הסבלנות של שמעון

רבים הם המצבים שבהם נתקלים אנו בתהליך פנימי שהתחיל מי יודע מתי ושהוא עדיין בפועל. מרגישים שמשהו נע בתוכנו ומבלי לראות בברור לאן אנחנו הולכים, ועוד פחות מה התנועה הזאת תשאיר מאחוריה, מרגישים באופן אינסטינקטיבי רגשות מטרידים: היינו רוצים שזה ייגמר מהר, שיסתיים בזריזות ושכבר נימצא בשלב הבא - מה שזה לא יהיה.

אך לא ככה עובד, לצערנו הרב, כשמדובר בתהליכי ההתפתחות, כאשר גדלים ומתבשלים.
הכלל הראשון שצריך האדם ללמוד, במחיר סבלו, הוא לדעת לקבל את החוק הקשה של הזמן, ולגדול במידה הטובה של הסבלנות. חשוב שידע לקבל בשלווה שנחוץ לו להשאר במים הרותחים של מרק חייו, מבלי לרצות לקדם בכח את זמני ההתבשלות...
"הסבלנות הינה המידה הטובה של החזקים" אומר פתגם איטלקי; "הסבלנות הינה המידה הטובה של מי שמחפש את המידה הטובה" – הייתי מוסיף.

רק מי שמקבל את העובדה שאין לו כל התשובות בכיס ובכל רגע, ואף לא השליטה המלאה בחייו, ובו בזמן יודע להמתין לשמש שעולה שוב ושוב מאחורי הגבעות, חי במלואם אף את רגעי הכאב האלה, כחלק חיוני של תקופות המעבר. " הַמְאַבֵּד אֶת נַפְשׁוֹ לְמַעֲנִי יִמְצָאֶנָּה."
(מתי טז: 25)

ברגעים הקריטיים של חיינו, על פרשת הדרכים של כל החלטה, היינו רוצים לראות יותר ברור. ומיד. אז מתעצבנים, מאבדים את השקט ואת האמון כי הערפל לא רומז אפילו להתבהרות.
באחד הרגעים הללו נמצאתי בביתניה שבהר הזיתים, המקום שגם ישוע היה הולך אליו כדי לנוח אצל ידידיו מרתא, מרים ואלעזר.
אחרי שיחה עם כהן חבר מצאתי את עצמי כותב את המילים הללו:

לנוח.
כמו זרע ערום
באדמה קרה מונח
נשאר אני, בזמן הסתיו - סבלן.
ממתין וכשושן
קליל אני נפתח.

לנוח.
זוהי הזמנת חיי לכאן ועכשיו,
לנוח ולהשאר.
יום יבוא של דיבורים רציניים,
של פעילות ושל כאב.
מה שנחוץ בעכשיו הזה
הוא להשאר.
להשלים עם הד רועש עשוי משקט
ועם צעדיו האיטיים של ההווה.

לנוח.
בדממה הסוערת
של תנועה עתיקת יומין
בדום פעולתי.
ולהשאר, עניו
ולקבל את התפקיד השולי
של הנותן לזמן את הסמכות
לעצב אותו.
להשאר...
עד שהמחר יביא איתו את האביב.

מורה אמיתי באומנות הזאת הוא דמות מרשימה המגשרת בין שתי הבריתות. שמעון הקשיש -שבמהלך ימיו ידע לשמור את מידת התקווה באמונתו החזקה שהרוח היא אמת – האמין להבטחה וחיכה בביטחון להגשמתה: לראות במו עיניו את המשיח הגואל (לוקס ב: 22 – 35). המתנתו קיבלה פרס שאף פעם לא הוענק לפניו: להחזיק בזרועותיו את בן האלוהים, את משיח ישראל.
וזה ממש ככה: אלוהים מבטיח לנו הבטחות גבוהות ובזמן הגשמתן הוא מתעלה על עצמו בנדיבות!

נחישותו, מסירותו והמתנתו של שמעון הצדיק לדבר ה' יעודדו אותנו ברגעי האובדן שלנו.
תעודד אותנו ענוותו לדעת להמתין עד מלוא העת, ותפילתו תגדיל בנו את מתן הסבלנות.