זיו: פרשת השבוע - פרשת יתרו

אוֹר גּוֹיִם

הפרשה נושאת את שמה של אישיות, שזה דבר נדיר. זהו שמו של חותן משה שאינו חלק מעם ישראל. הוא עובד אלילים, כוהן של עבודה זרה במדין... אך פרשה זו מכילה את אחד המאורעות החשובים ביותר בסיפור הברית בין אלוהים לעמו, מתן התורה בסיני. השם יתרו נקשר לשורש שמשמעו ״מיתר״ (ראה תהלים יא:2) : חותנו של משה בא לקשור את הגויים לעם ישראל, בו-בזמן שזה מקבל את לוחות הברית, שנדמים לחוזה נישואין, ל״כתובה״. מתן תורה נעשה במדבר, מחוץ לארץ ישראל, כדי ללמד על משמעותו לכלל האומות. בפרשה זו ישראל נקרא ״עם סגולה״ בפעם הראשונה (יט:5), עם נבחר, עם יקר-ערך, נבדל משאר העמים. שני תפקידים אלה בלתי ניתנים להפרדה: ישראל נבחר ונבדל אך למען שיהיה ״אור לגויים״ בהראותו שאפשר לחיות חיי מוסר בחסד הדברות שנתקבלו. מתן התורה בסיני נחגג באופן מיוחד בזמן חג השבועות, לאחר הפסח. וזה גם בזמן חג הקציר, שאנו קוראים בספר רות, שהיא, כמו יתרו, מן הגויים. רות הסכימה בנדיבות להינשא לבועז, שלו נדרשה לפי חוק הייבום. לפיכך היא נעשתה מקור לברכה לעם ישראל. כאן, יתרו ילמד את משה את אומנות הממשל בחכמה, בהאצלת הסמכות לזקנים ושרים אשר יעזרו לו במשימת הנהגת העם (יח:26-13). לפיכך הגויים מקבלים חלק בירושת העם העברי, ברכה, והם יכולים אף-הם לברך. זהו הדבר שקיבל אברהם: ״אֲבָרֲכָה מְבָרְכֶיךָ״, אך כאן זהו יתרו המדייני שמברך את אלוהי ישראל (יח:10).

המסורת הציבה את השאלה מה שמע העם בסיני. יש מדרש שאומר שרק המילה הראשונה של עשרת הדברות נשמעה: ״אָנֹכִי״… הצהרה זו של הנוכחות האלוהית מכילה את כל שאר הדברים, שלמען הדיוק, אינם מצוות: אין כאן תנאים. לא נאמר: אם לא תעשה… אזי...., אבל: תעשה. יסודות אלה הם מושגים אבסולוטיים ואוניברסליים, מעבר לכל צייתנות לחוק. מצד שני, באומרנו שהצהרת נוכחותו של אלוהים מסכמת את עשרת הדברות, אנו מראים שהיחס בין אדם לחברו קשר ישירות ליחס לאלוהים… רבי מנחם מנדל מרימנוב מלמד ששמעו רק את האות הראשונה של עשרת הדברות, האלף. אך את האלף אין מבטאים… זה בשקט של הנוכחות האלוהית שהעם שמע והבין את המוטל עליו, ללא צורך בשפה. שבת שלום.