האפיפיור בנדיקטוס ה-16 אודות האות אשר יתנגדו לו
בחג הבאתו של ישוע לבית המקדש, חגו של בית הקהילה בירושלים, האב רפיק בדרשתו ציטט מספרו החדש של האפיפיור אודות סיפורי ילדותו של ישוע בספרי הבשורה (ראה כאן). התרגום של האב רפיק ואנו מודים לו.
"שִׁמְעוֹן אָמַר אֶל מִרְיָם: "הִנֵּה זֶה נוֹסַד לְמִכְשׁוֹל וְלִתְקוּמָה לְרַבִּים בְּיִשְׂרָאֵל וּלְאוֹת אֲשֶׁר יִתְנַגְּדוּ לוֹ – וְגַם בְּלִבֵּךְ אַתְּ תַּעֲבֹר חֶרֶב – לְמַעַן תִּגָּלֶינָה מַחְשְׁבוֹת לֵב רַבִּים" (לוקס ב, לד-לה)
"כאן לא מדובר בעבר. כולנו יודעים עד כמה המשיח, היום, הוא אות של התנגדות שמכוונת, בסופו של דבר, אל אלהים עצמו. שוב ושוב אלהים נתפס כגבול לחירותנו, גבול שצריך לסלק כדי שהאדם יוכל להיות באופן שלם את מה שהוא אמור להיות. אלהים, בהיותו אמת, מתנגד לשקר הרבגוני של האדם, לאנוכיות ולגאווה שלו.
אלהים הוא אהבה. אבל גם את האהבה אפשר לשנוא כאשר היא תובעת מאיתנו לצאת מעצמנו כדי ללכת אל מֵעֵבֶר ל'אני'. האהבה אינה הרגשה רומנטית של נוחיות. הגאולה אינה עניין של 'להיות בסדר', מצב של סיפוק עצמי. הגאולה היא שיחרור של זהותנו האמיתית הכלואה בתוך ה'אני', ומחיר הגאולה הזאת הוא הסבל של הצלב. הנבואה על האור והמלים על הצלב הולכות יחד, יד ביד" (מתוך ספר בנדיקטוס הששה עשר על ילדותו של ישוע)."
