האפיפיור בקזחסטן: הדתות ״מפתח לבניית שלום עולמי ולהבנה״

האירוע הגדול הראשון בלוח הזמנים של האפיפיור בקזחסטן התקיים ביום רביעי בבוקר בבירת המדינה, נור-סולטן, כאשר נאם בפני המשתתפים בקונגרס השביעי של מנהיגי הדתות מרחבי העולם.

המפגש בן היומיים, שמתקיים כל שלוש שנים, חיבר מנהיגים דתיים מרחבי העולם כדי להתמקד הפעם בשאלה כיצד מנהיגים דתיים יכולים לטפח את ההתפתחות הרוחנית והחברתית בעולם שלאחר המגפה. למעלה מ-100 משלחות מ-50 מדינות משתתפות בקונגרס. המשלחות מורכבות מנציגים דתיים, תרבותיים, אזרחיים, ממשלתיים ולא-ממשלתיים.

האפיפיור פרנציסקוס נסע לקזחסטן כדי להשתתף באופן אישי בפגישה זו, בעקבות הזמנתו של נשיא המדינה, קאסים ג'ומארט טוקייב.

בנאומו בקונגרס פתח האפיפיור בפנייה לכולם כ״אחים ואחיות... בשם האחווה המאחדת אותנו כילדי אותם השמיים״. הוא ציין כי ״אל מול רז האינסופי שמתעלה ומושך אותנו, הדתות מזכירות לנו שאנחנו בריות... לא כל-יכולים... במסע לעבר אותה מטרה שמימית״.

טבע משותף זה יוצר באופן טבעי ״קשר משותף, אחווה אותנטית״, אמר האפיפיור, ונזכר כיצד קזחסטן, המדינה השוכנת במרכז אסיה, הייתה לאורך ההיסטוריה ארץ של מפגשים הכוללים רעיונות, אמונות ומסחר כמו בנתיב המשי העתיק.

הוא הביע תקוות שהמפגש בין הדתות יתבסס תמיד על יחסי אנוש המאופיינים ב״כבוד, דיאלוג כנה, מתן כבוד באופן בלתי ניתן לערעור לכל אדם ושיתוף פעולה הדדי״.

הוא ציטט לאורך דבריו את המשורר הנודע ביותר של קזחסטן ואבי הספרות המודרנית שלה, אבאי (1845-1904), שכתביו משקפים מסירות דתית עמוקה ואת ״נשמתו האצילית של עם זה״.

הוא נזכר כיצד אבאי התייחס לעתים קרובות לשאלות האולטימטיביות על החיים והמשמעות בכדי לטפח רוחניות. האפיפיור ציטט ממנו ואמר שזה שומר על ״הנשמה בחיים ועל המוח צלול״, ושאנשים סומכים על אנשים מאמינים שיהיו ״דוגמאות לנשמות חיות ולמוחות צלולים״ וכן שישקפו ״דתיות אותנטית״.

האפיפיור נזכר שהפונדמנטליזם ״מטמא ומשחית כל אמונה״ ושחייבים להיות לנו ״לבבות פתוחים וחומלים״.

״המרדף אחר התעלות והערך המקודש של אחווה יכול לעורר ולהאיר את ההחלטות שצריכות להתקבל בתוך המשברים הגיאופוליטיים, החברתיים, הכלכליים, האקולוגיים, אך רוחניים ביסודם, שמוסדות מודרניים רבים, כולל דמוקרטיות, חווים כיום, פגיעה בביטחון ובהסכמה בין העמים. אנו זקוקים לדת, כדי להיענות לצמא לשלום עולמי ולצימאון לאינסוף השוכן בלב כל איש ואישה״.

לאחר מכן ציין פרנציסקוס את חשיבות חופש הדת כ״תנאי חיוני להתפתחות אנושית ואינטגרלית אמיתית״. לכל אדם ״יש זכות לתת עדות פומבית לאמונה שלו או שלה, להציע אותה מבלי לכפות זאת״, באמצעות פרוסליטזם או אינדוקטרינציה.

בהתבוננות על הנושא של הקונגרס, הבוחן כיצד להציע תמיכה רוחנית וחברתית בעולם שלאחר מגפה, האפיפיור התמקד בארבעה אתגרים שכולנו מתמודדים איתם ובדרך מיוחדת דחק בדתות לעבוד יחד למען אחדות גדולה יותר של מטרה.

מגפת הקורונה הכניסה את כולם ״לאותה סירה״, ציין האפיפיור, והוסיף כיצד היא חשפה את הפגיעות המשותפת שלנו ואת הצורך בעזרה.

הוא שיבח את ״תחושת הסולידריות העוצמתית״ שנבעה מהמגפה אך הזהיר שאסור לנו לאבד אותה. כאן, כך אמר, הדתות ״נקראות להיות נוכחות בחזית, כמקדמות אחדות בשעה של האתגרים החמורים שמסכנים לפלג את המשפחה האנושית שלנו עוד יותר״.

״זה תלוי בנו, המאמינים באלוהות, לעזור לאחינו ולאחיותינו בזמן הנוכחי שלא לשכוח את הפגיעות שלנו...במילה אחת, תחושת הפגיעות המשותפת שהופיעה במהלך המגפה צריכה להניע אותנו לזוז. קדימה, לא כפי שעשינו קודם, אלא עכשיו עם ענווה רבה יותר וראייה לעבר העתיד.״

לאחר מכן הוסיף האפיפיור כי המאמינים ״נקראים לדאוג״ לאנושות והופכים ל״פועלים למען האחדות, עדים לשיתוף פעולה החורג מגבולות הקהילה שלנו, ההשתייכות האתנית, הלאומית והדתית שלנו״. לדבריו, עלינו להתחיל בהקשבה לעניים, הנדכאים, חסרי האונים ה״סובלים בשתיקה ובהתעלמות כללית״.

״מה שאני מציע הוא לא רק דרך לתשומת לב רבה יותר ולסולידריות, אלא גם דרך לריפוי עבור החברות שלנו. כי העוני הוא בדיוק מה שמאפשר את התפשטותן של מגיפות ושאר רעות גדולות המשגשגות במקום בו קיים עוני ואי שוויון״.

למרות שנדונו על ידי מנהיגים דתיים במיוחד בעשורים האחרונים, פגעי המלחמה והעימותים עדיין פוקדים את העולם, הוא ציין. הדבר מצריך ״קפיצה קדימה״ של הדתות הגדולות כדי להתאחד באופן פעיל ולהתחייב לשלום, אמר האפיפיור, אם אנשים בימינו רוצים לקבל השראה לעסוק בדיאלוג מכבד ואחראי.

״האלוהים הוא שלום. הוא מדריך אותנו תמיד בדרך השלום, לעולם לא בדרך של מלחמה. הבה נתחייב, אם כן, ביתר שאת על הצורך בפתרון סכסוכים לא באמצעות כוח , בנשק ובאיומים, אלא באמצעים היחידים שבורכו בידי שמיים וראויים לאדם: מפגש, דיאלוג ומשא-ומתן סבלני, שמתקדמים במיוחד כשהם לוקחים בחשבון את הדורות הצעירים והבאים...בואו נשקיע, אני מתחנן בפניכם, בזה: לא בעוד נשק, אלא בחינוך!״

האתגר השלישי העומד בפנינו הוא ״קבלה בין אחים״, הסביר האפיפיור, וציין כיצד מדי יום ״ילדים, שנולדו ולא נולדו, מהגרים וקשישים, מושלכים הצידה... והרי כל אדם הוא קדוש״.

המשימה של הדתות היא במיוחד להזכיר זאת לעולם, אמר האפיפיור, והזכיר את הבריחה המסיבית כיום של אנשים, הנגרמת כתוצאה ממלחמה, עוני ושינויי אקלים. הוא אמר, ״חובתנו לזכור שהבורא, המשגיח על כל אחד מברואיו, קורא לנו להתייחס לאחרים כפי שהוא רואה, ובהם לראות פני אח או אחות״.

״הבה נגלה מחדש את אמנות האירוח, הקבלה, החמלה. ונלמד גם להתבייש: כן, לחוות את הבושה הבריאה הנולדת מחמלה כלפי הסובלים, אהדה ודאגה למצבם ולגורלם, שאנו מבינים שגם אנו שותפים לה. זוהי דרך החמלה, שהופכת אותנו לבני אדם טובים יותר ולמאמינים טובים יותר״.

האתגר האחרון שעומד בפני כולנו הוא ״דאגה לביתנו המשותף״, להגן על הסביבה מהנזקים שאנו גורמים באמצעות זיהום, ניצול והרס.

הוא ציין כיצד ״הלך הרוח של הניצול״ הורס את ביתנו המשותף ומוביל ל״ליקוי מאורות של החזון המכבד והדתי של העולם כפי שרצה אותו הבורא״.

לסיכום, עודד האפיפיור את כולם ״ללכת קדימה ביחד, כדי שהמסע של הדתות יסומן יותר ויותר בידידות״.

״מי ייתן והכל יכול... יאפשר לנו לטפח חברויות פתוחות ואחוות באמצעות דיאלוג תכוף וכוונות כנות ומאירות . שלעולם לא נכוון לדרכים מלאכותיות ומפייסות של סינקרטיזם, אלא נשמור בתקיפות על הזהות שלנו, פתוחים באומץ אל מול ה׳אחרות׳ ולמפגש אחים. רק כך, בזמנים אפלים אלו בהם אנו חיים, נוכל להקרין את אור בוראנו”.