שפות המקרא...

העברית

העברית היא השפה שבה נכתבו הטקסטים המרכיבים את כתבי הקודש של העם היהודי חוץ מאשר פסוקים ספורים בשפה הארמית. שפה זו שייכת לקבוצת שפות שמיות מערביות ומהווה, יחד עם השפות המואבית והפניקית, הענף הכנעני.

מרחב השפה התרחב עם גילוי אוסף טקסטים קדומים (מהמאה השנייה לפני הספירה ועד למאה הראשונה לספירה) ב-1947, במערות וואדי קומראן, צפון מערב לים המלח, וביניהם מגילת ישעיהו המוכרת. חוץ מאוסף זה של מסמכים בשפה העברית, קיימות כתוביות ספורות בעברית טרם גלות בבל אשר מכילות כתובים מקבילים לנמצא במקרא וכתובות בכתב עברי קדום, קרוב לכתב הפניקי.

לאחר תקופת הגלות (בסביבות 587 לפני הספירה), השפה העברית הייתה חשופה לשפה הארמית ולאחר מכן לשפה היוונית. השפה התפתחה ועם השנים הפכה להיות עברית המשנה, שפה שהיהודים הפסיקו לדבר כלל לאחר כיבוש ירושלים בידי צבאות הדריאן והגירוש (בסביבות 135 לספירה). השפה נשארה שפה חיה בתחומי הדת וכתיבת איגרות. טקסטים אשר נגלו בגניזה בקהיר, בייחוד טקסטים של שירה ליטורגית, מצביעים על כך שמאות השנים לאחר סיום המשנה (ב-200 לספירה) היו שנות שגשוג ואושר לשפה.

במהלך ימי הביניים, העברית הייתה נושא למחקרים מעמיקים. ניסחו בתקופה זו את חוקי הדקדוק אשר סייעו בידי אלה החפצים לקרוא את הטקסטים הקדומים. מאז הרבע האחרון של המאה ה-18, בהקשר של תנועת ההשכלה אשר פעלה ראשית כל בגרמניה על מנת לשחרר את היהודים מהרגלי ימי הביניים ולשלב אותם בעולם המודרני, העברית החלה להתפתח כשפה אף בתחומי חול ולאחר מכן כשפה מדוברת בחיי היומיום.

העידן המודרני מבחינת העברית החלה במחצית השנייה של המאה ה-19 עם השתלטות הסגנון הרוסי. ההתעוררות הלאומית היהודית והשינויים הפוליטיים שבאו בעקבותיה, השפה הפכה להיות שפת יומיום ככל שאר השפות הודות לדמויות כגון אליעזר בן יהודה (1858 – 1922).

הארמית

הארמית, בדומה לעברית, היא שפה שמית המשתייכת לאותה קבוצת הניבים המערביים. השפה עדיין מדוברת בקרב מאות אלפי אנשים במזרח התיכון של היום (בטורקיה, סוריה, איראן ועיראק) אולם ניביה רבגוניים בעקבות תהפוכות פוליטיות, תרבותיות ודתיות. העדויות הקדומות ביותר לשפה זו מוצאן בסוריה במאה ה-10 לפני הספירה.

בסוף המאה השמינית לפני הספירה, הארמית הפכה להיות שפת התקשורת של רוב אזורי המזרח התיכון והחליפה אט-אט את השפות הנפוצות בו: האכדית, העברית, וכו'. עדות לשימוש בשפה הקיסרית הזאת ניתן למצוא בכתבי יד ממצרים וכתובות לעיתים בשתי שפות ואף שלוש, על כלי חרס מארם נהריים, פרס, אפגניסטן, פקיסטן ובכתבים על אבנים שנמצאו באסיה הקטנה, בארץ ישראל ובצפון אי ערב. בשפה הזאת נכתבו הקטעים בשפה הארמית במקרא: (עזרא ד:8 – ו:18, ז:12 – 26; דניאל ב:4 – ז:28, ירמיהו י:11 ובראשית לא:47).

תום העידן הפרסי ציין שינוי משמעותי בתולדות השפה הארמית. הארמית בתקופות ההלניסטית והרומית, המכונה ארמית בינונית, הובילה לפיצול השפה בין הניבים המערביים (סוריה וארץ ישראל) והניבים המזרחיים (ארם נהריים), פיצול שהתרחש בתחילת העידן הנוצרי. לכל ניב, היהודית הארמית והספרות הענפה בשפה זו בתרגומים ובתלמוד, השומרונית, הנבטית, הפלמירית, הסורית, המנדיאית, אפיונים משלו.

היוונית

הארמית לא חסמה את עלייתה של היוונית אשר עד תקופת מותו של אלקסנדר הגדול (ב-323 לפני הספירה) הפכה להיות שפת התקשורת לעמים המגוונים בקיסרות ההלניסטית אשר חולקה בין שרי הצבא שלו. היוונית אשר התפתחה בתקופה הזאת ואשר הייתה בשימוש עד הכיבוש הרומי (ב-30 לפני הספירה) היא מכונה "קוינה". ניב זה של היוונית לא התחלק לניבים השונים של היוונית הקלאסית ומצא אחדות בניב של העיר אתונה. בכל אזור, היוונית הזאת פיתחה אפיונים מקומיים: היכן שדיברו שתי שפות נוספו מרכיבים משפת המקום האחרת. גילוי כתבי יד ביוונית ממצריים, שטרי מסחר ומסמכי פקידים, מראה רבגוניותה של השפה היוונית המקומית אשר התאפשרה בגלל הגמישות של היוונית ה-"קוינה".

הטקסטים המקראיים מהווים עדים מעניינים לשפה זו אשר התאימה את עצמה ליהדות באלקסנדריה ואף זו של ארץ ישראל. במאה השלישית לפני הספירה, העולם היהודי בתפוצות לקח על עצמו את תפקיד תרגום התורה לשפה היוונית, מכונה לאחר מכן "תרגום השבעים". המעבר מהעברית, שפה שמית, ליוונית, שפה הודית-אירופאית, התבצע בנאמנות ואף ביצירתיות. חיקו את סגנון השפה השמית של המקרא בעברית וכך יצרו צורות חדשות המיוחדות לתרגום השבעים. לעומת זאת, אוצר המלים בתרגום השבעים מאמץ את אוצר המילים הטכני מהעולם הסובב אותו, העולם המצרי עם התעלות, הטכניקות בחקלאות ובמלאכות יד, ועולם החי והצומח.

תרגום השבעים מהווה עד בולט לעושר ולרבגוניות היוונית ה-"קוינה". במשך שלוש מאות שנה, שפה זו אפשרה חיבור ספרות חוכמה, דת ופילוסופיה בעולם היהודי. אולם המורשת החשובה ביותר אינה בכתבים אלה. לקראת סוף המאה הראשונה לספירה, היהודים, שהיו עדיין בתדהמה לאור כיבוש ירושלים וחורבן בית המקדש, התקבצו מסביב למסורות הארצישראליות ודחו את כל הבא מהעולם היווני. במהלך המאה השנייה, הם דחו אף את תרגום השבעים אשר הפך להיות כתביהם של הנוצרים. בעצם, הנוצרים, אשר היו לעיתים קרובות אנשים ממוצא יהודי, הם אלה אשר הצביעו על הנסיבות החדשות בהסתמכם על תרגום השבעים. מחברי ספרי הבשורה מצאו בו את הביטויים אשר אפשרו להם להכריז על האמונה הנוצרית, למשל "לקום מבין המתים", "מלכות", "משיח", "כבוד" ו-"קהילה".

לאחר מכן, תרגום השבעים הפך להיות כתבי הקודש של אבות הכנסייה הדוברים יוונית אשר שאבו ממנו את עושרו האדיר. באמצעות הספרות הענפה הזאת, יוונית ה-"קוינה", אשר הפכה אט-אט להיות יוונית ביזנטית, נתנה ביטוי לחשיבה התיאולוגית, הדתית והפילוסופית וכמוכן לאמונה העממית ברחבי הקיסרות הביזנטית. במובן זה, השפה היוונית ממשיכה את דרכה עד ימינו ביוון בת זמננו. אין ספק שהיוונית העממית השתנתה בקצב מהיר אולם השפה הרשמית והאקדמית נשארת קרובה מאוד ליוונית ה-"קוינה".