מזמן אליו נתין ולוחש דבר-מה לאוזנו. המסר כה חשוב עד שהוא מכריח את הנתין לחזור עליו בלחישה לאזנו. אז, בקידה, הוא משלח את הנתין שיוצא לדרכו. הבה נקשיב ישירות מפי מהמחבר להמשך הסיפור המתאפיין בגוון חלומי וסיוטי כמעט, כיאה לכותבו:

"עתה דוחף בידנו הימנית ועתה בשמאלית, הוא מפלס לעצמו דרך בקהל; אם הוא נתקל בהתנגדות הוא מצביע על חזהו, עליו זוהר סמל השמש [סמל הקיסר ד.א]. אך ההמון כה רב, אין קץ למספרם. אם הוא יכול היה להגיע לשדות הפתוחים, כה מהר היה עף, ובמהרה, ללא ספק, היית שומע את ברכת השלום המתדפקת של אגרופיו על דלתך. אך במקום זאת, כה לשווא מבזבז הוא את כוחו; עדיין הוא עושה את דרכו מחדריי הארמון הפנימיים; האם לעולם לא יגיע לסופם? ואם הוא יצליח, דבר לא יושג; בהמשך יהיה עליו להיאבק בדרכו במורד המדרגות; ואם הוא יצליח, דבר לא יושג; יהיה צורך לחצות את הגנים; ולאחר הגנים הארמון החיצוני השני; וכך הלאה ימים באלפיהם; ואם לבסוף יפרוץ מבעד לשער החיצון – אך זה לעולם, לעולם לא יקרה – תעמוד לפניו הבירה הקיסרית, מרכז העולם, עמוסה לעייפה במשקעיה שלה. איש לא יוכל לעשות את דרכו כאן גם אם בפיו מסר מאיש מת. אך אתה יושב על עדן חלונך וכשמגיע הערב אתה חולם על-כך לעצמך."

על ערש דווי, גם המשיח העניק לכנסייה מסר: "לְכוּ אֶל כָּל הָעוֹלָם וְהַכְרִיזוּ אֶת הַבְּשׂוֹרָה לְכָל הַבְּרִיאָה" (מרקוס טז:15). ישנם עוד אנשים רבים העומדים על עדן החלון וחולמים, מבלי לדעת על מסר כְּשלו. יוחנן, שאותו שמענו, אומר שחייל דקר את צדו של ישוע "כְּדֵי שֶׁיִּתְקַיֵּם הַכָּתוּב: וְהִבִּיטוּ אֵלָיו אֶת אֲשֶׁר־דָּקָרוּ" (יוחנן יט:37). בהתגלות הוא מוסיף: "הִנֵּה הוּא בָּא עִם הָעֲנָנִים. כָּל עַיִן תִּרְאֶה אוֹתוֹ, גַּם אֵלֶּה שֶׁדְּקָרוּהוּ, וְיִסְפְּדוּ עָלָיו כָּל מִשְׁפְּחוֹת הָאָרֶץ" (התגלות א:7).

הנבואה לעיל לא מבשרת על ביאתו השנייה של המשיח, כשלא יהיה עוד זמן לחזרה בתשובה, אלא על המשפט. היא מתארת את מציאות הפצת הבשורה לעמים. בה, ביאה מסתורית אך אמתית של האדון מתרחשת, והיא מביאה להם ישועה. לא להם יהיה בכי של ייאוש, אלא של חרטה ונחמה. זוהי משמעות המסר הנבואי של הכתובים שיוחנן הבין בדקירת צדו של ישוע, זהו הקטע מזכריה יב:10: "וְשָׁפַכְתִּי עַל-בֵּית דָּוִיד וְעַל יוֹשֵׁב יְרוּשָׁלִַם רוּחַ חֵן וְתַחֲנוּנִים וְהִבִּיטוּ אֵלַי אֵת אֲשֶׁר-דָּקָרוּ"

מקורה של הפצת הבשורה הוא ברז; זוהי מתנה הבאה מצלב המשיח, מאותו צד פתוח, מאותו דם ומאותם מים. אהבת המשיח, כמו זו של השילוש שהיא התגשמותה ההיסטורית, "גורמת לעצמה להתרחב" – Diffusivum Sui–, היא נוטה להתפשט ולהגיע לכל הברואים, "בייחוד לאלה הזקוקים ביותר לרחמיך" (מתפילת פטימה למחרוזת). הפצת הבשורה הנוצרית היא לא כיבוש ולא תעמולה; זוהי מתת האלוהים לעולם בבנו ישוע. היא נותנת לראש את השמחה שבלחוש את החיים זורמים מלבו לגוף, עד להחייאת האיברים הרחוקים ביותר.

עלינו לעשות כל שניתן כדי שהכנסייה לעולם לא תדמה לאותו ארמון מסובך ועמוס לעייפה המתואר על ידי קפקא, כך שהמסר יצא ממנו חופשי ומלא שמחה כפי שהיה כשהשליח החל את ריצתו. אנו מודעים למכשולים שיכולים להגביל את השליח: חומות הפרדה, החל מאלה המפרידות את הכנסיות הנוצריות השונות זו מזו, עודף בירוקרטיה, שאריות של טקסי העבר, חוקים ומחלוקות, עתה רק איי חֳרבות.

בהתגלות ליוחנן, ישוע אומר שהוא עומד ליד הדלת ודופק (התגלות ג:20). לפעמים, כפי שציין האפיפיור שלנו פרנציסקוס, הוא לא דופק כדי להיכנס, אלא דופק מבפנים כדי לצאת החוצה. כדי להגיע ל-"פרברים הקיומיים של החטא, אי-הצדק, הבורות ושוויון הנפש הדתי ולכל צורות הסבל".

כפי שקורה עם בניינים עתיקים מסוימים, במהלך הדורות, כדי להתאים עצמם לצרכי השעה, הם מתמלאים בחלוקות, גרמי מדרגות, חדרים וארונות. מגיע זמן בו אנו מבינים שכל ההתאמות הללו לא עונות עוד על הצרכים הנוכחיים, אלא משמשים כמכשול, כך שאנו חייב לאזור אומץ להפיל אותם ולהחזיר את הבניין לפשטות ולליניאריות המקורית שלו. זוהי המשימה שקיבל יום אחד אדם שהתפלל בפני הצלב בסנט-דמיאנו: "לך, פרנציסקוס, ותקן את כנסייתו". "מי יוכל לעמוד במשימה זו?" תהה השליח מוכה התדהמה למראה המשימה העל-אנושית של הקיום בעולם כ"נִיחוֹחַ הַמָּשִׁיחַ"; והנה תשובתו, שתקפה גם כיום: "לֹא שֶׁאֲנַחְנוּ בְּעַצְמֵנוּ מֻכְשָׁרִים בְּאֹפֶן שֶׁנַּחְשֹׁב כְּאִלּוּ מַשֶּׁהוּ נוֹבֵעַ מֵעַצְמֵנוּ, אֶלָּא שֶׁכָּשְׁרֵנוּ בָּא מֵאֵת אֱלֹהִים. הוּא הִכְשִׁיר אוֹתָנוּ לִהְיוֹת מְשָׁרְתִים שֶׁל בְּרִית חֲדָשָׁה, לֹא שֶׁל אוֹת כְּתוּבָה, אֶלָּא שֶׁל הָרוּחַ; שֶׁכֵּן הָאוֹת מְמִיתָה, אֲבָל הָרוּחַ מְחַיָּה" (השנייה אל הקורינתיים ב:16; ג:6-5). יהי רצון ורוח הקודש, בעת זו בה זמנים חדשים נפתחים בפני הכנסייה, מלאי תקווה, תעיר מחדש בבני האדם שעל-עדן החלון את הציפייה למסר, ובשליחים תיתן את הרצון לגרום למסר להגיע אליהם, גם במחיר חייהם.