הכנה לחג הפסחא

בשבת ה-14 במרץ התקיים יום התבודדות כדי להתכונן לחג הפסחא. התארחנו, כמו לעיתים קרובות בעבר, אצל אחיות ציון בעין כרם עם גינתן הנהדרת המזכירה את גן העדן במקום שיכולנו ליהנות מהפרחים ומהציפורים. באנו מירושלים, מתל אביב ומבאר שבע.

היום אורגן על פי סדר היום המסורתי: קבלת פנים עם שתייה חמה, תפילת בוקר (והפעם התפללנו את מזמור צב, עם מקראות מספר דברים לב:1 - 32, מזמור ה ומספר ישעיהו א:16 - 18.

במהלך היום, האב פינו הישועי "פתח" לנו את המקרא מספר הבשורה על פי לוקס טו:11 - 32 - משל הבן האובד.

בצהרי היום נסענו להביא את אירנה כדי שנחגוג יחד איתה את יום הולדתה ה-85. היא הייתה מאוד מאושרת לבוא לחגוג איתנו והיא לא הסתירה את אושרה ואף ניצלה את ההזדמנות ללכת לבקר את חברותיה מהעבר, שתיהן קבורות בבית הקברות במנזר: את רינה ואת סופי.

לאחר מכן, חזרה על השירים לקראת השבוע הגדול.

האב פינו הרצה פעם שנייה אחר הצהריים והפעם בחר בטקסט של עקידת יצחק בספר בראשית כב:1 - 14.

בשעה 16.30 נערכה סעודת האדון בהשתתפות הילדים שאף הם התכוננו לפסחא יחד עם מיכל והם הביאו את עבודותיהם שהכינו למיסה.

למען אלה שלא יכלו להגיע אנסה לסכם בקיצור את דבריו של האב פינו בציטוט כמה מהטקסטים שהוא הציע לנו. אני מקווה שזה יוסיף עניין לסיכום הקצר מדי של פעילויות היום.

משני הטקסטים העיקריים (משל הבן האובד ועקידת יצחק), האב פינו הדגיש את הקשר המיוחד: אב - בן.

משל הבן האובד קיים אצל לוקס בלבד והוא נוגע בליבנו תמיד מחדש כי הוא מתאר את מצבנו האנושי. ישוע הינו בן: יוחנן א:45 ומתי כ:18.

מי הוא "בן האדם (בר אנש)" ומה משמעותו כדמות של אחרית הימים? (ראה דניאל ז:13).

ברצונו של ישוע להגיד לנו שהוא דומה לנו, שהוא רוצה לשתף אותנו בכל מצב האדם: הקשיים, הייסורים והמוות.

במשל, הבן האובד קורא לאביו בכינוי "אבא" אולם הבן הבכור אינו מכנה את אביו בכינוי זה. גם ישוע קורא לאביו "אבא" בכמה הזדמנויות.

הבן מבקש מאביו את "חלק הרכוש" המגיע לו באומרו "תן לי את חלק הרכוש (מנכסיך) המגיע לי". האב נותן לו מיד ולא מהסס. האב פינו הדגיש את "חולשתו" של האב, למרות ההיסוסים שלנו הוא מחלק מיד את נכסיו. הבן חושב שהוא מסוגל לנהל את ענייניו לבד אולם באופן הדרגתי הוא מאבד את הכל, אפילו קשריו עם האחרים נהרסים עד אשר הוא מוצא את עצמו יותר אומלל מהחזירים. הוא במצב הדומה למוות.

במגילת אסתר, שקוראים במהלך צום הארבעים, גם אסתר מגיעה כמעט למוות לפני שנושעת.

לבסוף הבן עשה חשבון נפש והוא שב אל אביו. בקוראו לאביו "אבא" הוא מחדש את הקשר איתו. והאב רץ אליו ונפל על צוואריו ולא יכול להתנגד לטבעו. הוא מצווה לשחוט את העגל המפוטם כדי שבנו יהפוך שוב ל"בן אדם". כאן השמחה, התחייה, כי הבן חזר הביתה.

אבות הכנסייה ראו בבן דמות של ישוע הדומה לנו. ישוע קודם לכל הוא אכן בן.

האב נשאר דיסקרטי: הוא רואה במסתרים (מתי ו:1 - 4), הוא סולח (מתי ו:14), הוא רחמן (לוקס ו:35), והוא מבקש מאיתנו לעשות כמותו - לאהוב: (מתי ה:44 - 45). האב מדריך אותנו איך להיות אחים וישוע מלמד אותנו איך להיות בנים כמו שהוא בן. כאן תוכן האיגרת הראשונה של יוחנן ומתי יא:25.

הטקסט של בראשית כב:1 - 14 מתחיל עם המילים "ויהי אחר הדברים האלה". אברהם, למרות הכאב בליבו שמע לדבריה של שרה ושילח את הגר ואת בנם ישמעאל אל המדבר. וכעת אלוהים מנסה אותו: האם אברהם שאוהב את בנו אוהב אותו יותר ממה שהוא אוהב את אלוהים? הטקסט שם דגש: "קח-נא את בינך את יחידך אשר אהבת את יצחק". אברהם מראה את אהבתו לאלוהים. באופן הדרגתי יצחק מבין את המתרחש ואף הוא נותן את הסכמתו להעלאת העולה וכך שניהם, האב ובן, הינם בני אלוהים.

בספרי הבשורה ישוע הינו "הבן האהוב" בדומה ליצחק. הוא הבן האהוב של אלוהים - ראה את השיחה עם נקדימון (יוחנן ג:13 - 19). במדבר, בעת התנסותו על יד השטן (לוקס ד:3. 9), השטן מתייחס לכינויו של ישוע בתור בן האלוהים אלא שישוע שם את הכינוי הצידה. הוא בדומה לאביו בא בחולשתו. ולפני הסנהדרין, ישוע מודה שהוא בן האלוהים בשעה שהוא מופיע בחולשתו בפני שופטיו.

אחרי ההרצאה, הטקסטים שהושמעו בסעודת האדון (של יום ראשון השלישי של הצום) כללו גם מקרא מהאיגרת הראשונה אל הקורינתים ובו שמענו: "הֵן "סִכְלוּת" אֱלֹהִים חֲכָמָה מִבְּנֵי אָדָם, וְ"חֻלְשַׁת" אֱלֹהִים חֲזָקָה מִבְּנֵי אָדָם" (א:25).

אנו מודים לנדין מקהילת ירושלים שסיכמה בשבילנו באופן יוצר מפורט את ההרצאות של האב פינו:

לוקס 15, 11-32: משל על הבן האובד:

משל הבן האובד נמצא רק אצל לוקס והוא קטע מפורסם המוכר הרבה מעבר לחוגי המאמינים הנוצרים.  היכרות רחבה זו הינה סימן שיש במשל משהו הנוגע לכולם.  המשל מתייחס לחוויה של בנים הנמצאים מחוץ לבית אביהם ולאילו החיים בתוך הבית.

פסוק 11: "לאיש אחד היו שני בנים".
במשל זה מוצגים אב ושני בניו - זוג של בנים.  מצב זה נפוץ בתנ"ך: כבדוגמת יוסף ובנימין. 
ההבדל שהמשל מראה בן שני הבנים ביחסיהם עם האב עוזרת לנו להבין מה המשמעות של להיות בן.  כבני אדם כולנו באותו מצב, שהרי כולנו בנים או בנות.  

ישוע אף הוא בן במשפחה, כפי שנאמר: "את ישוע בן יוסף" (יוחנן 1,45).  אך כשישוע מתייחס אל עצמו, הוא משתמש בביטוי המוזר "בן-האדם" (מתי 20,18), שמשמעותו, בן ממשפחתו של אדם, האיש הראשון במשפחה האנושית.   ביטוי זה מחזיר אותנו אל ספר דניאל, שבו מוזכר בארמית המונח: בר אנוש (דניאל 7,13), דמות של אחרית הימים.  כשישוע אומר "הנה אנחנו עולים לירושלים ובן האדם יימסר לראשי הכוהנים ולסופרים" (מתי 20,18), הרי בעצם אפשר להבין שהוא מתייחס אל עצמו, ויכול היה לומר "ואני אמסר".  ישוע, משתמש במונח 'בן האדם' כשהוא מדבר על עצמו, כדי להראות לנו שהוא משתתף במצבו של כל אחד, של כל בן אדם.  כמו כולנו, כבן למשפחה האנושית אשר התפתחה מאדם, הוא מבין את משמעות היותנו בנים.

פסוק a12: "אמר הצעיר אל אביו: אבא, תן לי את חלק הרכוש אשר מגיע לי".
כשהבן הצעיר פונה אל אביו, הוא קורא לו "אבא" ואילו הבן הבכור לא משתמש במלה זו.  גם ישוע על הצלב אומר "אבי" (לוקס 23,34) כשהוא קורא אל אלוהים, ומבטא את יחסו האינטימי כבן אל אביו.  הכינוי 'אבא' מראה את הקרבה שמרגיש הבן הצעיר כלפי אביו, גם כששאיפתו היא לעזוב את בית האב אשר בו הוא מואס.  בפשיטה (תרגום התנ"ך והברית החדשה לסורית, שפה ארמית מזרחית), במקום "את חלק הרכוש אשר מגיע לי", כתוב "את החלק שמגיע לי מהבית שלך".

פסוק b12: "ואמנם חילק להם את הנכסים".
האבא עושה את הכול מהר.  הוא אינו שואל: למה אתה חפץ לעזוב?, לאן תלך? אלא הוא מחלק את הירושה כשהוא עדיין חי.  התנהגותו של האב יכולה להתפרש כחולשה שהרי  הוא נשאר ללא דבר.

פסוק 13: "לאחר ימים לא רבים אסף הבן הצעיר את כל אשר לו ויצא לארץ רחוקה ושם בזבז את רכושו בחיי הוללות".

לאחר שקיבל את חלקו מערך הירושה, הולך הבן הצעיר לארץ רחוקה: הוא אינו מעוניין בקשר עם הבית.  נדמה שהבן אינו מסתדר עם ניהול רכושו, ויחסיו עם סובביו אינם טובים. 
בעוד שהאב 'החלש' מחלק, הבן 'החזק' מבזבז.
הערה: אין אמא בסיפור.

פסוק 14: "אחרי שבזבז את הכל בא רעב חזק על אותה ארץ והוא החל לסבול מחסור".
בדיוק כשהוא במצב קשה, גם התנאים החיצוניים מקשים עליו עוד יותר.  הבן מוצא את עצמו יותר ויותר לבד, חסר מזון, וללא יחסים אוהבים.

פסוק 15b: "והלה שלח אותו לרעות חזירים בשדותיו".
הבן, נשלח לעבוד עם חזירים, הנחשבים טמאים לבן ישראל.  מצבו ממשיך לרדת ולהידרדר.   גם כאן ישנה נקודה משותפת עם ישוע שירד על למוות, עד מוות בצלב (פיליפים 2,8).
הערה: גם אסתר מגיעה קרוב מאוד למוות, לפני הגאולה.

פסוק 16b: "אלא שאיש לא נתן לו".
הבן נמצא רק עם חזירים ואין אף בן אדם המתייחס אליו.

פסוק 17: "כשעשה חשבון נפש..."
בסורית וביוונית כתוב: כשהוא חזר לקראת עצמו.  כאשר החליט לצאת מן מהבית, הוא גם יצא מעצמו, עד שלא הכיר את עצמו היטב.  נדמה היה לו שבבית שבו היה שפע של לחם, לא היה סדר, כיוון שאבא חלש.  אך כעת במבט לאחור, כשהוא 'חוזר אל עצמו', מגלה הבן את זהותו האמיתית של אביו. כל הזמן שהוא חי איתו, הוא לא הכיר אותו כמו שהוא.

פסוקים 18-24: החזרה הביתה
פסוק 18b: "אבא, חטאתי לשמים ולך"
הבן מתכנן את מה שהוא רוצה להגיד לאביו.  גם כאן הוא אומר "אבא": לא רק שהאבא אוהב אותו, גם הוא אוהב את אביו.
בסורית כתוב: אני לא שווה כמוך.

פסוק 20:  תגובת האב
האבא עושה את הכול מהר.  אין לו צורך לחשוב ולשקול מה כדאי לעשות: שהרי זה נעוץ בטבע של האב לפעול באופן מידי למען הבן ואין הוא חושב לגונן על עצמו.

פסוק 21:  דברי הבן לאביו
הבן הכין טוב את המשפט שרצה לומר לאביו אך אינו אומר את החלק השני, שכן אינו מספיק.  

פסוק 22: "הביאו מהר את הגלימה הנאה ביותר והלבישוהו, שימו טבעת על ידו ונעלים לרגליו"
האב לא נתן לבן לסיים את המשפט כי מיד הוא חפץ להחזיר אותו למצב הנאות לבן אדם.   הוא נותן לו להרגיש כבן אדם דרך מעשיו המבטאים את התייחסותו:  אתה בן-אדם כמוני.
עכשיו, כשחוזר הבן להיות חלק מהבית, הוא חוזר אל עצמו - הוא חוזר לחיות שוב כמו בן אדם.

פסוקים 25-32: הבן הבכור
פסוק 25
הבן הגדול גם הוא מחוץ לבית, ואף הוא אינו יודע מה זה אומר לחיות עם האב.

פסוקים 27-28: הסיבה לשמחה
הנער, המסביר לבן הבכור, את הסיבה למסיבה שעורך האב עבור הבן השב, נותן גרסה שאינה נכונה: סיבת המסיבה אינה שהבן הצעיר הוא "בריא ושלם" אלא שהוא חזר לבית אביו.  שהרי אם נערכת מסיבה מפני שהצעיר הוא בריא ושלם, לפי גרסת הנער, צודק הבן הבכור בכעסו.

פסוק 28b: "אז יצא אביו לדבר על לבו"
בסורית כתובה המלה "בעא" שמשמעותה "להתפלל, לבקש" (להשוות עם הצרפתית: prier / je t'en prie; איטלקית: pregare / ti prego)

פסוק 29
הבן הגדול לא מבטא את המלה "אבא". הוא לא ביקש אף פעם דבר מאביו- אף לא את קרבתו.

פסוק 31: "בני" אומר האבא.
הדבר החשוב הוא להיות בבית, ביחסים עם האב, אפילו אם נדמה שלא טוב בו.

בראשית 22, 1-19, עקדת יצחק:
ספור עקדת יצחק מעלה את נושא היחסים בן אב ובנו.

הקדמה: ישוע מלמד אותנו להיות בנים כמוהו.

פסוק 1: "ויהי אחר הדברים האלה"
מה הם 'הדברים' עליהם מדובר פה?  ראש"י אומר שהייתה שיחה בין השטן לבין אלוהים.  השטן שאל: האם אברהם אוהב את אלוהים יותר מאשר את עצמו?

פסוק 2: "אשר-אהבת"
זאת הפעם הראשונה שמופיעה השורש "א.ה.ב." בתנ"ך.  ישוע, כמו יצחק, הוא הבן האהוב: "זה בני אהובי" (מתי 17,5).  השימוש בשורש א.ה.ב. הינו רמז של העקדה בבשורה (יוחנן 3,16).
אם אלוהים היה אומר: קח את בנך ותעלה אותו לעולה כאן, היה יותר קל.  אבל זה לא כך ואברהם צריך ללכת אל מקום שאינו מכיר.

פסוק 4: "וירא את-המקום מרחוק"
אברהם רואה מרחוק את "הר המוריה" (דברי הימים ב 3,1)

פסוק 5: "אני והנער נלכה עד כה ונשתחווה ונשובה אליכם".
המילה "נשובה", (ולא אשוב), מדברת בלשון 'רבים' ומשמשת כדבר נבואית: שנינו נשוב. לעומת זאת בפסוק 19 נאמר: "וישב אברהם אל-נעריו": אברהם לבד.

פסוקים 6-8: "וילכו שניהם יחדו"
האב והבן הולכים ביחד.  לא הכוהן השוחט מצד אחד והקורבן מצד שני, אלא שניהם ביחד, מהלכים באותה רמה של כהונה ושל הקרבה.  בדו-שיח שבין האב לבין הבן ישנו שימוש במלה 'בן' שלוש פעמים: בנו, בני, בני, והמלה 'אב' נאמרת פעמיים: אביו, אבי.

פסוק 13: "והנה-איל"
חז"ל אומרים שהאיל נברא בין השמשות (רגע לפני כניסת השבת הראשונה): האיל מעולם נועד לתפקיד זה.

מהאיגרת הראשונה אל הקורינתים 1, 25
מלה אחרונה: "הן "סכלות" אלוהים חכמה מבני אדם ו"חולשת" אלוהים חזקה מבני אדם".  האב שבשמיים אולי נתפס על ידיו בניו כבעל חולשות וסכלות, אך הבן שמכיר היטב את האב למד שמה שנראה כסכלות, חוכמה היא, ומה שנדמה כחולשה, חוזק הוא.