זיו: פרשת השבוע: פרשת ויקרא

אָנֹכִי אָנֹכִי הוּא מֹחֶה פְשָׁעֶיךָ

ספר ויקרא הוא ספר חוקי הכהונה ולפיכך הוא מתחיל בתיאור סוגי הקרבנות השונים שהכוהנים צריכים להקריב בשביל חטאיהם של יחידים ושל העם. המצווה הראשונה מתחילה במילים אלו : ״אָדָם כִּי־יַקְרִיב מִכֶּם קָרְבָּן...״ (ויקרא א:2). רש״י שואל כאן מיד לגבי תפקידו של איבנו הראשון ואומר : ״למה נאמר, מה אדם הראשון לא הקריב מן הגזל, שהכל היה שלו, אף אתם לא תקריבו מן הגזל״. אך ההקבלה הזאת אף יסודית יותר מכך. הקורבנות האלו, כפי שאמרנו, מייצגים את החיות (הטהורות) שעליהן האדם הראשון היה אמור לשלוט (בראשית א:26). וכן פרק ב בפרשתינו מתחיל בצורה כמעט זהה: ״וְנֶפֶשׁ כִּי־תַקְרִיב קָרְבַּן״ (ויקרא ב:1) וכאן גם הקמח והשמן נמצאים - שמייצגים את פרי האדמה שה׳ בחסדיו נתן לאדם לאכל (בראשית א:29). הקרבנות האלו לפיכך מוקרבים כדי להביא למחילת תוצרי החטא הראשון בחיי כל איש ואישה אשר ה״נפש״ שבם פגועה, גם אם היא עצמה נשארת טהורה : ״נְשָׁמָה שֶׁנָּתַתָּ בִּי טְהורָה הִיא״ נאמר בכל בוקר בתפילת שחרית. וכן אנו קוראים גם בהפטרה : ״אָבִיךָ הָרִאשׁוֹן חָטָא וּמְלִיצֶיךָ פָּשְׁעוּ בִי״ (ישעיה מג:27).
לאחר קרבנות האדם והנפש אנו מגיעים אל הכהן הגדול אשר, כפי שראינו בסוף ספר שמות, בדמותו של אהרן, מהווה בעצמו אדם חדש. ראינו שמשה בתפקידו כ״אלוהים״ לאהרן (כפי שאמר לו ה׳ : ״וְאַתָּה תִּהְיֶה־לּוֹ לֵאלֹהִים״ [שמות ד:16]) מצווה ״לברוא״ את אהרן. בפרשה שלנו הכהן הגדול נקרא במפורש : ״הַכֹּהֵן הַמָּשִׁיחַ״ (ויקרא ד:2). זו הפעם הראשונה שהמילה הזו מופיעה בתנ״ך וההקשר היחיד שבו היא מופיעה עם ה-הידיעה. כיצד להסביר את המושג הזה? יכול להיות שהוא נקרא ״משיח״ פשוט מפני שהוא נמשח במשחה. אך אנו יודעים שהכל במשכן כולל כלל הכוהנים קיבלו את אותה המשיחה (שמות מ:15), אז למה להדגיש שכוהן אחד יותר ״משוח״ מהאחר? נזכור שהכהן הגדול הוא אדם חדש שגם נמשח בכדי להביא למחילת חטאי העם וגם לחטאיו - לגאול אותם - בדיוק מה שמצופה מהמשיח. לכן יש לכהן הגדול תפקיד כפול : הוא מגלם את אבינו הראשון ובו בזמן את גואל ישראל העתיד לבוא. בנוסף, המשחה הזו אינה רק מעשה פשוט של הקדשה, היא ניתנת כדי להיות להם ״לִכְהֻנַּת עוֹלָם לְדֹרֹתָם״ - היא אינה ״אות״ הכהונה, היא היסוד של כהונת העולם. לפיכך זה דרך המשיחה עצמה - ולא סדר היוחסין - שהכהונה נשארת לעולם. אנו רואים כאן שהמשיח הוא הכוהן-הגדול האולטימטיבי וזה שבסופו של דבר יביא לפיוס בין ה׳ לעמו על-ידי מחיית חטאיהם : ״אָנֹכִי אָנֹכִי הוּא מֹחֶה פְשָׁעֶיךָ לְמַעֲנִי וְחַטֹּאתֶיךָ לֹא אֶזְכֹּר״ (ישעיה מג:25). שבת שלום.