זיו: פרשת השבוע: פרשת שמיני

וְנִקְדַּשְׁתִּי בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל

...״וַיִּדֹּם אַהֲרֹן״…(ויקרא י:3). שתיקתו של אב ברגעי מות בניו מחרישה את אוזנינו. ביום בו חיכו אהרן ובניו לרגע החשוב ביותר בחייהם : להיות סוף-סוף משוחים לכהונה, לאחר שבעה ימי ״מילואים״ (הכנות), שנים מבניו של אהרן, נדב ואביהוא מקריבים ״לִפְנֵי יהוה אֵשׁ זָרָה אֲשֶׁר לֹא צִוָּה אֹתָם״ (שם י:1). ההשלכות הינן מידיות : ״וַתֵּצֵא אֵשׁ מִלִּפְנֵי יהוה וַתֹּאכַל אוֹתָם וַיָּמֻתוּ לִפְנֵי יהוה״ (שם י:2). ואז אומר משה לאהרן : ״הוּא אֲשֶׁר־דִּבֶּר יהוה לֵאמֹר בִּקְרֹבַי אֶקָּדֵשׁ וְעַל־פְּנֵי כָל־הָעָם אֶכָּבֵד״ (שם י:3) בשומעו את המלים הללו, האב של נדב ואביהוא, הכהן הגדול החדש של ישראל, נדם. אהרן, שכפי שכבר למדנו, הוא אדם החדש של הבריאה החדשה שמהווה המשכן, מאבד את שני בניו בדיוק כפי שאדם איבד את בניו - על-ידי זבח לא הולם. אך כיצד עלינו להבין את דברי משה כשהוא טוען שה׳ נתן הזהרה בעניין זה? רש״י עונה : ״היכן דבר? ונועדתי שמה לבני ישראל ונקדש בכבודי (שמות כט:43). אל תקרי בכבודי אלא במכובדי. אמר לו משה לאהרן : אהרן אחי! יודע הייתי שיתקדש הבית במיודעיו של מקום והייתי סבור או בי או בך, עכשיו רואה אני שהם גדולים ממני וממך״. אבל כיצד זה מקדש את ה׳? רש״י ממשיך : ״כשהקב"ה עושה דין בצדיקים מתיירא ומתעלה ומתקלס, אם כן באלו, כל שכן ברשעים, וכן הוא אומר (תהלים סח:36) נורא אלהים ממקדשיך, אל תקרא ממקדשיך אלא ממקודשיך״.

אנו יכולים אם כן להבין את שתיקתו של אהרן ושני בניו הנשארים, ואת דברי משה כשהוא אוסר עליהם להתאבל על נדב ואביהוא : ״רָאשֵׁיכֶם אַל־תִּפְרָעוּ וּבִגְדֵיכֶם לֹא־תִפְרֹמוּ וְלֹא תָמֻתוּ וְעַל כָּל־הָעֵדָה יִקְצֹף״ (ויקרא י:6). כפי שה׳ אמר למשה : הוא נקדש בקרובים לו ביותר ושני בניו של אהרן היו עבדים של ה׳ שפעלו מעודף אהבה. חסד האלוהים כלפיהם מתגלה בעוד פרט בגוף הפרשה : כאשר אחיהם של נדב ואביהוא באים לקחת את גופותיהם אל מחוץ למחנה ״וַיִּקְרְבוּ וַיִּשָּׂאֻם בְּכֻתֳּנֹתָם אֶל־מִחוּץ לַמַּחֲנֶה״ (שם י:5) - הכותנות שלהם נשארו שלמות - האש שאכלה אותם לא שרפה אותם... היום הקדוש מאד הזה מלמד אותנו על חסדי האלוהים ורחמיו כלפינו כשאנו חוטאים אף בעודף אהבה.. מותם של נדב ואביהוא לא היה לשווא - ה׳ נתקדש בו לא רק במשפטו אלא גם בחסדו. שבת שלום.