זיו: פרשת השבוע: פרשת ויקהל-פקודי

וַיְכַל אֱלֹהִים בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי
הגענו לסוף ספר שמות. ספר זה נקרא על-ידי הראשונים בפשטות ״הספר השני״ להדגיש כי הוא ההמשך הישיר של ספר בראשית. ואכן, כפי שראינו לאורך לימודינו, הבריאה הינה נושא מרכזי של הספר, או ליתר דיוק, הבריאה מחדש : הראינו כיצד עם ישראל נברא מחדש סביב לאירוע היציאה ממצרים ועד להגעתם להר סיני ולאחר מכן למדנו את המצוות של המשכן במדבר ותיאור בגדי הכהונה שמסמלים את הבריאה המחודשת של העולם ושל האדם בדמותו של אהרן. זה בפרשה שלנו, בסוף הספר, שאנו מגיעים לסוף הבריאה החדשה הזו עם המילים : ״וַיְכַל מֹשֶׁה אֶת־הַמְּלָאכָה״ (שמות מ:33), תזכורת של הפרק השני בבראשית. עם סיום הבריאה ״וַיְכַס הֶעָנָן אֶת־אֹהֶל מוֹעֵד וּכְבוֹד יהוה מָלֵא אֶת־הַמִּשְׁכָּן״ (מ:34) - דבר שמאשר את שלמות העבודה - לא רק האלוהית, אלא גם האנושית.
הפרשה שלנו מתחילה בתיאור התרומות מאת ״כֹּל נְדִיב לִבּוֹ״ (לה:5). על האדם להביא את כל פירטי המשכן - ועליו לעשות זאת בחופשיות, מרצונו הטוב. אנו קוראים כי באו ״הָאֲנָשִׁים עַל־הַנָּשִׁים״ (לה:22) דבר שגרם לחז״ל להגיד שאפילו הילדים הקטנים באו להביא את כל שהיה להם. וכמו שראינו בתחילת הספר, עבודת הנשים שוב ממלאת תפקיד מרכזי : ״וכָל־אִשָּׁה חַכְמַת־לֵב בְּיָדֶיהָ טָווּ וַיָּבִיאוּ מַטְוֶה אֶת־הַתְּכֵלֶת וְאֶת־הָאַרְגָּמָן אֶת־תּוֹלַעַת הַשָּׁנִי וְאֶת־הַשֵּׁשׁ וכָל־הַנָּשִׁים אֲשֶׁר נָשָׂא לִבָּן אֹתָנָה בְּחָכְמָה טָווּ אֶת־הָעִזִּים״ (לה:25-26). אך שני האחראים על המלאכה, מלאי רוח האלוהים, היו ״בְּצַלְאֵל בֶּן־אוּרִי בֶן־חוּר לְמַטֵּה יְהוּדָה״ (לה:30) ו״אָהֳלִיאָב בֶּן־אֲחִיסָמָךְ לְמַטֵּה־דָן״ (לה:34). המפרשים מדגישים שכל אחד מייצג את השבט הגדול ביותר והקטן ביותר: יהודה ודן. גם שמותיהם נקשרים למעשה הבריאה : בצל-אל (בראשית א:26) ואהלי-אב, אהלי האב.
בין כל התרומות שתרמו בני ישראל נמצאת תרומה מיוחדת בשביל הכיור ״וַיַּעַשׂ אֵת הַכִּיּוֹר נְחֹשֶׁת וְאֵת כַּנּוֹ נְחֹשֶׁת בְּמַרְאֹת הַצֹּבְאֹת אֲשֶׁר צָבְאוּ פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד״ (לח:8). כיור המים הזה אשר בו רחצו ונטהרו אהרן ובניו לפני שהתחילו את שירותם היומי ולפני כל זבח, ושבו גם משה רחץ (מ:30), נעשה מתרומות נשים לרצו להיפרד מחפצי ההבל והחטאים בכדי להקדיש עצמן לעבודת ה׳.
מעגל הבריאה שהתחיל בתחילת ספר בראשית, מוצא סוף-סוף את השלמתו - אף כי לזמן קצר. בסיפור הראשון הבריאה היא לגמרי אלוהית. בשנייה האדם פועל. כאן אנו יכולים לראות את התגשמות תפקידו המקורי של האדם מאז הבריאה : ״וַיִּקַּח יהוה אֱלֹהִים אֶת־הָאָדָם וַיַּנִּחֵהוּ בְגַן־עֵדֶן לְעָבְדָהּ וּלְשָׁמְרָהּ״ (בראשית ב:15). שבת שלום.