קהילתנו במסגרת הכנסייה הקתולית העולמית

הקהילות שלנו קיימות ובראשותן יש גם הֶגמוֹן (בישוף) חדש, והשאלה היא: למה רצינו "מחלקה" מיוחדת, לחוד, בתוך האֶפַּרכִיָה (הדיוֹסֵז) של הפַּטרִיַארכָט הלטיני בארץ, קהילה עם הגמון משלנו? מה הוא המיוחד בקהילות שלנו, הקהילות העבריות, האם זה רק עניין של שפה? האם הסטָטוּס הנוכחי הוא השלב האחרון?

רבים הם חברי הקהילות האלה, הקהילות שלנו, שיאמרוּ: "אין לנו תשובות", או: "לא חשבנו על זה." רבים מבין החברים של היום אינם יודעים איך הכול התחיל, מה היו ההִתפתחויות והשלבים השונים, החיפושים במשך 50 שנה. ואומנם מהחברים הראשונים של "הקהילה העברית" מלפני 50 שנה, נשארו רק בודדים.

כוונתנו בדפים האלה היא לתת סיכום ראשוני של תולדות הקהילות, ולומר בקיצור מה היו יכולים להיות המקום והתפקיד של הקהילה הזאת בעולם הנוצרי. זה יספק מסגרת, רקע, שיאפשר להבין טוב יותר את מה שאחדים מאִתנוּ מצפים, או היוּ רוצים להגשים.

קצת היסטוריה

בשנת 1950 חיים בבניין רטיסבון כמה "אבות ציון", וביניהם האב שטיאסני (היום בטיפול בגרמניה)(מאז נפטר), ובנוֹטְר דאם דֶה פרַנס, השייך למסדר האַסומפּסיוֹניסטים האב ז'אן רוגֶ'ר, מורה דרך לצליינים. שתי אחיות קטנות מתיישבות בדירה ברח' ממילא, לומדות עברית ומתחילות לחיות בציבור הישראלי. אחת מהן היא עליזה, חברה בקהילת ירושלים עד היום (מאז נפטרה).

בשנת 1952, מגיע ליפו ברונו הוסאר, דומיניקני, והוא מתחיל לקבץ כמה נוצריות יהודיות, בעיקר עולות מבּוּלגַריה. הם נפגשים בבתים פרטיים, והמיסה היא בלטינית (יתר התפילות בעברית ובצרפתית). כמה צעירים, נוצרים יהודים, באים מאירופה והולכים לחיות בקיבוצים (3 בחורות בגינֵגָר בגליל, מַקס לָזֵגָה בצֶאֱלים בנגב). אין עדיין שום דבר מאורגן.

בשנת 1954 מעלים את הרעיון ליסד את "מפעל יעקב הצדיק", מעין עמותה, כדי לטפל בנוצרים אלה, שאינם לא ערבים ולא אזרחים זרים. הדבר מתוכנן במסגרת הפטריארכט הלטיני (אף על פי שמושב הפטריארְך הוא בעיר העתיקה, ז"א עדיין בירדן בשנים הללו). ברוּנוֹ פותח "מועדון" ביפו, שם מתאספים כמה נוצרים (קתולים) יהודים או לא. בתקופה זו מגיעים לארץ גם אלפי עולים ממרכז אירופה, פולין, הונגריה, רומניה, ובתוכם נוצרים לא מעטים, לרוב גברים יהודים עם נשים וילדים נוצרים. ז'אן רוֹגֶ'ר מסתובב בארץ ופוגש פה ושם נוצרים כאלה.

בשנת 1955 התקנון של "מפעל יעקב הצדיק" – כך נקראת העמותה החדשה – מקבל אישור רשמי. נביא להלן כמה סעיפים מתקנון זה:

- המפעל יְפַתח אצל החברים רוח נוצרית איתנה. הוא ישתדל להבין כראוי את רז ישראל. ישׂים דגש על חינוך לתנ"ך ויעודד ויקַדם תרבות יהודית-נוצרית וגם רוח ודרך ביטוי המתאימות לה.

- המפעל יעשה הכול כדי להילחם בדעות הקדומות נגד הכנסייה, בעיקר נגד הדיעה שיהודי אשר קיבל עליו את האמונה הנוצרית נטש את עמו.

- להיפך, כמו כל נוצרי "עליו למלא את חובתו כאזרח [...] ולתת למולדתו מה שמגיעה לה, אהבה ומסירות" (מתוך מסמך רשמי של פיוס ה-12, 1939).

- יתר על כן, כנוצרי מבני המילה, עליו להיות עֵר לייעוּדוֹ המיוחד בקרב הכנסייה ובקרב עַמוֹ, ולקבל עליו את האחריות הנובעת מייעוּד זה.

בימים ההם הקתולים בכל העולם היו שומעים את המיסה בלטינית. דבר זה ישתנה רק בסוף המועצה האיקומֵנית וַתיקָן ב', בשנת 1965. אבל כאן, בארץ ישראל, נראָה לנו רצוי שנוכל להתפלל בעברית, בשפת התנ"ך, בשפה שישוע התפלל בה.

לכן כבר בשנת 1954, יוחנן (נזיר) פגש את הקרדינל טיסְרַאן ברומא ודיברו על אודות הנושא הזה. טיסראן היה, בוותיקן, ראש המשרד המטפל בכנסיות המזרח התיכון. היסטוֹריון ויַדעָן גדול, הוא היה רגיש לחשיבות היווצרותה של קהילה קתולית עברית, וגם תמך ברעיון התפילה בעברית. הוא הֶעלה אז את האפשרות להשתמש במנהג הסורי-ארמי העתיק (הנהוג אצל נוצרים בסוריה ועיראק מאז המאות הראשונות של הנצרות). הוא נתן רשות להשתמש בו ולומר בעברית חלק גדול מנוסח המיסה. על סמך זה יוחנן, בהגיעוֹ לחיפה ביום 21 במַרס 1956, ערך את המיסה בעברית, בפעם הראשונה בארץ. אותה שנה בחג המולד, התפילה אצל האחיות הקטנות בירושלים התנהלה בעברית עם שיר מולד בעברית לפי מנגינה יהודית (”הרעיפו שמיים“).

עם זאת אחרי שנה, ב-1957, היה ברור שאין זה הפתרוֹן האידֵאָלי, והקרדינל טיסראן הציע בעצמו לחזור למנהג הלטיני כבסיס (כי הוא היה מוכּר לנוצרים בארץ) והוא ביקש מהאפיפיור פיוס ה-12 רשות מיוחדת להשתמש בעברית, בעוד שיֶתר העולם הקתולי עדיין התפלל בלטינית.

בעקבות החלטה זו הוחל בעבודת תרגומים והַתאָמוֹת, בעידוד טיסְרָאן, ובמסגרתה גם תרגום הברית החדשה ביחד עם הפּרוֹטֶסטַנטים.

האופי המיוחד של קהילתנו

מוקדם למדי בהתחלת פעילוּת ה"מפעל" היה ברור שקבוצה חדשה זו של נוצרים הייתה בעלת אופי מיוחד עם תפקיד מיוחד בקרב הכנסייה הקתולית. הדבר מורגש גם בסעיפי התקנון שהובאו לעיל (אף על פי שזה נכתב 10 שנים לפני החידושים של המועצה האֵיקוּמֵנית), בביטויים כגון "המפעל יְקַדם תרבות יהודית-נוצרית וגם רוח ודרך ביטוי המתאימות לה" וכמו כן: "עליו להיות עֵר לייעוּדוֹ המיוחד בקרב הכנסייה".

לאט לאט הבינו החברים מה הם שני התקפידים של קהילתם, למעשה שני צדדים של אותו תפקיד, של אותו מאמץ:

לשאוף להביע את התפילה ולדבר על האמונה בשפה קרובה לשפת הנוצרים הראשונים, בלי ההתפתחויות שהיו נחוצות כשפָּנוּ לעמים היווני, הלטיני, הגרמני (וכלל הגויים) במשך הדורות. הדבר היה לֶגיטימי בהקשר ההוא כדי לתת להם גישה לאמונה החדשה, אבל אין ההתאמה הזאת נחוצה בהכרח למי שחוזר לְארץ המוצא, לעם ולתרבות שמתוכם הכול התחיל. ושני הצדדים של תפקיד הקהילה הם:

א) מציאת ביטוי מתאים יותר לסביבתנו, שאינה טקטיקה מיסיונֵרית (כדי "למצוא חן בעיני היהודים"), אלא קודם כול צורך אישי אצלנו, נוצרים החיים בתוך עמֵנוּ, בשפתו ותרבותו. אנחנו עצמנו איננו יכולים עוד להתפלל כמו באירוֹפה בעבר. נוסף על כך הדבר נחוץ כדי להביע את אמונתנו בצורה שלא תַטעֶה את השומע הישראלי (או מי שיקרא את ספרי התפילה וההגוּת שלנו). נחזור לכך בהמשך.

ב) דבר נוסף: היכולת להיות דוגמה של חזרה למקורות – לתנ"ך, לחשיבה השֵמית של התלמידים הראשונים – בשביל יתר הנוצרים בעולם. לא שזאת המטרה שלנו. מוטב שנִשכַּח את זה בחיי היום-יום שלנו ולא נחשוב על לעשות רפורמה בעולם ! אבל נוצרים לא מעטים, המבקרים בארץ, אמרו לנו לא פעם שיש לנוכחותנו חשיבות סמלית, ושהם מוצאים פה מקור השראה, ולמעשה הם מצפים דבר כזה מאִתָנוּ. ראה להלן את דברי ההגמון רוֹסָנוֹ.

זה מה שהרגישו וגם אמרו או כתבו אנשי כנסייה שונים במכתבים ובשיחות. נסתפק בכמה דוגמאות:

– הקרדינל דָניאֵלוּ, ישועי והיסטוריון, כתב באֶנציקלוֹפֵּדיה האוניברסלית (משנת 1971):

”לאחר שהנצרות הגיעה לאוניבֶרסַליוּת (הפצתה בכל העולם), הבעיה היא בדיוק זו: חוסֶר ביטוי יהודי של הנצרות, כאחד המרכיבים של האוּניבֶרסַליוּת הזאת. [...] לאחר שהבשורה נמסרה לכל עמי העולם, עולה מחדש האפשרות של ענף יהודי-נוצרי בכנסייה.“

– הקרדינל טיסְראן עודד את התאמתו של מנהג עצמאי מיוחד ואת החיפושים שעשינו.

– הקרדינל מרטיני, ארכיהֶגמון של מילאנו, ישועי פרשן תנ"ך ידוע, אמר במסגרת שני כינוסים:

”כל פילוג בתולדות הכנסייה הוא ליקוי שמרושש את הכנסייה וזה גורם חוסר איזון בחייהָ. ומה שנכון לגבי כל פילוג הוא נכון עוד יותר לגבי הקרע בין הנצרות לבין המסורת היהודית במאה הראשונה. אני רוצה להדגיש כאן את החשיבות, הן לגבי המחקר התיאולוגי והן לגבי ההיבט המעשי בחיי הנצרות, של לימוד הבעיות שהתעוררו אחרי שהופסקה תרומת התיאולוגיח והמעש [= הפרקטיקה, המנהגים] שהיהודים-הנוצרים תרמו לקהילה הנוצרית הקדומה. (...) השורשים היהודיים חסרים לנו וזה פצע פתוח עד היום. רק אם תשוב הכנסייה אל ירושלים, היא תוכל להבריא. (כינוסים בשנות 1984, 1993).“

הקרדינל רָצינגֶר, הממונה ברומא על ענייני אמונה, כתב לאחד מחברי הקהילה:

”ההרהורים שלך נוגעים בכך שהכנסייה נולדה בקרב היהודים ובקרב הגויים, ויש עכשיו מצב כזה: כנסייה הנולדת מחדש בקרב היהודים, וגם החשיבות החדשה שיש לירושלים בשביל הכנסייה. מהרגע שאין רק הכנסייה של הגויים, אלא שיש כנסייה טוטלית (שלמה?) הן מתוך הגויים והן מתוך היהודים – שעליה מדבר פאולוס באִגרוֹתיו בהדגשה [יש מצב חדש...]. אני מסיק ממכתבך ורואה את הצורך הבא: הרחבת הכנסייה שתמצא שוב את המבנֶה הכפול שלה, דבר המתבקש ועשוי לעצב את הכנסייה מחדש מבפנים. [...]“

כשאותו קרדינל רצינגר שמע את דברי האח דניאל מחיפה, שהסביר לו שאיננו יכולים לומר בעברית "אֵם האלהים", הוא ענה לו: ”כן, בוודאי, בשבילכם זה מיוחד. [...] אתם חייבים להביע את האמונה במסגרת 'צרה' יותר (באוצר מילים מצומצם) (auf eine schmählere Weise) .“

פרשן התנ"ך הישועי פרַנצֶ'סקו דֶה-גַספֵּריס, המלמד ברומא ובירושלים, אמר באותה הרוח:

”אתם צריכים להשתדל להביע את אמונתכם במסגרת השפה של התנ"ך והברית החדשה.“

אדם אחר שהבין את המצב הוא האב אַרַנְץ, ישועי מומחה להיסטוריית הליטורגיה (הליטורגיוֹת) ברומא. הוא למד פעם בירושלים והיה פה שוב לשבועיים של הרצאות על ליטורגיה והוא התעניין בבעיותינו. הוא כתב לנו אחר-כך:

"השאלה האמיתית חיא לדעת אם חובה עליכם לתת עדות אמיצה וגם נאמנה לפני היהודים והערבים בישראל שרואים אתכם חיים לפי דפוסים של דת 'אירופית', דת זרה.“ והוא הוסיף: ”רק אתם יכולים למצוא פה בארץ את הדרך המתאימה.“

שלושה כוהני דת העובדים באפריקה באו לירושלים לתקופת לימוד ונוכחו פעם במיסה שלנו ואמרו: ”ציפינו למשהו יותר מקורי, יותר מותאם לארץ.“ וגם אחות קטנה עיראקית השייכת לכנסייה הכַּלדֵאית העתיקה אמרה לנו: ”מה? אין לכם כאן מנהג מיוחד משלכם?!“

עדוּת חשובה עוד יותר היא זו של ההֶגמון רוֹסָנוֹ, ראש ”הקוֹנגרֶגַציה (המשרד) להפצת האמונה“ – המשרד הממונה ברומא על הכנסיות בעולם השלישי. הוא היה פעם בארץ עם כל עובדי משרדו, ובביקור בחיפה אמר להם, בהצביעו על האח דניאל: ”הנה דוגמה של אינקוּלטוּרַציה (התאמת הנצרות לארץ), תִקחו דוגמה ממנוּ.“ כמה ימים לאחר מכן פרופ' מַרסל דיבואה הזמין אצלו בירושלים את דניאל ואת יוחנן כדי לפגוש את אותו הֶגמון רוֹסָנוֹ. אחרי שדניאל הסביר לו כמה רעיונות שלו הוא הוסיף: ”מה יקרה אם נבוא אל הכנסייה הכללית עם רעיונות כאלה?“ רוסנו ענה: ”תִמצאו נוצרים רבים באירופה שישמחו לקבל את זה בעצמם.“

היה בצפון צרפת, בווִיסְק, ראש המנזר בנדיקטיני שבצרפת, שהיה אחד המומחים לליטורגיה שהאפיפיור פיוס ה-12 הזמין לרומא כדי להכין נוסח חדש של ליל השימורים של פסחא. לפני כמה שנים, הוא הגיע לישראל כעולֶה רגל, והוא פגש את האח דניאל בחיפה. דניאל סיפר לו על השקפתו לגבי ליל השימורים, חידוש הבטחות הטבילה, שהוא עשה פעם בצורת חידוש הברית, וכו′. אחרי שיחה ארוכה, הנזיר הזקן אמר בהתלהבות: ”מאוד מעניין, מאוד חשוב, חבל שלא ידענו את כל זה כשעבדנו ברומא על הנוסח המחודש של ליל השימורים.“

עוד שתי תגובות מעניינות על ענייני ליטורגיה, בתקופות שונות של ההיסטוריה, אבל דומות ומאירות עיניים:

– הקדוש אַוגוּסטינוס הֶגמון קַנטֶרבּרי שהביא את הנצרוּת לאנגלים, בשנת 600, פנה לאפיפיור גרֶגוֹריוס הגדול בקשר לצורת התפילה בשביל האנגלים. האפיפיור שלח לו את נוסח התפילה הרומית. אחרי כמה זמן אוגוסטינוס שלח לו את התרגום לאנגלית, וגרֶגוריוס הגיב: ”אבל... לא התכוונתי שתתרגם את הנוסח שלנו ! חשבתי רק שזה יתן לך רעיונות לעשות אצלכם משהו אחר המתאים לאנגלים.“

– לפני כמה שנים (1980?) ביקש האב אֵלי (נדמה לי), נזיר כרמלי מחיפה, שברומא הכנסייה תכין מנהג עברי לישראלים הקתולים. ההֶגמון מֵיחייה, אז אישיות מרכזית במזכירות אחדות הנוצרים, היה נבוך ופנה לקרדינל לוסטיז′ה ושניהם הגיעו למסקנה: ”דבר כזה לא מבקשים מרומא. יש קהילה עברית בישראל וזאת היא שצריכה לחפש ולגבש את המנהג המתאים לה.“

* * *

כל הדברים האלה הם בוודאי חדשים בעיני חברים אחדים שבאו אל הקהילה למצוא איך לחיות את האמונה הקתולית 'מאה אחוז' כמו בכל העולם, והם מוכנים לקבל את כל מה שיטילו עליהם תוך מחשבה שזה "הכול או לא-כלום", מין עסקת חבילה. אולי גם הם ישמחו לשמוע שיש אפשרות אחרת, להיות נוצרי טוב במסגרת מתאימה יותר לתרבות המקום.

בוודאי יש גם כאלה בקהילות שיביעו חשש, או יאמרו: ”גדול עלינו! אל תבקשו שנהיה חלוצים בתוכנית הזאת.“ הם יכולים להירגע: הדבר לא נדרש מכל אחד, פשוט רצוי שהכול ישמעו על האפשרות הזאת, על המשימה היפה, שלא תתבצע בבת אחת. כדאי לקבל זאת בשמחה, או לפחות לא להתנגד. יש גם מי שרגיל לצורה אחרת, מסורתית, מימי ילדותו באירופה למשל, והיה מעדיף להמשיך להתפלל לפיהָ. יש לכבד את כל אחד, לא לכפות על כולם בבת אחת. עם הזמן גם הנבוכים עשויים להבין ולהצטרף לציבור המְחַדשים, תוך הבנה שבעצם זה אפשרי ואולי אפילו עדיף.

אומרים לנו לפעמים: ”אבל חברי הקהילה (כולל חדשים) אינם רוצים שינויים, הם רוצים להיות 'קתולים טובים' מאה אחוז.“ זה מזכיר – להבדיל – התשובה של אהרן למשה, הכועס על עגל הזהב: ”אבל זה מה העם רצה!“ האם העם קובע? אם חברים אלה יבינו שאפשר אחרת, מותר, רצוי, שיש הסכמה מוחלטת מפי אנשי כנסייה מרכזיים, בוודאי לא מעטים יגיבו: ”אה, יופי, לא ידעתי שזה אפשרי, בעצם טוב יותר ככה, אני מסכים בשמחה.“

לכן רצוי היה לומר עוד ועוד שיש לנו משימה, תפקיד, קו רשמי, המתאים לקהילה, שלא כל דבר הרגיל בכנסיה הרומית מחייב באותה מידה, ועלינו לשאוף לדבר מקורי המתאים לנו.

חזרה למקור

מה מתכוונים בביטוי "לחזור לשורשי האמונה הנוצרית"? האם רוצים להקים לתחייה את קהילת הנוצרים של המאה הראשונה, או לשחזר בדיוק את צורת התפילה שלהם בשפה שֵמית ובמסגרת המחשבה היהודית?

לפעמים טוענים נגד שאיפותינו:

– אתם עוסקים בארכֵאולוגיה, שִחזוּר עתיקוֹת, וזה דבר בלתי אפשרי: אין אנו יודעים איך בדיוק היה.

– אין דבר כזה "חזרה למה שהיה", תוך קפיצה מעל 2000 שנים של היסטוריה, והתעלמות מחיים נוצריים במשך דורות.

ולמי שאומר: ”אין יודעים בדיוק מה היה במאה הראשונה“, אפשר לענות: ”כן, אבל יודעים בבטחון מה לא היה !“

כדאי להזכיר שוב את מה שאמרו אנשי כנסייה יודעי דבר (ראה לעיל). הם בוודאי חשבו על זה ולא ראו בעיה. כי הם יודעים כמונו שלא מדובר בשִחזוּר מילולי ולא בהתעלמות טוטלית מכל המסורת של 2000 שנה. הכוונה היא:

– למצוא ביטוי לאמונתנו שיהיה מתאים ומובן יותר בקרב העם הזה, ונוסח ליטורגי קרוב יותר למעשה ישוע בסעודה האחרונה ולצורת התפילה היהודית שהוא היה רגיל לה (גם אם נעשו שינויים ביהדות במשך הדורות).

– אין סיבה שניַבֵּא מאירופה צורות ותוספות שהוכנסו במשך מאות שנים כדי להתאים את ביטוי האמונה לעמים השונים ולהתפתחות התרבות המקומית (על כך ראה את תיאור ההתפתחות הזאת בספר החשוב:

L’Eucharistie, de Jésus aux Chrétiens d’aujourd’hui – III Histoire de la liturgie eucharistique, par Louis Chauvet)

(כריעת הברך היא במקורה מעשה חילוני – בימי הביניים – של נתין לפני הנסיך המניח על כתפו את חרבו ומוסר לו תפקיד, וחג "הלב הקדוש" הוא זר לכנסיות קתוליות אחרות לא לטיניות ואינו קיים אצלם). הנוצרים באסיה ובאפריקה מנסים לא לתרגם את כל הצורה האירופית לליטורגיה שלהם, גם אם הם עדיין בהתחלת הדרך. אם להם מותר לחפש תרגום מתאים לתרבות שלהם, שהיא לא פעם זרה ורחוקה מהמקור הנוצרי, על אחת כמה וכמה מותר לנו כשאנו חוזרים למקום המוצא של הנצרות.

אפשר לשמור על דברים יפים רבים מהמסורת הנוצרית, שהִתעַשרה מחיי קדושים ומכִּתבֵי הוֹגים דגוּלים – בלי לאמץ בהכרח את צורת הדיבור שלהם – ואפשר להרגיש טוב במשפחה הקתולית העולמית, וגם להיות מקובלים אצלם כאחים באמת. לכן לא מדובר בארכיאולוגיה ולא בפילוּג מיֶתֶר העולם הקתולי.

* * *

במשך 50 השנים האחרונות, מאז שהתחלנו, התגבש חזון, ובעקבות זאת היו חיפושים, ניסיויות, טעויות. נתקַלנוּ בביקורת ובהתנגדות חריפה פה ושם. עם זאת הייתה התקדמות מסוימת בליטורגיה ועוד: כמה מנהגים וביטויים הִשתַנּוּ, וזאת התחלה צנועה.

כל עוד לא היינו מוכּרים ומקובלים כקבוצה מיוחדת במקהלה המגֻוונת של הכנסיות, קשה היה לקדם את העניינים.

אולי הגיע הזמן לחזור לחזון, תוך רצון להיות נאמנים לייעוּדנוּ המיוחד בהיסטוריה של הכנסייה.