זיו: פרשת השבוע: פרשת כי־תבוא

קללה שנהפכת לברכה

אחד מהנושאים העיקריים בספר דברים הוא המתח בין הקללה והברכה, הדרך הטובה והדרך הרעה. הקריאה לבחור בדרך הברכה עומדת בלב הנאום האחרון של משה לבני ישראל. הפרשה שלנו נחשבת ״פרשת התוכחה״ שבה משה מזהיר את בני ישראל בחומרה לגבי ההשלכות של מעשיהם. הפרשה נפתחת עם חג הביכורים, חג שארך כשישה חודשים, שבו בני ישראל הביאו את ראשית הפירות משבעת מיני הארץ המוזכרים בתורה, לבית המקדש כדי לתת תודה לה׳ על השגחתו. כל בראש משפחה שברשותו אפילו עץ אחד היה עולה, ע-פי הזמן שבו הפרי (או הפירות) המסויים שלו הוציא את ראשית פריו - דבר שיכל לקרות בכל זמן מתחילת הקציר ועד לאחרי סוכות. בירושלים, אם כן, ובכל רחבי הארץ זאת היתה מזכרת מתמדת לטובו של האלוהים וברכתו על האדמה. המצווה להביא את הביכורים משתמשת במילה ״ראשית״ שהיא המילה שבה התנ״ך נפתח (״בראשית״). המצווה הזאת לא מכוונת לאיכות הפרי, מכיוון שהפרי הראשון הוא לרוב רחוק מלהיות הטוב ביותר. הכוונה היא לבריאה עצמה, להשתתפותו של האדם בה והנאתו ממנה, כדי שהאדם ישמור ויזכור את תפקידו הבסיסי והראשוני כשומר הבריאה. זה גם מזכיר לנו שיחד עם ירושת הארץ, אם ישראל תעשה את הנכון בעיני ה׳, הקללה של אדם הראשון, שבה קוללה האדמה (בראשית ג:17-18) תהפוך לברכה.

הדברים האלו גם לוקחים אותנו לבנו של האדם הראשון, קין, שהיה הראשון להביא לה׳ מפרי האדמה (בראשית ד:3), אבל שלא כמו אחיו הבל, הוא לא הביא את הביכורים, ובכך כשל בהבנת תפקידו בבריאה. אנו קוראים ש״וַיִּחַר לְקַיִן מְאֹד וַיִּפְּלוּ פָּנָיו״ (שם ד:5) - במילים אחרות, לא היתה לו כל שמחה בעבודת ה׳ או בעובדה שהאלוהים קיבל את מנחת אחיו, אך בחר בדרך הקללה (שם ד:11). זו הסיבה שמשה מזכיר לנו לשמוח ״בְכָל־הַטּוֹב אֲשֶׁר נָתַן־לְךָ יהוה אֱלֹהֶיךָ וּלְבֵיתֶךָ אַתָּה והַלֵּוִי והַגֵּר אֲשֶׁר בְּקִרְבֶּךָ״ (דברים כו:11). שמחתנו בה׳ שנובעת מאהבתו אלינו ומאהבתנו אותו, היא זו שהופכת קללה לברכה. ואכן ראינו זאת בפרשת השבוע שעבר, כאשר משה מזכיר לעם שהעמונים והמואבים שכרו ״עָלֶיךָ אֶת־בִּלְעָם בֶּן־בְּעוֹר מִפְּתוֹר אֲרַם נַהֲרַיִם לְקַלְלֶךָּ. ולֹא־אָבָה יהוה אֱלֹהֶיךָ לִשְׁמֹעַ אֶל־בִּלְעָם וַיַּהֲפֹךְ יהוה אֱלֹהֶיךָ לְּךָ אֶת־הַקְּלָלָה לִבְרָכָה כִּי אֲהֵבְךָ יהוה אֱלֹהֶיךָ״ (שם כג:5-6). בפרשה השבוע ישנן מספר מועט של ברכות שאחריהן תשעים ושמונה קללות קשות, כוללות וקיצוניות. הן אפילו כוללות ״כָּל־חֳלִי וְכָל־מַכָּה אֲשֶׁר לֹא כָתוּב בְּסֵפֶר הַתּוֹרָה הַזֹּאת״ (שם כח:61). מדוע הקיצוניות הזאת? התשובה היא שכל קללה שאנו יכולים או לא יכולים לדמיין שתכה בנו יכולה להפוך לברכה לאלו שאוהבי את ה׳ והולכים בדרכיו. שבת שלום.