25 שנה מאז מותו של האב אלפרד דלמה

אלפרד דלמה נולד ב-5 באוקטובר 1925 בעיר בריסל בבלגיה. הוא קיבל בילדותו חינוך דתי אשר כלל בין היתר השתתפות יומיומית במיסה ובכל ערב כרעו בני הבית על ברכיהם והתפללו. בבית הספר היה תלמיד מצטיין, את בית הספר העממי סיים תוך שש שנים במקום שמונה שנים. כשסיים את בית הספר העממי המשיך את לימודיו בבית הספר התיכון על שם סטניסלב הקדוש בבריסל. כבר אז נתן את ליבו לסובבים אותו והחל לקחת חלק עם קבוצות אשר ביקרו וטיפלו בזקנים. הוא רתם לפעילויות אלה גם את אימו ואחותו. ניתן היה להבחין בטוב ליבו אף כצופה: באחד ממסעותיו בחורף קר מאוד הוא נשא על כתפיו ילד קטן ועייף, כשהוא עצמו פצוע ברגלו.

לאפלרד דלמה היה דוד בשם הבל, אשר רצה להיות כוהן דת, אך הוא נהרג בעת המלחמה, בשנת 1915 – והוא בן עשרים וחמש. מקרה זה השפיע על אלפרד דלמה וכך בשנת 1943, כשסיים את לימודיו בתיכון, נכנס לסמינר לפרחי כהונה שבמלין. הוריו היו מאושרים מאוד מהחלטתו זו. הוא סיים את לימודי הפילוסופיה ובשנת 1946 נשלח לרומא ללמוד תיאולוגיה. ברומא הכיר אלפרד דלמה כוהן פולני בשם קרול וויטילה, שלמד באנג'ליקום. באותה תקופה טרם נפתח המוסד לסטודנטים פולנים. הארכיהגמון של קרקוב, החשמן ספייחה, ביקש כי יקבלו את הסטודנטים הפולנים להתגורר במוסדם של הבלגים. כך התקבלו שם קרול וויטילה וסטניסלב סטרובייסקי. הסטודנטים הבלגים חזרו לבתיהם בחופשת הקיץ, אך זה נבצר מהסטודנטים הפולנים. בחופשה הגדולה בשנת 1947 בילו קרול וויטילה וחברו בבלגיה. הם הגיעו לבריסל ושהו בביתו של אלפרד דלמה. את ההסמכה לכהונה קיבל אלפרד דלמה בשנת 1947 ברומא, בכנסייה על שם יוחנן לטראן. לאחר מכן למד משפט קאנוני (חוקי הכנסייה) ותיאולוגיה.

במהלך הלימודים, בשנת 1951, הגיע אלפרד דלמה עם ידידו כעולה רגל לארץ הקודש, דרך מצרים. עלייה זו עשתה עליהם רושם רב. בשנת 1952 סיים אלפרד את לימודיו באוניברסיטת "הגרגוריאנה" וקיבל תואר בתיאולוגיה וחוקי הכנסייה. מאחר שאהב עבודה בשירות הקהילה לא רצה להשלים תואר שלישי בחוקי הכנסייה. בשנת 1953 מינה אותו הארכיהגמון שלו כאחד ממזכיריו. אלפרד דלמה לא קיבל את המינוי בשמחה. הוא הביע זאת באוזניו של חבר במלים: "בתפקיד זה אהיה איש של ניירות ומכתבים רשמיים, אני מעדיף עבודה בקרב הקהילה".

בשנת 1958 היה האב ברונו הוסאר אחראי לקהילה ומועדון ביפו. הוא אמר לחברו האח יוחנן אליחי: "קיבלתי אישור מהממונים עלי להכין פתיחת מוסד דומיניקאני ללימודי יהדות בירושלים (לימים בית ישעיהו). עלי למצוא מחליף בהקדם". צירוף מקרים (ויתכן יד האלוהים): כעבור שבוע קיבל יוחנן מכתב מאלפרד דלמה, האומר: "לפני שבע שנים פגשתי אותך בצרפת, ועתה ברצוני לבוא לחיות בישראל. מהן האפשרויות?" מיד עם קבלת התשובה מיוחנן, החל אלפרד להכין את הקרקע לעזיבתו את בלגיה. האב הרוחני שלו שאל אותו מדוע הוא עושה זאת. תשובתו הייתה: "ישנם דברים שלמענם צריך להיות "משוגע", זאת אומרת שיש אנשים אשר להם רעיון יוצא דופן, ובעיני האחרים אותו רעיון יכול להיראות מוזר, אך הם מקדישים את כל חייהם לרעיון זה. במקרה זה, אפשר לומר שהייתה זו קריאה מיוחדת מאלוהים".

בדרכו של האב דלמה עמדו קשיים, אך לאחר מאמצים רבים באופן מיוחד של האב ברונו הוסאר, קיבל האב דלמה רשות מהארכיהגמון ואן-רוי את האישור המיוחל לעבוד בישראל. ב-14 באוקטובר 1958, הוא הגיע ארצה באוניה "מיספיה" יחד עם יוחנן והלן דובוש. לא התמזל מזלה של הלן לדבר הרבה עם אלפרד דלמה, מפני שכל הדרך הוא למד עברית עם יוחנן. כשהגיע לנמל חיכה לו ברונו כדי להביאו ליפו. למן ההתחלה ועד אביב 1969 גר אלפרד דלמה אצל ה-"אחים" (מסדר צרפתי שהקים בית ספר) ביפו, אכל אצלם וערך תפילה יומיום. כבר בהגיעו החל ללמוד עברית באולפן מאיר בתל אביב. סופי גרינברג סיפרה: "הוא לבש גלימה שחורה בחורף וגלימה לבנה בקיץ וכך הוא הלך לאולפן. העיתונים כתבו עליו ואפילו פרסמו תמונות מהאולפן. בהתחלה הוא רכב על אופניים ולאחר מכן על קטנוע. אלפרד למד עברית עד מהרה, ומיד לאחר מכן החל לתת שיעורי דת לילדים נוצרים בבית הספר של ה-"אחים". באותה תקופה היו ילדים נוצרים רבים באותו בית ספר, במיוחד ממשפחות מעורבות (יהודים-נוצרים) מפולין. אלפרד ערך מיסה בעברית לילדים האלה ואף דרש בשפה העברית. הוא היה האחראי על הקהילה הדוברת עברית ביפו. למועדון על שם בית שמעון הצדיק ביפו באו צעירים רבים עם הוריהם, וכמו כן אנשים בודדים, במיסה שנערכה בימי ראשון השתתפו כ-25 איש ואילו בחג המולד כ-60 איש. לאחר המיסה נהגו לערוך ארוחה. בתקופה מסוימת נהגו בני הנוער להתאסף למסיבת ריקודים פעם בשבוע. היה במקום פטיפון והם הכינו בעצמם את קבלת הפנים. בזמן המסיבה היה אלפרד דלמה נשאר בחדרו ולאחר השעה 22.00, כשהמסיבה הסתיימה, היה יוצא אל בני הנוער ועונה על שאלותיהם בתחומים שונים: דת, מוסר, בעיות החיים..."

בדצמבר 1965, הגיע לביקור ביפו ההגמון קרול וויטילה מקרקוב. הוא שהה אז אצל ה-"אחים" ואף גם ביקר במועדון. אלפרד דלמה סיפר לו על עבודתו בכנסייה הדוברת עברית. בשנת 1966 ביקר אלפרד אצל ההגמון וויטילה בקרקוב, במהלכו סייר באזור במכוניתו של ההגמון ואף ביקר במחנה הריכוז אושוויץ. בחגים נהגו לשלוח כרטיסי ברכה איש לרעהו.

התמזל מזלי והכרתי את האב דלמה ואת טוב ליבו מקרוב. עליתי ארצה בשנת 1970. אלפרד דלמה, בחברת האב דניאל רופאיזן, באו לקבל את פניי בשדה התעופה. ביום שבת אחד הלכתי לבקר קרובים בבת ים. על פי בקשתי בא אלפרד דלמה לקחת אותי וערכתי מיסה בחדר התפילה ביפו. דיברתי איתו אז בצרפתית חלשה במבטא פולני. סיפרתי לו על הלחץ שמפעילה עליי משפחתי בנושא הדת, ושאני מחפש עבודה. מיד הציע לי: "בוא אלי, אני לבד, ואינני רוצה להיות לבד". הוא קיבל אותי בביתו, סידר לי לימודים באולפן וביטוח בריאות. פעם, בשובו מנסיעה מבלגיה, נתן לי כסף לקנות קטנוע. מאוחר יותר פנה לראש המנזר ליד הכנסייה על שם שמעון כיפא השליח שעל שפת הים ביפו, פדרו בון, ולאחר מכן אמר לי: "אתה תעבוד פה". הוא אף ביקש מראש המנזר שיעמיד לרשותי חדר שישמש כמועדון. גרתי אצלו שמונה שנים. הוא עזר לי בכל דרך אפשרית. למדתי ממנו את העבודה של "רועה הקהילה" בארץ.

אלפרד דלמה דגל בשיתוף פעולה בעבודה בשירות הקהילות. לכן הוא עבד עם סופי גרינברג, לאחר מכן עם חנה אשכנזי ועם יהודית דרור ומשנת 1969 עם האחות מרים נוטמן. האחות מרים סיפרה: "הוא היה "פסטור" (רועה) ממש, כלומר איש שדאג מאוד לאנשים במובן שלהם, לתחושותיהם ולצרכיהם, היה קשוב לרצונם וביקש למלא אחריו. הוא תמיד התנגד לתת לאנשים מה שאנחנו כאנשי כנסייה חושבים שטוב להם... כשהוא קיבל הודעה על הימצאות אדם נוצרי במקום כלשהו , הוא הלך לבקר אותו. אחד העקרונות שלו היה שאם אדם אינו מעוניין בקשר עם הנצרות, לא יבקרו שנית. אלפרד ביקר אצל הרבה אנשים. היו כאלה, חולים, בודדים, שהקפיד לבקרם באופן קבוע אחת לכל שלושה ימים, הוא ידע שהם מחכים לו. כשהוא ביקר אצל מישהו, הוא רשם מתי בערך לבוא שוב לביקור. היו פעמים בהן ערך מיסה בביתם של זקנים או חולים. מאחר והבין כי חלק מעבודתו הוא לעזור לאנשים בצורה כלשהי. היה עורך מדי פעם קניות עבור זקנים או חולים, והסדיר עבורם דברים שונים. אלפרד קרא הרבה, ידע הרבה, חשב הרבה והיה לו מה למסור. גישתו לבני אדם הייתה מאוד חיובית. הוא היה מאוד אינטואיטיבי; היו פעמים שהוא התפלא שבן אדם הגיע בדיוק בזמן שהוא חשב עליו. הוא רשם בפנקס את תאריכי ימי ההולדת של כל החברים וכן רשם את יום פטירתם של אלה שנפטרו. ביום ראשון הקרוב ביותר הוא הזכיר אותם בתפילה. כל אחד הרגיש שיש כאן מישהו המעורב ממש בחייו... אם מישהו נסע, או יצא, או לא בא, הייתה לו תמיד תגובה חזקה מאוד של אמונה: זה המפעל של אלוהים, זה לא המפעל שלנו. אלוהים יודע, ואלוהים עושה ואלוהים רוצה, ובכן הוא גם יראה יום אחר יום מה צריך לעשות. בני משפחתו באו לפעמים לארץ. כשהיה לו זמן, הוא היה מסייר איתם בארץ, אבל לפני כל דבר, הקהילה, קודם כל החברה. זה היה ברור מאליו, והם ידעו זאת".

בשנת 1971 הגיעו הוריו של אלפרד דלמה לביקור בארץ בתקופת הפסחא. היות ואימו הייתה חלשה עזרתי לו לשאת אותה על כיסא אל המועדון. ז'אן-מרי, אחיו של אלפרד, סיפר שאחרי הביקור כתבה אימו לאלפרד: "במשך חמשת הימים האלה חשבתי לעיתים קרובות על דודך הבל, שהינך מקיים את רצונו – להיות מסור לאלוהים ולזולת". אלפרד היה בבלגיה בעת שאימו גססה ממחלת הסרטן . נוכחותו ליד אימו הייתה לנחמה. הוא היה נוכח עם משפחתו כשהיא עצמה את עיניה לעד. בזמן ההלוויה הוא ערך תפילה יחד עם כוהנים אחרים אך הוא לא נשא דרשה. משפחתו רצתה לשמור מקומות קבורה ליד קבר אימו אך אלפרד סירב לכוונתם לשמור לו מקום: משפחתו הבינה שאין הוא רוצה להיטמן באדמת בלגיה.

אלפרד השתייך תמיד להגמוניית בריסל. במכתביו הרבים למשפחתו הוא שמר תמיד על סודיות בכל הנוגע לעבודתו. כל שנה, בחופשת הקיץ, הוא היה נוסע לנופש בבלגיה. תמיד הצטייד ברשימה של דברים שעליו לעשות עבור אנשים אחרים, ורבים ביקשו ממנו לסדר עבורם דברים שונים. הוא ביקר את משפחתו אך מצא אף זמן כדי לבקר חברים.

בשנת 1974 בכנסייה על שם שמעון כיפא ביפו, חגגנו חצי-יובל לכוהנתו. בסוף המיסה, שנערכה בעברית בהשתתפות קהל רב, אמר אלפרד בשפה הפולנית: "מאמינים יקרים, אני מודה לכם מעומק ליבי על השתתפותכם. במשך עשרים וחמש שנים אלוהים ואנשים נתנו לי הרבה".

ב-22 באוקטובר 1978, נבחר חברו, החשמן קרון וויטילה, לאפיפיור. אלפרד התקשר למשפחתו בבלגיה כדי להביע את שמחתו. הוא ידע שאחרי מותם של פאולוס השישי ויוחנן פאולוס הראשון, היו לחברו סיכויים להיבחר. בתחילת אפריל 1979 הזמין האפיפיור יוחנן פאולוס השני את כל החברים שהוא למד איתם לרומא. אלפרד החליט, לאחר היסוסים, להיענות להזמנה והוא אכן נסע לרומא לפגישה עם האפיפיור. הם בילו שלושה ימים בוותיקן, אכלו עם האפיפיור, שוחחו והעבירו את הזמן בנעימים. בעיתון "אוסר בטורו רומאנו" הופיע מאמר עם צילום של הנוכחים מהמפגש זה. האפיפיור נשאר ברומא ואלפרד שב ליפו להמשיך את עבודתו.

רבות אפשר לכתוב על ההרצאות שלו אצל הגברת קלוטילד (מטיס, מיסדת קבוצה לדו שיח יהודי נוצרי) ובכינוסים של הכנסייה הדוברת עברית בארץ, על עבודתו האקומנית עם פרוטסטנטים, על התנדבותו במלחמת יום הכיפורים, כשהביא במכוניתו ילדים לגנים או חיילים למקום הדרוש, ועוד. כל אדם שהכיר אותו יכול להעיד על דברים רבים, אולי לא ידועים. ד"ר מאיר מנדס, יושב ראש האגודה להבנה בין-דתית בתל אביב, העיד: "לעיתים קרובות התקשרתי אליו טלפונית כדי לברר או לקבל נתונים שהיו נחוצים לי למחקריי ובמיוחד כדי לקבל פרטים ומספרים על העולם הנוצרי ברחבי תבל ובישראל. האב דלמה היה בעל ידיעות נרחבות ביותר בנושאים אלה וכל פעם קיבלתי תשובה מושלמת ואני אסיר תודה על עזרתו הרבה. היה גם מישור אחר שבו נעזרתי על ידו והוא שיתף פעולה עמי: במסגרת הקורסים שאני נותן באוניברסיטאות של תל אביב ובר אילן, היה חשוב להדריך את הסטודנטים בכנסיות ובמוסדות הדת הנוצריים ביפו. האב דלמה היה האישיות המתאימה ביותר למשימה זו. הוא היה קשור מבחינה רגשית לישראל. תמיד הכין בצורה מושלמת את ביקורינו ודאג שראשי הכנסייה ימתינו לנו ולאחר מכן היה מרבה בהסברים בעברית צחה וידע להסביר. הוא הכיר גם את ההיסטוריה והארכיאולוגיה של יפו".

ב-26 באוקטובר 1985 בשעות אחר הצהריים, חזר אלפרד דלמה יחד עם האחות מרים נוטמן ואימה, וגם הכלב הקטן, מסיור בירושלים. קרוב לתל האביב סטה הרכב מהכביש. אלפרד הלך לעולמו בגיל שישים וגם אם האחות מרים נהרגה בתאונה. ניצבה בעיה בפנינו: איך להודיע למשפחתו על מותו בתאונה. החלטנו להעביר את הידיעה דרך מישהו בבלגיה. יוחנן טלפן למשפחת מילר. הנרייט, אחותו של אלפרד, סיפרה: "ב-26 באוקטובר בשעה 21.00 טלפנה הגברת מילר וביקשה את מספר הטלפון של אחי. שאלתי האם זה קשור לאלפרד. היא אמרה שכן, אלפרד נפטר. אבי היה בחדרו וצפה בטלוויזיה. טלפנתי לאחי ואמרתי לו שיבוא, שהדבר חשוב. הוא בא מיד, אך חשב שהדבר קשור לאבי. סיפרתי על תאונת הדרכים – אחר כך עוד מישהו טלפן. אחי אמר שלא צריך להודיע לאבא מיד, אלא לחכות להודעה נוספת, שהדבר יהיה בטוח. בלילה לא יכולתי לישון. יומיום נסעתי למיסה בשעה 11.00. הפעם אמרתי לאבי: לא ישנתי בלילה, אני נוסעת לכנסייה להשתתף במיסה של השעה 8.00. אחי, ז'אן-מרי, אחרי השעה 10.00, הגיע ואמר: קיבלתי טלפון מעין כרם, זאת אמת. אז אמרנו לאבא שאנו רוצים לומר לו משהו. ישבנו על ידו וז'אן מרי סיפר לו שאלפרד נפטר. אבא הסתיר את פניו בידיו. להלווייתו של אלפרד נסע ז'אן מרי ואני נשארתי עם אבי".

בלוויה השתתפו ההגמון קלדאני (נציג הפטריארך הלטיני בנצרת דאז), כוהני דת רבים, נזירים ונזירות, חברי הקהילה המיותמת ומאמינים מכל הארץ. הכנסייה הייתה מלאת אנשים שבאו לחלוק כבוד אחרון לאב אלפרד דלמה, ביניהם גם פרוטסטנטים, ערבים ויהודים. בואם של האנשים הרבים גילה כמה אהוב היה אלפרד דלמה. לאחר הלוויה, נסעתי לבית החולים וולפסון (ואיתי ההגמון ורבים אחרים) כדי לתת למרים (שהייתה מאושפזת בעקבות התאונה) מלחם החיים שלקחתי משולחן האדון.

ב-2 בנובמבר נערכה מיסה בבריסל בעד האב דלמה המנוח. בתפילה השתתפו כוהני דת שהוסמכו לכהונה ביחד עם אלפרד דלמה ועוד אחרים. בכנסייה התאספו נזירים, נזירות וקהל רב. אחיות ציון אף שרו כמה שירים בעברית. בדרשה אמר האב שרבוק אודות אלפרד: "...איש מלומד ומשכיל היה, והיה לו זמן לדברים קטנים... כמו אלוהים האוהב כל בן אדם. "למען היהודים הייתי יהודי" (הראשונה אל הקורינתים ט:20). הוא ראה את ישוע בליבה של המסורת הרוחנית של היהדות. הוא ידע שבגלל ישוע, אנו חייבים לתת כבוד ליהדות והוא עצמו היה עדות חייה של נצרות שהתרפאה מהעוינות כלפי העם היהודי".

את ההודעה על מותו של אלפרד דלמה קיבל גם חברו האפיפיור מפי האב מרסל דיבואה, שסיפר לו בעת פגישה ברומא שאלפרד נהרג בתאונת דרכים. האפיפיור נסוג לאחור, עצם את עיניו כשהוא שוקע בהרהורים ולאחר מכן אמר: "מנוחת נצח". דרך השגרירות של הוותיקן בבריסל נשלח גם מכתב לאפיפיור המודיע לו על מה שאירע. כעבור שבועיים קיבל אביו של אלפרד מכתב מהוותיקן ובו כתוב שהאפיפיור היה נרגש מאוד כששמע אודות מות חברו ואמר שאלפרד היה תמיד משרת נאמן של הכנסייה.

אני מסיים עם סיפור מאת האחות מרים נוטמן: "באשקלון גרו שתי אחיות זקנות. פעם לקח אותן אלפרד לירושלים. אחת מהן הוא נשא על גבו כדי לבקר במקומות הקדושים". תמונה זו היא מעין חזרה על העבר של אלפרד, כשהיה בצופים ונשא על כתפיו את הילד. אנו רואים כאן את תמונת הרועה הטוב הנושא את הכבשה "על כתפיו בשמחה" (לוקס טו:5).

לקריאת ביוגרפיה קצרה של האב דלמה