הֲלֹא עַל-הַמָּשִׁיחַ הָיָה לִסְבֹּל ?

ישוע, כאשר הלך בדרך לעמאוס עם שני התלמידים ושמע את דבריהם המיואשים, פנה אליהם ואמר: "הוֹי חַסְרֵי דַעַת וְכִבְדֵי לֵב מֵהַאֲמִין בְּכֹל אֲשֶׁר-דִּבְּרוּ הַנְּבִיאִים! הֲלֹא עַל-הַמָּשִׁיחַ הָיָה לִסְבֹּל אֶת-כָּל-זֹאת וּלְהִכָּנֵס אֶל תִּפְאֶרֶת כְּבוֹדוֹ?" והחל לבאר להם את הדברים המכוונים אליו בכל הכתובים. אכן נביאים רבים הצביעו על סבלותיו של המשיח, לפעמים כמעט תיארו אותן ברמזים, ודבריהם מובאים בכל עמודי הברית החדשה. אבל ישוע לא אמר רק שהנביאים ניבאו עליו; הוא המשיך ודיבר על ייסוריו כעל דבר מחויב המציאות, שאין מנוס ממנו ("הֲלֹא עַל-הַמָּשִׁיחַ הָיָה לִסְבֹּל")! איך להבין את זה?

בואו נהפוך את השאלה ונתבונן קצת: כשאנו פוקחים את העניים ומסתכלים בעולמנו כמות שהוא, עולם פצוע ושקוע בעצמו, עולם מטולטל יומיום על ידי שאיפותיו הסותרות לבצע, לשליטה ולתאוות שונות, האם אפשר היה לאיש צדיק וקדוש כמו ישוע לחיות בו מבלי להיחשף לסבל ומבלי לשלם מחיר גבוה, אפילו את המחיר הגבוה ביותר כלומר את חייו? חידושם הגדול של הנביאים אינו רק בצפיית ייסוריו של המשיח אלא בכך שהבינו, ברוח הקודש, שייסורים אלה יהפכו להיות מקור ברכה לכל הבריאה, אפילו לאותם אנשים שגרמו אותם. מותו של ישוע על הצלב נרשם לעיני העולם, אחת ולתמיד, כהבעת נאמנות שאין כמותה, עדות שאהבה נאמנה עד מוות אכן אפשרית. יש כאן מסר שביכולתו להעניק משמעות חדשה לחיים. רק אהבתו של ישוע, נאמנותו ואומץ לבו מסוגלים לשבור את מעגל הקסמים של האלימות והשנאה וחוסר התקווה בעולמנו.

כאשר ישוע התגלה לתלמידיו אחרי תחייתו, הוא הראה להם את צידו ואת ידיו עם סימני הצליבה, לא כדי להזכיר להם את בגידתם אלא כדי להראות להם את גודל אהבתו ואת המחיר שהיה מוכן לשלם עבורם ועבורנו. חג הפסח הוא אכן חג הסליחות. את כל רשעתנו וקשיחות לבנו ישוע לקחן על עצמו, כאשר פתח את זרועותיו על הצלב, והוא הפך את רעלן לסם חיים שמרפא את כל המתקרבים בענווה ובלב שבור כדי לבקש עזרה, חיים ונחמה. "הַלְלוּ אֶת ה' כָּל גּוֹיִם שַׁבְּחוּהוּ כָּל הָאֻמִּים כִּי גָבַר עָלֵינוּ חַסְדּוֹ וֶאֱמֶת ה' לְעוֹלָם הַלְלוּ יָהּ".