זיו: פרשת השבוע: פרשת מטות־מסעי

ערי המקלט

השבוע אנו קוראים את שתי הפרשות האחרונות של ספר במדבר. זהו סופם של נדודי העברים במדבר, וסוף חייו של משה. פרק ל׳ מלמד אותנו על חשיבות הדיבור, הנדרים והדרשות. וכן ישנה ההוראה למשה לצאת למלחמה נגד מדין, מלחמת נקמה… צריך להלחם באלו שניסו להטות את בני ישראל מהאלוהים החיים לעבר עבודת אלילים. וכן, אומר הפסוק ״אֵת בִּלְעָם בֶּן־בְּעוֹר הָרְגוּ בֶּחָרֶב׃״ (לא:8). אחד הפרושים מסביר שבלעם נשאר באזור כדי לראות אם תכניתו להשמדת העם צלחה. הוא ניסה בתחילה להשתמש בדיבור כדי לקלל את בני ישראל, ובראותו שהוא ברך אותם למרות רצונו, הוא דחף אותם לזנות. אך עתה ניתן לישראל להכיר את כוח הדיבור, ואת יעילותו, כפי שקראנו בפרק ל׳. החרב היא הנשק של עשו [״עַל־חַרְבְּךָ תִחְיֶה״ (בראשית כז:40)], ובלעם שניסה להשתמש בנשק זה נגד ישראל, מת בחרב. משה לא משתתף במלחמת הנקמה, אולי מכיוון שבצעירותו הוא מצא מקלט אצל המדיינים.

בסוף הפרשה, בזמן חלוקת הארץ בין השבטים השונים, מדובר בערי המקלט. זהו רעיון חדשני ביותר בסיפור המקראי : מקום שאליו יכולים להימלט אלה שהרגו בשגגה, ללא כוונה תחילה, כדי להימנע מנקמת דם. הערים האלו הן דרך לשבור את מעגל הנקמות. הרוצח אינו יכול לצאת מהעיר מבלי שייחשף לנקמה, ובצורה זו כך הוא ״משלם על פשעיו״. וקרוביו של הקרבן יכולים גם הם להשלים עם המציאות הזאת : הם מסכימים לא לנקום כל עוד הנאשם נשאר בעיר. אך הנאשם יכול לחזור לנחלתו במות הכהן הגדול. נושא נקמת הדם קשור לאדמה: שפיכת דם ולקיחת חיים מטמאים את הארץ (לה:33). ה׳ לא יכול לשכון בארץ שנטמאה בדם. כפי שצריך להיטהר לפני שאפשר להיכנס למקדש, כיוון שזה מקום קדוש, צריך גם שאלו שמתגוררים בארץ יהיו נקיים משפיכות דמים. הכהן הגדול הוא זה, שביום כיפור, מקריב קרבן לכפר על עוונות עם. זאת הסיבה שמותו מהווה את סוף גלות הנאשמים בערי המקלט. שבת שלום.