ההליכה בדרך הייסורים

לקתולים בארץ הקודש הזדמנות מבורכת כל שנה ללכת בדרך הצלב לא בכנסייה כלשהי אלא בדרך הייסורים. אפילו לאלה המתגוררים בחיפה או בטבריה אין בעיה לבוא לירושלים. בשבת, ה-12 במרץ 2016, קבוצת הצליינים שלנו, 22 חברים בקהילה, נסענו מחיפה לירושלים.

לאורך כל הדרך אל העיר הקדושה, התפללנו בדרך של המחרוזת, והקדשנו את תפילתנו וכל מסע הצליינות שלנו, בשנה הזאת של הרחמים, לאחדות ובקשת ברכה על משפחותינו. התחננו כמו כן שכל דוברי הרוסית בארץ הקודש ישובו בתשובה מלאה.

החלה הצליינות של הקבוצה במקום הולדתו של יוחנן המטביל, הוא אשר קרא אז בימי ישוע וממשיך לקרוא אף היום לתשובה והשבת הלב אל האלוהים. "בַּיָּמִים הָהֵם הוֹפִיעַ יוֹחָנָן הַמַּטְבִּיל כְּשֶׁהוּא קוֹרֵא בְּמִדְבַּר יְהוּדָה לֵאמֹר: "שׁוּבוּ בִּתְשׁוּבָה, כִּי קָרְבָה מַלְכוּת שָׁמַיִם" (מתי ג:1 – 3).

בעין כרם, מקום הולדתו של יוחנן המטביל ומקום הביקור (של מרים אצל אלישבע), הרמנו את קולנו בתפילה לאדון, שבחנו אותו והודינו לו. ביחד קראנו את התפילות "ברוך ה'" ו-"תרומם נפשי".

היינו צריכים לעלות במדרגות רבות בדרך והנשים המבוגרות בינינו הראו לכולם שהן עולות טוב יותר מהצעירים בקבוצה. העובדה הזאת הפכה לנושא דיון והגיבורות של היום הסבירו ש-"האלוהים עוזר לנו". הצעירים יותר החליטו לאור העובדות ש,"כנראה להן פיות חטאים ובכן מקבלים יותר עזרה".

בסמוך לשער האריות אכלנו את הסנדוויצ'ים שהבאנו ולאחר מכן לקחנו על עצמנו את הצלב והתחלנו את מסע ההליכה. נשאנו את הצלב כל אחד בתורו. למרות שהצלב לא היה גדול או כבד כפי שהיה צלבו של המושיע, היינו מסוגלים להבין כיצד הוא הרגיש באותם הרגעים. הרחובות היו צרים והמוני תיירים סבבו אותנו. היה נדמה שהחנויות היו אותן החנויות של זמנו לפני אלפיים שנה גם אם אז לא מכרו ג'ינס תוצרת סין.

למען המשיח, תחושה שונה לחלוטין בהשוואה לרגע שהוא נשא בצלבו מעץ ברחובות הצרים, ונפל מדמם כשהאבנים הפילוהו. אנשים רבים כל כך הביטו בו. חלקם היו נבוכים, חלקים הביטו בחוסר אכפתיות ואחרים התמלאו שנאה וביזיון.

לבסוף, הגענו לגולגותא ועצרנו להתפלל ולהתבונן בייסוריו, במותו ובתחייתו של ישוע, בקרבן בן האלוהים למען חטאינו וחטאי כל האנושות.

אולם מסע הצליינות שלנו לא הסתיים שם. חזרנו למושב אבן ספיר, מקום שבו התפלל יוחנן המטביל במערה. נוף מרהיב קיבל אותנו, גבעות ירוקות, פרחי האביב, דגים אדומים וזהבים בברכה הקטנה של המנזר הפרנציסקאני.

למרות העייפות, כולנו הצטערנו שהיום היה כ קצר. אנו כבר מצפים לטיול הבא...

אולגה

המסע שלנו לירושלים

היה זה יום גדול שבילינו במחיצת אב אוהב, חכם ודואג. זיכרון ימים כאלה מחמם את הלב במהלך כל ימי חיינו. כך יצא לפועל: אתה מחכה, מודאג מכל שטות ואז הוא מתגלה ועונה על כל השאלות ופותר את כל הקושיות. לכל השאלות הטיפשיות, אתה מקבל תשובות מהירות וברורות. אתה מקבל את כל מה שנחוץ בדרך. ברגעים כאלה, חשים אהבה עמוקה. דאגתי יתר על המידה בנושא תפילת המחרוזת וניסיתי ללמוד אותה באמצעות אתר האינטרנט אולם הדבר היחיד שקלטתי הוא שהתפילה אינה פשוטה. אני מודה מעומק ליבי לאב סרגיי אשר חילק את החומר המודפס ולאולגה אשר לימדה אותנו את התפילה לאורך כל הדרך לירושלים. בעזרתה, הצלחנו להשלים את התפילה כל כולה עם נופים של ארץ הקודש ברקע וזאת הייתה החוויה הראשונה במסע הצליינות. התרשמתי ממה שלמדתי בנושא התפילה היפה הזאת.

לא רציתי לפספס אפילו רגע אחד של ההתקשרות הנפלאה הזאת: אולם הנייד שלי נפל אל תוך המים. בחנות קטנה המוכרת גלידה, מצאנו שקית של אורז על מנת לייבש את הנייד. היינו רעבים, האב סרגיי הביא לנו סנדוויצ'ים טעימים. בכנסיית התחייה (הקבר הקדוש), רצינו לקנות נרות ומיד איש לא מוכר הביא אותנו לקבר יוסף. שם הוא משח אותי בשמן ושם נר בידי. עם שובי הביתה, קראתי אודות יוסף מרמתיים והבין למה הוא משח אותי בשמן. לא הייתי מוצאת את קברו לבדי. אני חשתי בצורה ברורה כיצד האל הדריך אותנו במהלך 40 שנה במדבר ונודע לי מה הוא המן.

החוויה השנייה הייתה התהלוכה הדתית בדרך הייסורים. זאת הייתה הפעם הראשונה בשבילי. פחדתי מהצלבים מעץ... לו הייתי לוקחת אותו, כפי שעשו אלה שנצלבו עם המשיח, הייתי חש כפושעים, כאלה אשר צלבו את המשיח, אשר הלך באותה הדרך, הייתי חש אך ורק ייאוש, חרדה ומועקה. האל ללא חטא הלך את הדרך האיומה הזאת כאחד החוטאים הגרועים ביותר על מנת שנחוש את אהבתו ולא פחד, את התקווה ולא ייאוש. הלכתי מתחנה לתחנה וחשבתי עליו והתפללתי בליבי. התבוננתי באהבה מוחלטת, בדמותה של וורוניקה הקדושה, אשר עשתה מה שאחרים אולי רצו לעשות אולם לא העזו.

בסמוך למערה שבה התפלל יוחנן המטביל, בפעם הראשונה חשתי כיצד הנשגב בי מתאחד בנשגב הנמצא בכל אחד מאיתנו.

השארתי במערה פתקים שנכתבו על ידי ילדיי, מכתבים לאלוהים והשבוע מצאתי את בתי צוחקת ודמעות זולגות מעיניה ורצתי להודות לו על התשובה שהיא קיבלה. איזו תשובה ברורה וטובה!

אינני מפחדת ממנו עוד. אני אוהבת אותו באהבה נצחית של הודיה.

תודה לכם, ריטה.