זיו – פרשת השבוע: פרשת בוא 2

והגדת לבנך

עשרת המכות שהאלוהים הביא על מצרים מתפרשים על פני שתי פרשות. הפרשה שעברה תיארה את מאורעות שבעת המכות הראשונות ופרשת השבוע שלנו מתארת את שלושת המכות האחרונות. אין ספק שהתאפשר למחלקי הפרשות לקבץ את כל המכות לפרשה אחת אם היה ברצונם לעשות זאת, אבל העובדה היא שמשהו חדש מתחיל בפרשה זו ועשרת המכות אינן העיקר. מיד בתחילת הפרשה אנו קוראים: ״בֹּא אֶל־פַּרְעֹה כִּי־אֲנִי הִכְבַּדְתִּי אֶת־לִבּוֹ ואֶת־לֵב עֲבָדָיו לְמַעַן שִׁתִי אֹתֹתַי אֵלֶּה בְּקִרְבּוֹ׃ וּלְמַעַן תְּסַפֵּר בְּאָזְנֵי בִנְךָ וּבֶן־בִּנְךָ אֵת אֲשֶׁר הִתְעַלַּלְתִּי בְּמִצְרַיִם ואֶת־אֹתֹתַי אֲשֶׁר־שַׂמְתִּי בָם וִידַעְתֶּם כִּי־אֲנִי יהוה״ (שמות י:1 - 2). היסוד המרכזי של הפרשה הוא סיפור הבנים: הבנים - הבכורים - של מצרים, ושל בני ישראל. המסר של הפרשה הוא שכל הבנים הבכורים - בין אם של ישראל או של הגויים - שייכים לה׳, כפי שהוא מסביר בספר במדבר ״כִּי לִי כָּל־בְּכוֹר בְּיוֹם הַכֹּתִי כָל־בְּכוֹר בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם הִקְדַּשְׁתִּי לִי כָל־בְּכוֹר בְּיִשְׂרָאֵל מֵאָדָם עַד־בְּהֵמָה לִי יִהְיוּ אֲנִי יהוה״ (במדבר ג:13). לפיכך, מה שיביא לגאולת בני ישראל לדורותיהם הוא זכרון התנהלותו של ה׳ עם מצרים - אירוע שאותו חובה ללמוד שוב ושוב מחדש.

בהגדה של פסח - שנקראת בארוחת סדר הפסח - ישנו סיפור על ארבעה בנים ששואלים את אביהם שאלות על יציאת מצרים, ובאילו תשובות לענות להם. שלושה מתוך הבנים האלו נמצאים בפרשה שלנו. לפי סדר הופעתם בפרשה אלו הם: הבן הרשע, הבן שאינו יודע לשאול והבן התם (הבן הרביעי - החכם - יימצא לקראת סוף התורה בספר דברים). אנו מוצאים את הבן הראשון בפרק השנים-עשר: ״והָיָה כִּי־יֹאמְרוּ אֲלֵיכֶם בְּנֵיכֶם מָה הָעֲבֹדָה הַזֹּאת לָכֶם׃ וַאֲמַרְתֶּם זֶבַח־פֶּסַח הוּא לַיהוה אֲשֶׁר פָּסַח עַל־בָּתֵּי בְנֵי־יִשְׂרָאֵל בְּמִצְרַיִם בְּנָגְפּוֹ אֶת־מִצְרַיִם וְאֶת־בָּתֵּינוּ הִצִּיל״ (שמות יב:26 - 27), הבן השני שרוצה לשאול אבל אינו יודע כיצד, פשוט מקבל את תשובתו: ״והִגַּדְתָּ לְבִנְךָ בַּיּוֹם הַהוּא לֵאמֹר בַּעֲבוּר זֶה עָשָׂה יהוה לִי בְּצֵאתִי מִמִּצְרָיִם׃ והָיָה לְךָ לְאוֹת עַל־יָדְךָ וּלְזִכָּרוֹן בֵּין עֵינֶיךָ לְמַעַן תִּהְיֶה תּוֹרַת יהוה בְּפִיךָ כִּי בְּיָד חֲזָקָה הוֹצִאֲךָ יהוה מִמִּצְרָיִם״ (שם יג:8 - 9), והבן התם: ״והָיָה כִּי־יִשְׁאָלְךָ בִנְךָ מָחָר לֵאמֹר מַה־זֹּאת ואָמַרְתָּ אֵלָיו בְּחֹזֶק יָד הוֹצִיאָנוּ יהוה מִמִּצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים וַיְהִי כִּי־הִקְשָׁה פַרְעֹה לְשַׁלְּחֵנוּ וַיַּהֲרֹג יהוה כָּל־בְּכוֹר בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבְּכֹר אָדָם ועַד־בְּכוֹר בְּהֵמָה עַל־כֵּן אֲנִי זֹבֵחַ לַיהוה כָּל־פֶּטֶר רֶחֶם הַזְּכָרִים וְכָל־בְּכוֹר בָּנַי אֶפְדֶּה״ (שם יג:14 - 15). התשובות הללו מלמדים אותנו שגאולה מקושרת לקרבן: קרבן הפסח וקרבן הבן הבכור - שנפדה על-ידי ה׳ - ומראה שהגאולה הינה אישית: ״בַּעֲבוּר זֶה עָשָׂה יהוה לִי״. שזמן שהעם יוצא מעבדות שבה אין זכויות, אין עצמאות וכל גווני האישיות מעורפלים לחלוטין, הפרשה שלנו מלמדת שכל אחד מילדינו הינו בעל אישיות ייחודית שזקוק ללימוד בדרכו המיוחדת את חוכמת האלוהים. שבת שלום.