זיו: פרשת השבוע: פרשת בהר־בחוקותי

וְזָכַרְתִּי אֶת־בְּרִיתִי יַעֲקוֹב

הפרשה האחרונה של ספר ויקרא נפתחת עם המצווה לתת מנוחה לארץ בשנת השמיטה - דהיינו, כל שבע שביעית. מצווה זו תתקיים כאשר ״תָבֹאוּ אֶל־הָאָרֶץ אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לָכֶם וְשָׁבְתָה הָאָרֶץ שַׁבָּת לַיהוה״ (ויקרא כה:2) זה נאמר בתחילה לפני שמוזכרת עבודת אדמה בששת השנים שקדמו לה. זאת, אומרים חז״ל, כדי להדגיש לנו שכל עבודת ששת השנים נעשית רק בכדי להגיע לשנה השביעית - היא שנת השיא. אז רואה האדם בברור את חסד האלוהים אשר תומך בו, במשפחתו ובכל רכושו במשך השנה שבה האדמה אינה מעובדת - מתוך צייתנות מוחלטת לה׳.זאת השנה בה ברכות האלוהים, טובו וגדולתו מתגלים בשיאם : ״וכִי תֹאמְרוּ מַה־נֹּאכַל בַּשָּׁנָה הַשְּׁבִיעִת הֵן לֹא נִזְרָע וְלֹא נֶאֱסֹף אֶת־תְּבוּאָתֵנוּ׃ וצִוִּיתִי אֶת־בִּרְכָתִי לָכֶם בַּשָּׁנָה הַשִּׁשִּׁית וְעָשָׂת אֶת־הַתְּבוּאָה לִשְׁלֹשׁ הַשָּׁנִים״ (שם 21-20).

לפרשתנו שני חלקים ששמים את שבתות האלוהים (ובהן שנת השמיטה) בראש כל המצוות - ומתארות גם את ההשלכות לאלו שלא ישמרו אותן. פרק כ״ה מתחיל במצווה זו : ״שֵׁשׁ שָׁנִים תִּזְרַע שָׂדֶךָ וְשֵׁשׁ שָׁנִים תִּזְמֹר כַּרְמֶךָ וְאָסַפְתָּ אֶת־תְּבוּאָתָהּ וּבַשָּׁנָה הַשְּׁבִיעִת שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן יִהְיֶה לָאָרֶץ שַׁבָּת לַיהוה שָׂדְךָ לֹא תִזְרָע וְכַרְמְךָ לֹא תִזְמֹר״ (שם 4-3) ולאחריה חמש מדרגות נפילה של אח אשר לא שומר אותה. אומר רש״י : ״בתחילה הזהיר על השביעית. ואם חמד ממון ונחשד על השביעית סופו למכור מטלטליו. לכך סמך לה וכי תמכרו ממכר (שם 14). מה כתיב ביה? או קנה מיד עמיתך (שם), דבר הנקנה מיד ליד. לא חזר בו, סוף מוכר אחוזתו. לא חזר בו, סוף מוכר את ביתו. לא חזר בו, סוף לווה בריבית. כל אלו האחרונות קשות מן הראשונות. לא חזר בו, סוף מוכר את עצמו. לא חזר בו, לא דיו לישראל אלא אפילו לגוי״

באותה מידה פרק כ״ו שמתחיל עם ״אֶת־שַׁבְּתֹתַי תִּשְׁמֹרוּ וּמִקְדָּשִׁי תִּירָאוּ אֲנִי יהוה״ (ויקרא כו:2), ממשיך, לאחר רשימה של ברכות שיתממשו אם בני ישראל ישמרו את השבתות, בחמש מדרגות נפילה וגלות של כל העם כולו אם הם לא ישמרו אותן ״ואֶתְכֶם אֱזָרֶה בַגּוֹיִם וַהֲרִיקֹתִי אַחֲרֵיכֶם חָרֶב וְהָיְתָה אַרְצְכֶם שְׁמָמָה וְעָרֵיכֶם יִהְיוּ חָרְבָּה״ (שם 33) בזמן ההוא ״תִּרְצֶה הָאָרֶץ אֶת־שַׁבְּתֹתֶיהָ כֹּל יְמֵי הֳשַׁמָּה וְאַתֶּם בְּאֶרֶץ אֹיְבֵיכֶם אָז תִּשְׁבַּת הָאָרֶץ והִרְצָת אֶת־שַׁבְּתֹתֶיהָ כָּל־יְמֵי הָשַּׁמָּה תִּשְׁבֹּת אֵת אֲשֶׁר לֹא־שָׁבְתָה בְּשַׁבְּתֹתֵיכֶם בְּשִׁבְתְּכֶם עָלֶיהָ״ (שם 35-34).

אך זה בדיוק הרגע בו חסד האלוהים לחוטאים - דרך נאמנותו לברית שעשה עם אבותינו - מתגלה בכל הודה. ברגע הנמוך ביותר, בשיא הענווה, החולשה, והחושך, שה׳ אומר : ״ואַף־גַּם־זֹאת בִּהְיוֹתָם בְּאֶרֶץ אֹיְבֵיהֶם לֹא־מְאַסְתִּים וְלֹא־גְעַלְתִּים לְכַלֹּתָם לְהָפֵר בְּרִיתִי אִתָּם כִּי אֲנִי יהוה אֱלֹהֵיהֶם׃ וזָכַרְתִּי לָהֶם בְּרִית רִאשֹׁנִים אֲשֶׁר הוֹצֵאתִי־אֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לְעֵינֵי הַגּוֹיִם לִהְיֹת לָהֶם לֵאלֹהִים אֲנִי יהוה״ (שם 45-44). שבת שלום.