זיו: פרשת השבוע: פרשת כי תשא

שְׁלַח־נָא בְּיַד־תִּשְׁלָח
משה התקשה מאד לקבל את תפקידו כנביא, אך בזכות צייתנותו, יש לדבריו תמיד השפעה: אל מול החטא של אחיו שייצרו עגל זהב להשתחוות לו, הוא מבקש מה׳ למחותו מהספר אשר כתב… והפרשה שעברה היא אכן היחידה שבה שמו אינו מופיע, כפי שראינו בשבוע שעבר. (אין מוקדם ומאוחר בתורה) משה מחה את עצמו בכדי לתת מקום לאחיו אהרן, הכהן הגדול, שתפקידו להתפלל למען כל העם בהעלותו זבחים, זהו הנושא של פרשת תצווה. אך לפני כן, אהרן קיבל בשמחה את העובדה שאחיו הצעיר זכה בכבוד רב ממנו למרות חולשותיו, כפי שאנו רואים בתחילת ספר שמות. המפרשים מלמדים שזה בזכות הענווה הגדולה שלו, שאיחו של משה זכה ללבוש את חושן המשפט על לבו, החושן שעליו חרוטים שמותיהם של שנים-עשר השבטים, אחת לכל בן מבניו של יעקב. בכך משה ואהרן הולכים בדרך הפיוס מאיבת האחים אשר הוותה נושא מרכזי בספר בראשית מקין והבל ועד לסיפור יוסף ואחיו.
ברדתו מההר, משה, שקיבל התראה מה׳ עצמו, רואה את מרידתם של העם שרוקד מסביב לאליל הזהב. התגובה הראשונה שלו היא לשבור את הלוחות שאך-זה קיבל, אף שהם נכתבו על ההר באצבע אלוהים…
הם יוחלפו באחרים, שהפעם ייכתבו על-ידי משה עצמו: התורה היא סיפור הברית בין ה׳ ובני האדם, שייקראו לתקן את שאר נהרס. אצבע האדם, לפיכך, יכולה לכתוב תורה חדשה.
אות הברית הזו נרשם בתוך הזמן, והזמן עצמו צריך להתקדש : זה נעשה על-ידי השבת, שמצווה שוב בסוף הפרשה. המפרשים מזכירים לנו שלפועל ״ויכל״ - לסיים, לגמור - יש את אותו השורש של ״כלה״. וכפי שלוחות התורה נדמים לכתובה, לחוזה הנישואין אשר מאחד את בני הזוג, גם השבת נקראת ״כלה״. זהו אות הברית שמתחדש שבוע אחרי שבוע, והמלאכות האסורות בו קשורות לבניין המשכן: אין להדליק אש, לתפור, לטוות, לבנות, לקנות או למכור וכ״ו. זאת מכיוון שהשבת היא בעצמה משכן, מקום המצאות הנוכחות האלוהית, שקיבלה לראשונה את הברכה: היא מלמדת אותנו לנוח ממלאכות הייצור והבניה של ששת ימי העבודה ולהיכנס אל המנוחה, אל העולה החופשית של הזמן, היום השביעי. המשכן במדבר מזכיר לנו את הנוכחות הזו. שבת שלום.