זיו: פרשת השבוע: פרשת לך לך

לֶךְ־לְךָ מֵאַרְצְךָ

אנחנו מתחילים השבוע את סיפור אברהם, אבי המאמינים. אברהם יצא מאוּר-כשֹדים, בבבל, ארץ המדע והידע (משם גם מגיעים חכמי המזרח שבבשורה), אבל גם ארץ האלילות (משמעות הביטוי ״אור-כשדים״ הוא ״אוֹר הקוסמים״). לפי מסורת המדרש, אברם ניתץ את אלילי אביו שסחר בהם. הוא מצטווה ללכת ״מֵֽאַרְצְךָ֥ וּמִמּֽוֹלַדְתְּךָ֖ וּמִבֵּ֣ית אָבִ֑יךָ״ אל ארץ לא ידועה, עם הבטחה שזרעו יהיה רב מאד. אברם נהיה לנווד, ״גר ותושב״ בארץ. הוא הראשון שנקרא ״עברי״ (בראשית יד:13), שמשמעותו ״זה שעובר״ אדם שרק עובר בארץ.

בתלמוד נאמר ״מעשה אבות סימן לבנים״, כלומר שהמעשים הללו יתחדשו בדורות הבאים… ואכן אברם מגלם בעצמו את תפקיד עם האלוהים, ללכת אל הארץ המובטחת, ארץ שלפי המסורת היהודית לא שייכת לעם, אלא לה׳. זוהי נקודה חשובה מאד: לפי המסורת היהודית הארץ רק ״מושאלת״ לעם שאמור לעבדה ולהוציא את פריה, אך היא אינה קניינו.

ישראל לפיכך לא יכולה להיות לעם לאומני - דבר שמנוגד לתפיסה התנ"כית, אף אם, כמובן, עליו לחיות בארץ לפי הבטחת ה׳. בזאת אברם מנוגד לחלוטין לתכניתם של בוני מגדל בבל, בני מולדתו: הוא לא מתבסס, הוא לא עוצר בדרך, הוא יוצא להרפתקה. המילים הראשונות של הפרשה ״לך-לך״, חוזרות בבראשית כב:2, בזמן שה׳ שבו ה׳ מבקש מאבי המאמינים להקריב לו את הבן המובטח: ״לֶךְ־לְךָ אֶל־אֶרֶץ הַמֹּרִיָּה״ ושוב אברהם מציית בנאמנות. לפי המסורת הוא עבר עשרה ניסיונות ובכל פעם הוא התגבר על הקשיים באמונתו בדברים שמעבר למראה-העין.

בזאת הוא נעשה ״אברהם״ - אב המון גויים, כאשר הוא מעתיר, לדוגמה, למען אנשי סדום. נח ניצל לבד עם משפחתו והמדרש מאשים אותו שלא התפלל למען בני דורו. אברהם בברית השנייה הזו מתפלל למען החוטאים (בראשית יח:22-32), והגויים מתברכים בו. שבת שלום.