זיו: פרשת השבוע: פרשת קורח

אנו ממשיכים בקריאת ״ספר האסונות״, ספר במדבר שמספר את מסעי בני ישראל במדבר. המדבר הזה שבו בני ישראל למדו, לפי זמן קצר, שיצטרכו לשהות בו ארבעים שנה בגלל חטא המרגלים, מהווה מעבדה ללימוד החירות והחיים בעקבות אל קדוש. זהו זמן להיטהרות, שבו מחשכי לב האדם נחשפים לאור כדי שיודעו. בזמן המסעות האלו אנו עדים למרד של קורח, משבט לוי, בחברתם של דתן ואבירם משבט ראובן. הם באים למשה ומוכיחים אותו על שבחר באחיו להיות כהן גדול, ולא כל השבט שאליו הם משתייכים. כפי שמבאר רש״י, הם משתמשים בטיעון שגוי : ״כָל־הָעֵדָה כֻּלָּם קְדֹשִׁים וּבְתוֹכָם יהוה״ (במדבר טז:3). אך הם אינם קדושים, אלא נקראים לקדושה. פירוש אחר מדגיש : ״הקדושה תמיד עתידית, תמיד בהתהוות״. חטאו של קורח הוא שהוא רצה לעצור באמצע הדרך, בחושבו שהמטרה הושגה.

יחסם של שני האחים אלים במיוחד. בפעם הראשונה, לא רק שמשה לא מתפלל למענם, כפי שעשה לדוגמה לאחר חטא העגל, אלא שהוא מבקש את מותם על--ידי התערבות אלוהית מיוחדת (טז:30). זאת מכיוון שהסכסוך הזה חמור במיוחד. בכך שחפץ בכהונה, קורח, מפקפק באמת של דבר האלוהים, זאת אומרת, באתה של התורה עצמה. הוא קורא תיגר על בחירת אהרן ובניו, ולבסוף… על בחירת בני ישראל. הוא מחשיב אותה ככוח, כעליונות, כאשר היא בעצם שירות וחובה. הבחירה בישראל נעשתה כדי שישרתו את האלוהים, ושיהיו לעדות בקרב הגויים. הברכות שהוא קיבל אינן אלא למען שליחותם המיוחדת. למרבית הצער, כל ההיסטוריה, עד לעדכנית ביותר, מראה כמה קשה לקבל שאחד בלבד נבחר למען גאולת הכלל. כאשר אינה מובנת כהלכה, הבחירה גורמת לקנאה ולשנאה. אבל, כבר מתחילת הבריאה, מראה האלוהים שהוא פועל על-ידי הבדלה, על-ידי הרחקה, בכך שהוא נותן לכל דבר, לכל עם ולכל אדם את קריאתו למען הטוב המושלם של הכלל.

אם כך, יש צורך שהאלוהים בעצמו יופיע כדי להראות לכל העם העברי את האמיתות של שליחותו של משה. הוא גורם למטהו של אהרן ללבלב ולשאת פרחים ופירות, מכיוון שדבר ה׳ חי ונצחי. שבת שלום.